איך קורה שתואר "אביר איכות השלטון" בתחום התקשורת מוענק לאדם ברמתו המקצועית הירודה של אביעד גליקמן? ויתרה מזאת אדם שהוא לכאורה ממש "מושחת מוסרית ועיתונאית" כפי שהגדיר זאת חיים רמון, מפני שהוא לא רק מדברר את האנשים שהוא אמור לסקר, אלא במשך תקופה עשה זאת, לפי המופיע בספרו של חנן עמיאור, מבלי לגלות לצופיו שאישתו (היום גרושתו) מקבלת משכורת מדוברות המשרד שהוא אמור לסקר?
.
התשובה היא שהתנועה לאיכות השלטון היא בכלל לא משהו שקשור באיכות השלטון. היא דבר אחר לגמרי, שהשחית אצלנו את השלטון הדמוקרטי: היא חוליה מאד חשובה בהשתלטות העויינת של האליטה על הריבונות שבמקור היתה אמורה להיות של האזרחים. אחד האמצעים החשובים ביותר במהפכה המשטרית של אהרן ברק, שהמליכה עלינו שופטים כל יכולים, היא הרחבת זכות העמידה. בעוד שבעבר היתה יכול להגיש עתירה רק אם הוכחת שמעשה של הרשות פגע בך באופן אישי, תחת ברק נולד הרעיון שכל אחד יכול לעתור בכל עניין. וכך אתה יכול לקום בבוקר ולהחליט שלא מוצא חן בעיניך שקמה התנחלות, או ששילוט הדרכים הוא עם רקע ירוק, או שלקיבוצים תהיה בעלות על אדמתם החקלאית, או שיש יותר מידי גברים על שטרות הכסף שלנו, ולהגיש עתירה. אז מה שמאפשר לבג"צ להתערב בכל דבר, הוא שיש מי שיגישו את העתירות בכל הנושאים שהם רוצים להתערב. לכן מה שהם קנאים לו לקשור בכלל לאיכות השלטון אלא לשאלה מי ישלוט. הם תומכים של מה ששלמה אבינרי קרא ה #בגצוקרטיה. והבגצוקרטיה זקוקה לבתי משפט כל יכולים, והיא צריכה פרקליטות שתבהיר לפוליטיקאים על בסיס קבוע מי באמת הבוס, והיא צריכה עיתונאים שמכרו את נשמתם, מקצועם, יושרם והאתיקה שלהם, שייבגדו בצופיהם, וידבררו את הפרקליטות ובתי המשפט במקום לסקר אותם או חלילה לבקר אותם.
.
אז חבורה כזאת של משחיתי השלטון, שקוראת לעצמה "התנועה לאיכות השלטון" היא בדיוק סוג האנשים שגליקמן יהיה לטעמם.
.
התשובה היא שהתנועה לאיכות השלטון היא בכלל לא משהו שקשור באיכות השלטון. היא דבר אחר לגמרי, שהשחית אצלנו את השלטון הדמוקרטי: היא חוליה מאד חשובה בהשתלטות העויינת של האליטה על הריבונות שבמקור היתה אמורה להיות של האזרחים. אחד האמצעים החשובים ביותר במהפכה המשטרית של אהרן ברק, שהמליכה עלינו שופטים כל יכולים, היא הרחבת זכות העמידה. בעוד שבעבר היתה יכול להגיש עתירה רק אם הוכחת שמעשה של הרשות פגע בך באופן אישי, תחת ברק נולד הרעיון שכל אחד יכול לעתור בכל עניין. וכך אתה יכול לקום בבוקר ולהחליט שלא מוצא חן בעיניך שקמה התנחלות, או ששילוט הדרכים הוא עם רקע ירוק, או שלקיבוצים תהיה בעלות על אדמתם החקלאית, או שיש יותר מידי גברים על שטרות הכסף שלנו, ולהגיש עתירה. אז מה שמאפשר לבג"צ להתערב בכל דבר, הוא שיש מי שיגישו את העתירות בכל הנושאים שהם רוצים להתערב. לכן מה שהם קנאים לו לקשור בכלל לאיכות השלטון אלא לשאלה מי ישלוט. הם תומכים של מה ששלמה אבינרי קרא ה #בגצוקרטיה. והבגצוקרטיה זקוקה לבתי משפט כל יכולים, והיא צריכה פרקליטות שתבהיר לפוליטיקאים על בסיס קבוע מי באמת הבוס, והיא צריכה עיתונאים שמכרו את נשמתם, מקצועם, יושרם והאתיקה שלהם, שייבגדו בצופיהם, וידבררו את הפרקליטות ובתי המשפט במקום לסקר אותם או חלילה לבקר אותם.
.
אז חבורה כזאת של משחיתי השלטון, שקוראת לעצמה "התנועה לאיכות השלטון" היא בדיוק סוג האנשים שגליקמן יהיה לטעמם.
השיח על מהי דמוקרטיה עבר סילוף כל כך קיצוני, שאולי צריך לחזור למושכלות יסוד, ואז לשחזר עקב בצד אגודל, איך סילפו את מושגינו עם משלים על שני זאבים וכבשה שמחליטים על תפריט לארוחת ערב, ואיך דחפו לגרוננו את המלך הפילוסוף - יריב הדמוקרטיה - כתרופה שאמורה לתקן אותה.
אז מהי בעצם דמוקרטיה? שלום כיתה א'.
דמוקרטיה היא צורת שלטון שבה הריבונות מסורה בידי האזרחים. עקרון היסוד שלה, כדברי הצהרת העצמאות האמריקאית, הוא ממשל בהסכמת הנמשלים. לכן לב הדמוקרטיה הוא אחריותן של זרועות השלטון בפני בעלי הריבונות – כלומר האזרחים. כדי שהשיטה הזאת תעבוד, לא מספיקות בחירות צריך שורה של זכויות מוגנות – חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הגנת הרכוש, הזכות להליך הוגן ועוד. אבל כל הזכויות האלה שבירות וחלקיות אם הן לא מעוגנות בריבונות האזרחים. כאשר יש שלטון שהאזרחים אינם יכולים למנותו או לפטרו, זכויותיהם יהיו הפקר (כפי שאכן קרה לנו בפני הרשות השופטת וזרועות האכיפה שביטלו בפועל את חזקת החפות, הנהיגו שיעורי הרשעה סובייטיים, ומדיניות מעצרים של דיקטטורה). יתרה מזו, בלי הבריח שנקרא בחירות, כל חרויותינו הן חלקיות: נוכל רק לשחק במסגרת כללים שלא אנחנו קובעים אותם, ולחיות בתוך קולקטיב שלא אנחנו קובעים את דרכו. מה שקרה לאליטות ב #בגצוקרטיה הישראלית זה שגם הן עברו אינפנטיליזציה. גם הן חושבת שאבא אהרן ואמא אסתר – הם יחליטו בשבילנו בכל העניינים החשובים: הגירה, זכויות, הרכב הממשלה, המלחמה הטרור, אפילו ההתנתקות מעזה שגורלה הוכרע בסוף בבית המשפט.
כל זה היה צריך להיות טריוויאלי. אבל זה לא טריוויאלי. למה? כי אנחנו חיים בתוך עולם שיח לגמרי מסולף.
הנה הסבר קצר מתוך #ניידיםונייחים.
זה שנים רבות שמסדר המשפטנים מרגיל אותנו לדרך דיבור על דמוקרטיה שרוקנה אותה ממשמעותה, עד שעריצות המיעוט החלה להראות לנו כתרופה ראויה שתמנע מראש את סכנת עריצות הרוב.
הרטוריקה הזאת נבנתה על בסיס צר שבעצמו נוסח על דרך השלילה, כלומר על הקביעה ש"דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב". בהמשך מתמוססת התיבה "רק" כמו היתה שן חלב, כי מתברר שהכוונה מלכתחילה לא היתה לדבר על ריבונות האזרחים בצירוף בלמים, אלא בעיקר על הבלמים שרצון הרוב נסרח מאחוריהם כאיבר מדולדל שמוטב היה לכרות אותו, אם רק היה אפשר. הדמוקרטיה, מתברר, היא מכונית שנועדה לנסוע בעיקר על בלמיה הליברלים, וכמעט בכלל לא על גלגלי רצון האזרחים. לזה מצורף גם משל שנון, שהפך כבר בעצמו לקלישאה בדיון הזה: לא יתכן, אומרים לנו, שהדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב. ומכאן אמורה לנבוע המסקנה אודות נחיצותה של עליונות המשפט, כאילו ששני זאבים, כבשה, ובית משפט עליון הם איכשהו כן דמוקרטיה.
אבל המסקנה הראויה מן המשל השנון היתה צריכה להיות שאם בדמוקרטיה יש רוב לזאבים, כלומר לאלה שרוצים לטרוף את המיעוט, היא לא תהיה דמוקרטיה. אז אולי צריך להוסיף למשל צייד חמוש, או צבא, ולאו דווקא בית משפט, מפני שלא ברור מה חוץ מנשק ימנע מן הזאבים לטרוף גם את השופטים במקרה של רוב לזאבים. במילים אחרות, אפשר יהיה לעצור את הרוב הזה רק בכוח, באמצעות דיכויו. ואז זו לא תהיה דמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי-אפשר לכפות, מהטעם הפשוט שהיא מנגנון המביא לביטוי את רצון הציבור, וציבור שלא רוצה בה, יממש את רצונו לחסל אותה על ידי כך שיפעיל את הכוח שהיא מעניקה לו. כל מה שיכולים לעשות בלמים ליברליים כנגד עריצות הרוב, הוא לעכב את הרוב הזה כאשר הוא מתפתה לאיזו התפרצות זעם, אולי בעקבות אסון, או כשהוא סוטה מדרכו הדמוקרטית איזו סטייה זמנית.
אם הוא לא סוטה לרגע מדרכו, אלא מבקש להחליף את הדרך הדמוקרטית עצמה במשהו אחר, אם הוא לא מעוניין בדמוקרטיה כלל, והוא מבטל אותה ודבק בהחלטתו, שום בית משפט לא יוכל להציל את הדמוקרטיה מפניו. את הלקח הזה היינו צריכים לזכור מהרבה לפני היות הדמוקרטיה, מספר שמואל, כאשר הנביא ניסה להניא את עם ישראל מרצונו במלך, וגילה שלא יוכל לכפות את החירות על מי שלא רוצה בה. "החירות שוכנת בלבותיהם של גברים ונשים", כתב השופט האמריקאי הגדול לרנד הנד. "כשהיא מתה שם, שום חוקה, שום חוק, שום בית משפט, לא יוכל להצילה".
אבל התיאוריה שבה מחזיקים חסידי הבג"צוקרטיה הישראלית מתחילה מההנחה המוטעית שיש, או עשוי להיות בכל רגע, רוב לזאבים – כלומר לשוללי הדמוקרטיה, לפשיסטים, ללאומנים, לגזענים, ול"דתיים משיחיים" – ועל סמך הדיאגנוזה הסופנית הזאת רושמים לנו תרופה אבסורדית: בית משפט המשוחרר מעול ריבונותם של ה"זאבים", כדי שיוכל לכפות עליהם להתנהג ככבשים. אם פושטים את המחלצות הרטוריות שמנסות לתאר את האוליגרכיה כדמוקרטיה מוצאים מתחתם טענה פשוטה בתכלית: המוני הישראלים ממילא הם זאבים שלא ראויים לדמוקרטיה. נשים אותם אפוא באפסר משפטי, נסגור אותם בתוך כלוב, נחליט במקומם בכל עניין חשוב, ולזה נקרא כבוד האדם וחירותו.
אז מהי בעצם דמוקרטיה? שלום כיתה א'.
דמוקרטיה היא צורת שלטון שבה הריבונות מסורה בידי האזרחים. עקרון היסוד שלה, כדברי הצהרת העצמאות האמריקאית, הוא ממשל בהסכמת הנמשלים. לכן לב הדמוקרטיה הוא אחריותן של זרועות השלטון בפני בעלי הריבונות – כלומר האזרחים. כדי שהשיטה הזאת תעבוד, לא מספיקות בחירות צריך שורה של זכויות מוגנות – חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הגנת הרכוש, הזכות להליך הוגן ועוד. אבל כל הזכויות האלה שבירות וחלקיות אם הן לא מעוגנות בריבונות האזרחים. כאשר יש שלטון שהאזרחים אינם יכולים למנותו או לפטרו, זכויותיהם יהיו הפקר (כפי שאכן קרה לנו בפני הרשות השופטת וזרועות האכיפה שביטלו בפועל את חזקת החפות, הנהיגו שיעורי הרשעה סובייטיים, ומדיניות מעצרים של דיקטטורה). יתרה מזו, בלי הבריח שנקרא בחירות, כל חרויותינו הן חלקיות: נוכל רק לשחק במסגרת כללים שלא אנחנו קובעים אותם, ולחיות בתוך קולקטיב שלא אנחנו קובעים את דרכו. מה שקרה לאליטות ב #בגצוקרטיה הישראלית זה שגם הן עברו אינפנטיליזציה. גם הן חושבת שאבא אהרן ואמא אסתר – הם יחליטו בשבילנו בכל העניינים החשובים: הגירה, זכויות, הרכב הממשלה, המלחמה הטרור, אפילו ההתנתקות מעזה שגורלה הוכרע בסוף בבית המשפט.
כל זה היה צריך להיות טריוויאלי. אבל זה לא טריוויאלי. למה? כי אנחנו חיים בתוך עולם שיח לגמרי מסולף.
הנה הסבר קצר מתוך #ניידיםונייחים.
זה שנים רבות שמסדר המשפטנים מרגיל אותנו לדרך דיבור על דמוקרטיה שרוקנה אותה ממשמעותה, עד שעריצות המיעוט החלה להראות לנו כתרופה ראויה שתמנע מראש את סכנת עריצות הרוב.
הרטוריקה הזאת נבנתה על בסיס צר שבעצמו נוסח על דרך השלילה, כלומר על הקביעה ש"דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב". בהמשך מתמוססת התיבה "רק" כמו היתה שן חלב, כי מתברר שהכוונה מלכתחילה לא היתה לדבר על ריבונות האזרחים בצירוף בלמים, אלא בעיקר על הבלמים שרצון הרוב נסרח מאחוריהם כאיבר מדולדל שמוטב היה לכרות אותו, אם רק היה אפשר. הדמוקרטיה, מתברר, היא מכונית שנועדה לנסוע בעיקר על בלמיה הליברלים, וכמעט בכלל לא על גלגלי רצון האזרחים. לזה מצורף גם משל שנון, שהפך כבר בעצמו לקלישאה בדיון הזה: לא יתכן, אומרים לנו, שהדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב. ומכאן אמורה לנבוע המסקנה אודות נחיצותה של עליונות המשפט, כאילו ששני זאבים, כבשה, ובית משפט עליון הם איכשהו כן דמוקרטיה.
אבל המסקנה הראויה מן המשל השנון היתה צריכה להיות שאם בדמוקרטיה יש רוב לזאבים, כלומר לאלה שרוצים לטרוף את המיעוט, היא לא תהיה דמוקרטיה. אז אולי צריך להוסיף למשל צייד חמוש, או צבא, ולאו דווקא בית משפט, מפני שלא ברור מה חוץ מנשק ימנע מן הזאבים לטרוף גם את השופטים במקרה של רוב לזאבים. במילים אחרות, אפשר יהיה לעצור את הרוב הזה רק בכוח, באמצעות דיכויו. ואז זו לא תהיה דמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי-אפשר לכפות, מהטעם הפשוט שהיא מנגנון המביא לביטוי את רצון הציבור, וציבור שלא רוצה בה, יממש את רצונו לחסל אותה על ידי כך שיפעיל את הכוח שהיא מעניקה לו. כל מה שיכולים לעשות בלמים ליברליים כנגד עריצות הרוב, הוא לעכב את הרוב הזה כאשר הוא מתפתה לאיזו התפרצות זעם, אולי בעקבות אסון, או כשהוא סוטה מדרכו הדמוקרטית איזו סטייה זמנית.
אם הוא לא סוטה לרגע מדרכו, אלא מבקש להחליף את הדרך הדמוקרטית עצמה במשהו אחר, אם הוא לא מעוניין בדמוקרטיה כלל, והוא מבטל אותה ודבק בהחלטתו, שום בית משפט לא יוכל להציל את הדמוקרטיה מפניו. את הלקח הזה היינו צריכים לזכור מהרבה לפני היות הדמוקרטיה, מספר שמואל, כאשר הנביא ניסה להניא את עם ישראל מרצונו במלך, וגילה שלא יוכל לכפות את החירות על מי שלא רוצה בה. "החירות שוכנת בלבותיהם של גברים ונשים", כתב השופט האמריקאי הגדול לרנד הנד. "כשהיא מתה שם, שום חוקה, שום חוק, שום בית משפט, לא יוכל להצילה".
אבל התיאוריה שבה מחזיקים חסידי הבג"צוקרטיה הישראלית מתחילה מההנחה המוטעית שיש, או עשוי להיות בכל רגע, רוב לזאבים – כלומר לשוללי הדמוקרטיה, לפשיסטים, ללאומנים, לגזענים, ול"דתיים משיחיים" – ועל סמך הדיאגנוזה הסופנית הזאת רושמים לנו תרופה אבסורדית: בית משפט המשוחרר מעול ריבונותם של ה"זאבים", כדי שיוכל לכפות עליהם להתנהג ככבשים. אם פושטים את המחלצות הרטוריות שמנסות לתאר את האוליגרכיה כדמוקרטיה מוצאים מתחתם טענה פשוטה בתכלית: המוני הישראלים ממילא הם זאבים שלא ראויים לדמוקרטיה. נשים אותם אפוא באפסר משפטי, נסגור אותם בתוך כלוב, נחליט במקומם בכל עניין חשוב, ולזה נקרא כבוד האדם וחירותו.
האנטומיה של #השקר (6) - איזו דיקטטורה בראש שלכם?
וגם: למה אני חושב שצריך לדבר על התפקיד של פרופסורים למשפטים בהונאת הציבור, וליבוי ההיסטריה. הניסיון לצייר את הביקורת שלי כאישית הוא מופרך, ותפקידו להסיח את הדעת מהטיעונים. אז הנה הטיעונים. את השמות – רוזנאי, נבות, קרמניצר – אפשר להחליף. כי יש גם אחרים. זה חל גם עליהם.
.
אז קחו קפה. זה לא קצר.
.
אנשים אשכרה שיכנעו את עצמם – אני לא צוחק – שהרפורמה שעד אתמול היו תומכים בה או בדומה לה, לפיד וסער, היא ראשית בדיקטטורה והפשיזם. קשה לתאר כמה הדבר הזה מופרך (ומיד אחזור לאופן שבו מנמקים זאת). כל אדם סביר עם השכלה בסיסית במדעי המדינה, שהיה רואה את הרפורמה הזאת כפי שהיא, בלי שיגלו לו באיזו מדינה מדובר, היה חושב שזו עוד דמוקרטיה פרלמנטארית, רגילה למדי. כל אדם כזה שהיה מביט בשיטה הנהוגה עכשיו בישראל, לפני הרפורמה, בלי שהיו מגלים לו באיזו מדינה מדובר, היה יודע בקלות שה #בגצוקרטיה המטורללת של ישראל איננה דמוקרטיה, והשמצב שבו מיעוט קטן ותקיף כופה את דעתו בטענות בעלות צליל משפטי מכס העליון, בלי אף הגדרה סבירה של גבולות סמכותה של הרשות השופטת, הוא סוג של עריצות, כהגדרתה הפורמלית בלקסיקונים למדעי המדינה.
איך הגיעה הטרללת למחוזות כאלה דימיוניים, ולמה נדמה למפעילי האזעקות שיש ממש בהיסטריה שלהם? ובכן, זה לא קרה לנו במקרה. יש שיטה ויש כוונת מכוון. וצריך לומר: קשה שלא להתפעל מהמכונה המשומנת שהביאה עשירית, אולי אפילו חמישית, מהציבור הישראלי לפסיכוזה הקולקטיבית הזאת שמהבהבים בה חרדה ושינאה בשיעורים שווים. הגענו לשם על בסיס הונאה שאת התוכן שלה אפשר, אפילו לא כל כך קשה, לפענך. צריך רק להניח שיש בדרך מי שמוכנים לשקר במצח נחושה, ולגייס לצורך כך קרדיט מקצועי כבד – אצל חלקם קרדיט אקדמי, אצל אחרים קרדיט עיתונאי.
על הצד הסוציולוגי של ההונאה, מקורות התקציב, משרדי הפרסום, המבנה האירגוני, ההסעות, הסינכרון המופתי בין ה"עיתונות" לבין אירגוני החברה האזרחית ומטה המאבק, על כל אלה יש לי מעט מה להגיד. אבל על צד אחד של כל זה יש לי בהחלט מה לומר, כי עקבתי אחרי הדברים מקרוב, יומיום, במדיה החברתית והמסורתית. הצד הזה הוא ההיררכיה הרעיונית שיש לה, עד כמה שאני יכול לראות, שלוש שכבות: יוצרי המניפולציה, מפיצי הנרטיב, ועדת המאמינים – תמימים ועצובים בחלקם, שטופי שינאה יוקדת, בלפוריסטית, בחלקם האחר, ולעיתים מיטלטלים, אין אונים, באקטזה קולקטיבית בין תמימות לשינאה. הקורבנות של הפסיכוזה הקיבוצית הזאת הם השכל הישר, ועצם האפשרות לקיים דיון רציונאלי, עם מילים שמשמעותן לה התמוססה, או גרוע מזה התהפכה כמו גרב פנים חוצה, במסדרים בעלי אסטטיקה פשיסטית, שם צועקים בקצב, בחיתוך צבאי ובהקשב מתוח "ד-מוק-ר-טיה! ד-מוק-ר-טיה!"
כשעוצרים לחשוב רגע על גודל ההונאה, מבינים את תעוזתה: אנשים בעלי מקצוע, שיודעים שהם מוליכים את הציבור שולל, משתמשים ביוקרתם המקצועית, כדי להפיץ מה שלא יכול להיות שהם אינם מבינים שהוא שקר: התגייסות המונית להצלת שילטון המיעוט האוליגרכי מפני הדמוקרטיה, תחת הדגל ההפוך: הצלת הדמוקרטיה. בדימיונם של רבים הנרטיב הוא פשוט וקליט: הציבור הנאור בעיני עצמו, מתגייס כדי למנוע את הסרת כל החסמים מדרכה של קואליציה דתית, גזענית וחשוכה, שתרמוס בדי 9 את מערכות הבקרה ששמרו על הדמוקרטיה הליברלית בישראל. קמה קליט, ככה מפחיד. כמעט הייתי אומר, שרשרת טענות מצלצלות שהיא המקבילה הרעיונית של שיר בחרוזים. או אם תרצו, שרשרת חרוזי רעל.
מאחר שמדובר יותר במנגינה מבטיעון, החוט שעליו ומשחלים החרוזים חשוף להפרכה בטיעונים. ומדהים לראות איך האנשים ששליחותם המקצועית היתה אמורה להיות בהבהרה, השאילו אותה, במסירות גדולה למען הטישטוש. הם הכינו ערכות טיעונים מדומים כנגד כל מה שיכול לפרום את צעיפי האשליה. כל אלה – אבל בישראל אין חוקה! לנו אין פרלמנט של שני בתים! אצלנו הממשלה והכנסת הם ראשות אחת! – מנסים להצדיק את שאינו ניתן להצדקה. צורת שלטון מופרכת, בלתי דמוקרטית, שאין בשום מדינה מתוקנת בעולם: מצב שבו הריבונות עצמה, כלומר זכות ההכרעה האחרונה בכל עניין, מסורה בידי 15 איש שרובם מייצגים את עמדתה של מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. נוסף לזה חבר שם מביא חבר, כך שמועדון הריבונות הסגור אטום בפועל באמצעות הוועדה למינוי שופטים, לכניסה של דעות זרות ל"משפחה" כפי שקרא אהרן ברק לבית המשפט העליון. הנה ציוץ של יונתן יעקובוביץ' שזיקק את גודל האבסורד בחמישים מילים:
"לא יודע מה יש בקנדה, דנמרק או צרפת. אני כן יודע בוודאות שאין אף מדינה שבה בית המשפט ממציא את החוקה, קובע שאיננו כפוף לחוקה שהמציא, ממנה שופטים, יוזם בעצמו מדיניות ע"י ביטול זכות העמידה, שולט על הרשות המבצעת ע"י שליטה בקידום היועמ"ש לשפיטה ועוד. אין. ואף מתנגד לרפורמה לא צייץ".
וגם: למה אני חושב שצריך לדבר על התפקיד של פרופסורים למשפטים בהונאת הציבור, וליבוי ההיסטריה. הניסיון לצייר את הביקורת שלי כאישית הוא מופרך, ותפקידו להסיח את הדעת מהטיעונים. אז הנה הטיעונים. את השמות – רוזנאי, נבות, קרמניצר – אפשר להחליף. כי יש גם אחרים. זה חל גם עליהם.
.
אז קחו קפה. זה לא קצר.
.
אנשים אשכרה שיכנעו את עצמם – אני לא צוחק – שהרפורמה שעד אתמול היו תומכים בה או בדומה לה, לפיד וסער, היא ראשית בדיקטטורה והפשיזם. קשה לתאר כמה הדבר הזה מופרך (ומיד אחזור לאופן שבו מנמקים זאת). כל אדם סביר עם השכלה בסיסית במדעי המדינה, שהיה רואה את הרפורמה הזאת כפי שהיא, בלי שיגלו לו באיזו מדינה מדובר, היה חושב שזו עוד דמוקרטיה פרלמנטארית, רגילה למדי. כל אדם כזה שהיה מביט בשיטה הנהוגה עכשיו בישראל, לפני הרפורמה, בלי שהיו מגלים לו באיזו מדינה מדובר, היה יודע בקלות שה #בגצוקרטיה המטורללת של ישראל איננה דמוקרטיה, והשמצב שבו מיעוט קטן ותקיף כופה את דעתו בטענות בעלות צליל משפטי מכס העליון, בלי אף הגדרה סבירה של גבולות סמכותה של הרשות השופטת, הוא סוג של עריצות, כהגדרתה הפורמלית בלקסיקונים למדעי המדינה.
איך הגיעה הטרללת למחוזות כאלה דימיוניים, ולמה נדמה למפעילי האזעקות שיש ממש בהיסטריה שלהם? ובכן, זה לא קרה לנו במקרה. יש שיטה ויש כוונת מכוון. וצריך לומר: קשה שלא להתפעל מהמכונה המשומנת שהביאה עשירית, אולי אפילו חמישית, מהציבור הישראלי לפסיכוזה הקולקטיבית הזאת שמהבהבים בה חרדה ושינאה בשיעורים שווים. הגענו לשם על בסיס הונאה שאת התוכן שלה אפשר, אפילו לא כל כך קשה, לפענך. צריך רק להניח שיש בדרך מי שמוכנים לשקר במצח נחושה, ולגייס לצורך כך קרדיט מקצועי כבד – אצל חלקם קרדיט אקדמי, אצל אחרים קרדיט עיתונאי.
על הצד הסוציולוגי של ההונאה, מקורות התקציב, משרדי הפרסום, המבנה האירגוני, ההסעות, הסינכרון המופתי בין ה"עיתונות" לבין אירגוני החברה האזרחית ומטה המאבק, על כל אלה יש לי מעט מה להגיד. אבל על צד אחד של כל זה יש לי בהחלט מה לומר, כי עקבתי אחרי הדברים מקרוב, יומיום, במדיה החברתית והמסורתית. הצד הזה הוא ההיררכיה הרעיונית שיש לה, עד כמה שאני יכול לראות, שלוש שכבות: יוצרי המניפולציה, מפיצי הנרטיב, ועדת המאמינים – תמימים ועצובים בחלקם, שטופי שינאה יוקדת, בלפוריסטית, בחלקם האחר, ולעיתים מיטלטלים, אין אונים, באקטזה קולקטיבית בין תמימות לשינאה. הקורבנות של הפסיכוזה הקיבוצית הזאת הם השכל הישר, ועצם האפשרות לקיים דיון רציונאלי, עם מילים שמשמעותן לה התמוססה, או גרוע מזה התהפכה כמו גרב פנים חוצה, במסדרים בעלי אסטטיקה פשיסטית, שם צועקים בקצב, בחיתוך צבאי ובהקשב מתוח "ד-מוק-ר-טיה! ד-מוק-ר-טיה!"
כשעוצרים לחשוב רגע על גודל ההונאה, מבינים את תעוזתה: אנשים בעלי מקצוע, שיודעים שהם מוליכים את הציבור שולל, משתמשים ביוקרתם המקצועית, כדי להפיץ מה שלא יכול להיות שהם אינם מבינים שהוא שקר: התגייסות המונית להצלת שילטון המיעוט האוליגרכי מפני הדמוקרטיה, תחת הדגל ההפוך: הצלת הדמוקרטיה. בדימיונם של רבים הנרטיב הוא פשוט וקליט: הציבור הנאור בעיני עצמו, מתגייס כדי למנוע את הסרת כל החסמים מדרכה של קואליציה דתית, גזענית וחשוכה, שתרמוס בדי 9 את מערכות הבקרה ששמרו על הדמוקרטיה הליברלית בישראל. קמה קליט, ככה מפחיד. כמעט הייתי אומר, שרשרת טענות מצלצלות שהיא המקבילה הרעיונית של שיר בחרוזים. או אם תרצו, שרשרת חרוזי רעל.
מאחר שמדובר יותר במנגינה מבטיעון, החוט שעליו ומשחלים החרוזים חשוף להפרכה בטיעונים. ומדהים לראות איך האנשים ששליחותם המקצועית היתה אמורה להיות בהבהרה, השאילו אותה, במסירות גדולה למען הטישטוש. הם הכינו ערכות טיעונים מדומים כנגד כל מה שיכול לפרום את צעיפי האשליה. כל אלה – אבל בישראל אין חוקה! לנו אין פרלמנט של שני בתים! אצלנו הממשלה והכנסת הם ראשות אחת! – מנסים להצדיק את שאינו ניתן להצדקה. צורת שלטון מופרכת, בלתי דמוקרטית, שאין בשום מדינה מתוקנת בעולם: מצב שבו הריבונות עצמה, כלומר זכות ההכרעה האחרונה בכל עניין, מסורה בידי 15 איש שרובם מייצגים את עמדתה של מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה. נוסף לזה חבר שם מביא חבר, כך שמועדון הריבונות הסגור אטום בפועל באמצעות הוועדה למינוי שופטים, לכניסה של דעות זרות ל"משפחה" כפי שקרא אהרן ברק לבית המשפט העליון. הנה ציוץ של יונתן יעקובוביץ' שזיקק את גודל האבסורד בחמישים מילים:
"לא יודע מה יש בקנדה, דנמרק או צרפת. אני כן יודע בוודאות שאין אף מדינה שבה בית המשפט ממציא את החוקה, קובע שאיננו כפוף לחוקה שהמציא, ממנה שופטים, יוזם בעצמו מדיניות ע"י ביטול זכות העמידה, שולט על הרשות המבצעת ע"י שליטה בקידום היועמ"ש לשפיטה ועוד. אין. ואף מתנגד לרפורמה לא צייץ".
ואחרונה, כדאי להיזכר בהיסטוריה של ההונאה הספיציפית הזאת. כשרק נולדה הרפורמה, עמיתו של רוזנאי לזריית חול בעיני הציבור, פרופ' מרדכי קרמניציר, לשעבר סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, אמר שאין אף דמוקרטיה מתוקנת שבה נבחרי ציבור ממנים את השופטים. זה שקר כל כך בוטה וכל כך מגוחך, שאפילו תועמלני ה"עיתונות" התייאשו מלהדהד אותו. כמעט אין דמוקרטיה מתוקנת שבה נבחרי ציבור *לא* ממנים את השופטים. עברנו קברת דרך ארוכה עד שהגענו לניסוח הפתלתל החדש שכבר לא מכחיש שמדובר בנבחרי ציבור, אבל עכשיו מנסה לצמצם את הטיעון לתת-טענה שבדרך כלל נבחרי ציבור כן ממנים את השופטים, אבל... לא ככה. ה"לא ככה" הזה הוא שיטת ההטעיה החוזרת בויכוח הזה. מאחר שיש הבדלים רבים בין מדינות, תמיד אפשר לעצב את חורי המסננת בצורה הספציפית שבה רק ישראל ועוד דוגמה שלילית יעברו. תפסתי את רוזנאי על כמה וכמה פטנטים כאלה. אמשיך לעשות זאת. אבל כל אדם ישר מבין שכל ההפחדות האלה הן לא חתירה אחר האמת, אלא ניסיון לדחוף אותנו למשבר, שמממנו השמאל / בית המשפט, חושבים להרוויח. במציאות, הרפורמה הצנועה של לוין ורוטמן מקרבת את ישראל לשאר הדמוקרטיות לא מרחיקה אותה מהן.
כמובן שאת זה בדיוק רוצים רוזנאי וחבריו למנוע. כי הם רוצים לשמר את מה שבו ישראל כן יוצאת דופן: אוליכרכיה משפטית שאין שום גבול לכוחה ואין שום בלם או איזון למולה. רק אצלנו - #בגצוקרטיה.
כמובן שאת זה בדיוק רוצים רוזנאי וחבריו למנוע. כי הם רוצים לשמר את מה שבו ישראל כן יוצאת דופן: אוליכרכיה משפטית שאין שום גבול לכוחה ואין שום בלם או איזון למולה. רק אצלנו - #בגצוקרטיה.
#הרוזנאי_היומי.
הונאת רוזנאי עומדת על טריק רטורי:
1. אומרים שבישראל אין מנגנונים מספיקים של איזונים ובלמים.
2. מתארים את בית המשפט כבלם, לא כרשות. ואז נדמה שאין צורך בבלמים או איזונים מולה.
3. וכך קופצים להצדקת שלטון בית משפט שאין גבול לכוחו, ודבר לא מאזן או בולם אותו. בקיצור, #בגצוקרטיה
.
אבל
1. ו 2. לא נכונים. ו 3. לא נובע מהם גם לו היו נכונים.
זיכרו והזכירו: פרופ' רוזנאי הוא יריב מר של הדמוקרטיה, וטיעוניו הנכלוליים נועדו למנוע דמוקרטיזציה של שלטון השופטים. מאמריו האקדמיים נועדו לקדם *הרחבה* של שלטון השופטים האוליגרכי, לא דמוקרטיה או איזון בין רשויות. המטרה היא אסטרטגית: לקבע בחוקה את השקפת עולמם של רוזנאי וחבריו, על ידי חוקה שתיכתב עכשיו, ותשוריין ברוב כזה, שגם כשהם יהיו מיעוט קטן, לרוב לא תהיה אפשרות לשנותה.
.
יש אידיוטים שימושיים שמאמינים לשקר "הצלת הדמוקרטיה". אבל יש חכמים מהם שחושבים שזו הדרך היחידה להציל את הליברליזם מפני הברברים (חרדים, מזרחים, משיחיים, ביביסטים, צ'חצ'חים - או כל אלה יחד). ראו בתגובות ראיון עם פרופ' ברק מדינה, מחסידי הבגצוקרטיה, שפתאום נזכר שאכן יש דיפ סטייט (בתגובות).
הונאת רוזנאי עומדת על טריק רטורי:
1. אומרים שבישראל אין מנגנונים מספיקים של איזונים ובלמים.
2. מתארים את בית המשפט כבלם, לא כרשות. ואז נדמה שאין צורך בבלמים או איזונים מולה.
3. וכך קופצים להצדקת שלטון בית משפט שאין גבול לכוחו, ודבר לא מאזן או בולם אותו. בקיצור, #בגצוקרטיה
.
אבל
1. ו 2. לא נכונים. ו 3. לא נובע מהם גם לו היו נכונים.
זיכרו והזכירו: פרופ' רוזנאי הוא יריב מר של הדמוקרטיה, וטיעוניו הנכלוליים נועדו למנוע דמוקרטיזציה של שלטון השופטים. מאמריו האקדמיים נועדו לקדם *הרחבה* של שלטון השופטים האוליגרכי, לא דמוקרטיה או איזון בין רשויות. המטרה היא אסטרטגית: לקבע בחוקה את השקפת עולמם של רוזנאי וחבריו, על ידי חוקה שתיכתב עכשיו, ותשוריין ברוב כזה, שגם כשהם יהיו מיעוט קטן, לרוב לא תהיה אפשרות לשנותה.
.
יש אידיוטים שימושיים שמאמינים לשקר "הצלת הדמוקרטיה". אבל יש חכמים מהם שחושבים שזו הדרך היחידה להציל את הליברליזם מפני הברברים (חרדים, מזרחים, משיחיים, ביביסטים, צ'חצ'חים - או כל אלה יחד). ראו בתגובות ראיון עם פרופ' ברק מדינה, מחסידי הבגצוקרטיה, שפתאום נזכר שאכן יש דיפ סטייט (בתגובות).
מרגיז מאד, השקר הזה. זכותו של עיתון הארץ להפסיק לפרסם מאמרים שלי. זה עיתון פרטי. אבל מאז הם משקרים על איך ולמה זה קרה. ודי ברור למה. אז אולי כדאי שאני בכל זאת אעמיד דברים על דיוקם בשביל הפרוטוקול, ובשביל שתדעו מתי עובדים עליכם. >>
https://twitter.com/AmosSchocken1/status/1650785807714713600?s=20
הציוץ הזה של עמוס שוקן הוא פשוט שקרי. העורכים לא "סירבו לפרסם מאמר שלי" אלא הודיעו על הפסקת הכתיבה שלי (ראו מטה מכתבו של עורך הדעות). >>
הסיבה שהארץ עצמם ציינו לא היתה שקראתי ליריב לוין "להקשיח עוד יותר את 'הרפורמה'" אלא עצם זה שתמכתי ברפורמה, שזו דעה אסורה בעיתון (*הם* אומרים שהיא אסורה, לא אני, ראו במכתב). מה עוד? >>
עמוס שוקן לא היה רק "מרוצה מהחלטתם" אלא אמר בפודקסט של הארץ שהדעה שלי אינה לגיטימית ולא צריכה להישמע.
כלומר לשיטתו של הבעלים של העיתון "לאנשים חושבים" הדעה של חצי הציבור לא לגיטימית. אז למה צריך עכשיו לסלף את נסיבות הרחקתי? כדי להסתיר את העובדה שהארץ עוסק בהונאת קוראיו במקום בעיתונות. או כפי שניסח זאת קלמן ליבסקינד בעקבות סגירת הטור שלי, "עמוס שוקן איננו מו"ל של עיתון. עמוס שוקן הוא יו"ר מפלגה. עכשיו זה רשמי".
https://twitter.com/KalmanLiebskind/status/1618203396225519616?s=20
את העובדה הזאת שוקן צריך עכשיו לטשטש, וזו סיבת הציוץ הזה, וציוצים רבים אחרים שלו. אני לא ארדוף אחרי כל ציוץ וציוץ, כמובן.
אבל כן צריך לומר פעם אחת מהי – לעניות דעתי – הסיבה האמיתית של סגירת הטור שלי. והיא לא הסיבה שנמסרה לי, ובטח לו הסיבה ששוקן מרח פה. >>
הסיבה האמתית היא שבעת הזאת אסור בהארץ לומר את האמת על הרפורמה. וזה לא רק שכל המקהלה כולה מכנה אותה, באחידות סובייטית, "הפיכה משטרית" (שזה כמובן שקר, כי הרפורמה היא הליך חוקי, והגדרת המונח הפיכה כוללת לפחות התנערות מהחוק). זה בגלל שכל חומת ההונאה של העיתון עומדת על הכחשת עובדה אחת פשוטה שהמאמר שלי הזכיר אותה: שזה זמן רב שישראל איננה דמוקרטיה. שלטון השופטים – מה שפרופ' שלמה אבינרי כינה בצדק #בגצוקרטיה – סידור ייחודי לישראל שאין דומה לו בכל המערב, אינו דמוקרטיה בשום מובן סביר של מונח זה. זה סידור אוליגרכי שמאפשר לאליטה (ששוקן משתייך אליה) לשלוט למרות שהיא לא זוכה בבחירות. האליטה הזאת נזעקה כדי להגן על הפריוולגיות שלה. לא על הדמוקרטיה. אבל כדי לגייס אנשים למאבק על הגנת הפריוולגיות של האליטה, צריך להונות אותם שהם מגינים על הדמוקרטיה. הרי עדיף שהם ידקלמו "דה-מוק-רט-יה! דה-מוק-רט-יה!" מאשר שיצעקו "פרי-ווי-לג-יה! פרי-ווי-לג-יה!" אז כדי להונות אותם שהם מגינים על הדמוקרטיה, צריך לומר להם שישראל דמוקרטית. >>
זה – ולא "הקשחת הרפורמה" – מה שהקפיץ את העורכים עד כדי כך שהם לא רק פסלו את המאמר אלא החליטו לדאוג שקוראיהם חס וחלילה לא יחשפו לאמת הפשוטה. לא דעתי היא הבעיה, האמת היא הבעיה, והסירוב שלי להשתתף בשקר הרב-דפי שמתחזה עדיין לעיתון. >>
וכדי שתוכלו להחליט בעצמכם, מי פה אומר אמת – שוקן או אני – הנה
1. האימייל המלא שבו הודיע לי אלון עידן, עורך מדור הדעות, על הפסקת כתיבתי.
2. הסיפור המלא שקדם לאי-מייל הזה כפי שפרסתי אותו ב'מעריב'.
3. המאמר שנפסל לפרסום והביא להדחתי, כפי שפורסם במלואו באתר 'מידה'. >>
המייל של אלון:
"היי גדי, תודה על התשובה המפורטת. אבל:
אני נאלץ לכתוב לך את המייל הזה, אחרי שנות עבודה משותפות רבות, בהן לצד הקושי בפרסום מאמריך שלא נעמו לרבים מקוראי הארץ, חשבתי שהרמת תרומה חשובה לחופש הביטוי ב"הארץ" ולאפשרות להיחשף לעמדות אחרות ושונות.
ובכל זאת, שני דברים אירעו לאחרונה והם משנים את העמדה של העיתון לגבי מאמריך. האחד הוא חילופי השלטון האחרונים, שלוו במתקפה אגרסיבית ומידית על הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאנחנו בהארץ תופשים אותה. הרצון להחליש את מערכת המשפט בעזרת מהלכים קיצוניים שנעשים באופן חד צדדי וללא מעצורים, מאלצים גם אותנו, ככלי תקשורת, להתגונן בפני מה שנתפש בינינו כהפיכה משטרית. במובן הזה, אנחנו מוצאים קושי רב ליישב את הדיסוננס: מצד אחד להיות בחוד החנית נגד ההפיכה הזאת, ובמקביל לפרסם מאמרים שנותנים רוח גבית לאותה הפיכה. במונחים של דמוקרטיה מתגוננת, אנו מאמינים שכעת זהו זמן של מגננה.
דבר נוסף הוא הידיעה על כך שאתה לוקח חלק במכללת MCC, שעל פי הידוע לנו היא מוסד שתומך ומקורב לויקטור אורבן ומעלה על נס את כל הערכים שאנחנו בהארץ חושבים שהם מסוכנים ומאיימים על הדמוקרטיה. קשה לנו לקבל את העובדה שמי שמסכים להיות חלק ממוסד כזה, על כל המשתמע מכך, יקבל במה בהארץ, שמנהל קרב גלוי וחשוף כנגד עמדות אלו בדיוק.
לכן, ולא בקלות, אני נאלץ להודיע על פרידה ממך וממאמריך. תודה על תרומתך גדי.
אלון"
https://twitter.com/AmosSchocken1/status/1650785807714713600?s=20
הציוץ הזה של עמוס שוקן הוא פשוט שקרי. העורכים לא "סירבו לפרסם מאמר שלי" אלא הודיעו על הפסקת הכתיבה שלי (ראו מטה מכתבו של עורך הדעות). >>
הסיבה שהארץ עצמם ציינו לא היתה שקראתי ליריב לוין "להקשיח עוד יותר את 'הרפורמה'" אלא עצם זה שתמכתי ברפורמה, שזו דעה אסורה בעיתון (*הם* אומרים שהיא אסורה, לא אני, ראו במכתב). מה עוד? >>
עמוס שוקן לא היה רק "מרוצה מהחלטתם" אלא אמר בפודקסט של הארץ שהדעה שלי אינה לגיטימית ולא צריכה להישמע.
כלומר לשיטתו של הבעלים של העיתון "לאנשים חושבים" הדעה של חצי הציבור לא לגיטימית. אז למה צריך עכשיו לסלף את נסיבות הרחקתי? כדי להסתיר את העובדה שהארץ עוסק בהונאת קוראיו במקום בעיתונות. או כפי שניסח זאת קלמן ליבסקינד בעקבות סגירת הטור שלי, "עמוס שוקן איננו מו"ל של עיתון. עמוס שוקן הוא יו"ר מפלגה. עכשיו זה רשמי".
https://twitter.com/KalmanLiebskind/status/1618203396225519616?s=20
את העובדה הזאת שוקן צריך עכשיו לטשטש, וזו סיבת הציוץ הזה, וציוצים רבים אחרים שלו. אני לא ארדוף אחרי כל ציוץ וציוץ, כמובן.
אבל כן צריך לומר פעם אחת מהי – לעניות דעתי – הסיבה האמיתית של סגירת הטור שלי. והיא לא הסיבה שנמסרה לי, ובטח לו הסיבה ששוקן מרח פה. >>
הסיבה האמתית היא שבעת הזאת אסור בהארץ לומר את האמת על הרפורמה. וזה לא רק שכל המקהלה כולה מכנה אותה, באחידות סובייטית, "הפיכה משטרית" (שזה כמובן שקר, כי הרפורמה היא הליך חוקי, והגדרת המונח הפיכה כוללת לפחות התנערות מהחוק). זה בגלל שכל חומת ההונאה של העיתון עומדת על הכחשת עובדה אחת פשוטה שהמאמר שלי הזכיר אותה: שזה זמן רב שישראל איננה דמוקרטיה. שלטון השופטים – מה שפרופ' שלמה אבינרי כינה בצדק #בגצוקרטיה – סידור ייחודי לישראל שאין דומה לו בכל המערב, אינו דמוקרטיה בשום מובן סביר של מונח זה. זה סידור אוליגרכי שמאפשר לאליטה (ששוקן משתייך אליה) לשלוט למרות שהיא לא זוכה בבחירות. האליטה הזאת נזעקה כדי להגן על הפריוולגיות שלה. לא על הדמוקרטיה. אבל כדי לגייס אנשים למאבק על הגנת הפריוולגיות של האליטה, צריך להונות אותם שהם מגינים על הדמוקרטיה. הרי עדיף שהם ידקלמו "דה-מוק-רט-יה! דה-מוק-רט-יה!" מאשר שיצעקו "פרי-ווי-לג-יה! פרי-ווי-לג-יה!" אז כדי להונות אותם שהם מגינים על הדמוקרטיה, צריך לומר להם שישראל דמוקרטית. >>
זה – ולא "הקשחת הרפורמה" – מה שהקפיץ את העורכים עד כדי כך שהם לא רק פסלו את המאמר אלא החליטו לדאוג שקוראיהם חס וחלילה לא יחשפו לאמת הפשוטה. לא דעתי היא הבעיה, האמת היא הבעיה, והסירוב שלי להשתתף בשקר הרב-דפי שמתחזה עדיין לעיתון. >>
וכדי שתוכלו להחליט בעצמכם, מי פה אומר אמת – שוקן או אני – הנה
1. האימייל המלא שבו הודיע לי אלון עידן, עורך מדור הדעות, על הפסקת כתיבתי.
2. הסיפור המלא שקדם לאי-מייל הזה כפי שפרסתי אותו ב'מעריב'.
3. המאמר שנפסל לפרסום והביא להדחתי, כפי שפורסם במלואו באתר 'מידה'. >>
המייל של אלון:
"היי גדי, תודה על התשובה המפורטת. אבל:
אני נאלץ לכתוב לך את המייל הזה, אחרי שנות עבודה משותפות רבות, בהן לצד הקושי בפרסום מאמריך שלא נעמו לרבים מקוראי הארץ, חשבתי שהרמת תרומה חשובה לחופש הביטוי ב"הארץ" ולאפשרות להיחשף לעמדות אחרות ושונות.
ובכל זאת, שני דברים אירעו לאחרונה והם משנים את העמדה של העיתון לגבי מאמריך. האחד הוא חילופי השלטון האחרונים, שלוו במתקפה אגרסיבית ומידית על הדמוקרטיה הישראלית, כפי שאנחנו בהארץ תופשים אותה. הרצון להחליש את מערכת המשפט בעזרת מהלכים קיצוניים שנעשים באופן חד צדדי וללא מעצורים, מאלצים גם אותנו, ככלי תקשורת, להתגונן בפני מה שנתפש בינינו כהפיכה משטרית. במובן הזה, אנחנו מוצאים קושי רב ליישב את הדיסוננס: מצד אחד להיות בחוד החנית נגד ההפיכה הזאת, ובמקביל לפרסם מאמרים שנותנים רוח גבית לאותה הפיכה. במונחים של דמוקרטיה מתגוננת, אנו מאמינים שכעת זהו זמן של מגננה.
דבר נוסף הוא הידיעה על כך שאתה לוקח חלק במכללת MCC, שעל פי הידוע לנו היא מוסד שתומך ומקורב לויקטור אורבן ומעלה על נס את כל הערכים שאנחנו בהארץ חושבים שהם מסוכנים ומאיימים על הדמוקרטיה. קשה לנו לקבל את העובדה שמי שמסכים להיות חלק ממוסד כזה, על כל המשתמע מכך, יקבל במה בהארץ, שמנהל קרב גלוי וחשוף כנגד עמדות אלו בדיוק.
לכן, ולא בקלות, אני נאלץ להודיע על פרידה ממך וממאמריך. תודה על תרומתך גדי.
אלון"
Twitter
@GolanZered @YinonMagal לא פיטרתי את גדי טאוב, אלא העורכים סירבו לפרסם מאמר שלו שקרא ליריב לוין להקשיח עוד יותר את ״הרפורמה״. אני הייתי מרוצה מהחלטתם בין השאר כי כמו משפחת נתניהו גם טאוב התקרב לוויקטור אורבן, הדיקטטור של הונגריה. נראה לי שעדיף בלי זה בהארץ.
שווה להתעכב על הטקסט הזה של נדב איל (לינק למטה), כי זו ההשקפה הרווחת בעיתונות והטקסט הזה מדגים איך המאבק נגד הרפורמה יוצא בחלקו הגדול מעמדה אנטי-דמוקרטית מובהקת – הן בנטיית ליבה, והן בטיעוניה.
זה טקסט רגשי בעיקרו, אבל אולי דווקא משום כך הוא חושף את הנחות היסוד של העמדה שנדב איל ורוב העיתונות – ולא רק הם – מחזיקים בה.
מהן אותן הנחות יסוד? 12 הערות קצרות.
א. ההיגיון הבסיסי הוא הגיון של פרוטקשן: תעצרו את הטירוף לפני שהבית נשרף, כי אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אנחנו נשפוך את הנפט ונדליק את הגפרור. וזה יהיה באחריותכם. יש לכם מדינה נחמדה, לא חבל שתישרף?
ב. לגיטימי בעיני העיתונות שמיעוט יכפה את דעתו על הרוב. כך הפכה העיתונות לצ'ירלידרית של המילואמניקים החתרנים.
ג. יש אנשים חשובים יותר וחשובים פחות. ההיטקיסטים, הרופאים, הכלכלנים, אנשי הסייבר, ובעיקר הטייסים ולוחמי הסיירות. דעתם נחשבת יותר.
ד. מאחר ש"אנחנו" הנאורים והמוצלחים, מייצגים את הצדק עצמו (או את הדמוקרטיה עצמה) אנחנו לא צריכים להעמיד את עמדתנו למשפטם של הבוחרים ויש לנו זכות לכפות אותה עליהם (בשם הדמוקרטיה).
ה. דרישת ההסכמה הרחבה היא רק שם אחר לזכות וטו של מיעוט על החלטות רוב. זה אפילו עוד פחות סביר אחרי שלמדנו שהאופוזיציה (בשליחות השופטים) לא הסכימה לשום פשרה שהיא, ולא שמה על השולחן אפילו נייר אחד עם הצעה משלה. זה לא בגלל שהיא בעד הסכמה רחבה, זה כי היא בעד המשך השלטון היוריסטוקרטי של ישראל, שבצדק כינה אותו פרופ' שלמה אבינרי #בגצוקרטיה. לא תהיה שום הסכמה רחבה, הם הראו לנו שהם רק רוצים את הוטו כדי למנוע דמוקרטיזציה של המשטר הישראלי בכל מחיר.
ו. השינוי החוקתי הדרמטי שחולל אהרן ברק בהפיכה זוחלת נגד הדמוקרטיה הישראלית לא בוצע בהסכמה רחבה. הוא אפילו לא נשען על רוב בכנסת. הוא הוגנב על ישראל בערמה. לשום מדינה אחרת לא ניתנה "חוקה" באופן יותר מחתרתי ונכלולי מזה (ראו דיברי השופט משה לנדוי בעניין).
ז. יש מקרים שבהם דמוקרטיות כן דורשות הסכמה רחבה. ואז הן אומרות זאת במפורש. כמו ב'חוק יסוד: משאל עם' הדורש רוב של 80 ח"כים או משאל עם על הסכמים הכוללים שינויי גבול. ממשלת לפיד-בנט צפצפה על ההסכמה הרחבה, ובית המשפט אישר לה לעשות זאת. היא אפילו לא הביאה את ההסכם המופקר שאת מחירו אנחנו משלמים עכשיו מול חיזבאללה - הסכם שנחתם ארבעה ימים לפני בחירות - לדיון בכנסת.
ח. הרפורמה לא משנה "א ת ה מ ב נ ה ה ד מ ו ק ר ט י" של ישראל - היא מתקנת חלק מהפגיעה בדמוקרטיה שחוללה ההפיכה החוקתית של אהרן ברק, ועושה צעד (קטן מאד) להגבלת עריצות המשפטנים של ישראל שאין לה אח ורע בשום דמוקרטיה. העובדה שכרגע שורר בישראל שלטון שופטים, לא ממש דמוקרטי, הכרחית להבנת כל הסיפור. אבל היא נעלמה לגמרי מן העיתונות, וההתעלמות מקיומה מאפשרת לצייר את ההתנגדות לרפורמה כ"הגנה על הדמוקרטיה" בשעה שמדובר בפועל בדמוקרטיזציה של שלטון השופטים.
ט. אנשים מופקרים שמאיימים בפירוק הצבא ומערכות אחרות שמחזיקות כאן את קיומנו המשותף מניחים כנראהשאפשר לפרק את תשתית המדינה - בשם הדמוקרטיה – בלי להבין שכשמפרקים את המדינה לא יהיה על מה להרכיב את הדמוקרטיה. בן גוריון הטביע אוניית נשק באמצע מצב מלחמה ומצב חירום לאומי כי הוא הבין שבלי ריבונות לא יעזור הנשק (ראו דבריו הנכוחים של עמית סגל בעניין זה כאן: https://t.me/guyostelegram ). אבל אצלנו יש מי שאוריינותם הפוליטית נמוכה כל כך שהם חושבים שהם יצילו את הדמוקרטיה על ידי פירוק הריבונות. מדינה היא מונופול על השימוש הלגיטימי באלימות. בלי מונופול כזה תהיה לנו כאן רשות פלסטינית לא דמוקרטיה.
י. לאליטה הישראלית יש אוריינות פוליטית כל כך נמוכה מפני שאין לנו עיתונות רק אקטיביזם פוליטי פשטני שמסלף את מושגי היסוד של הדיון, ופורע את יסודות הקיום המשותף. זו עיתונות מופקרת שמפוררת את היכולת לקיים דיון רציונאלי בפוליטיקה.
י"א. האידיאולוגים של התנועה נגד הרפורמה הם יריבים מובהקים של הדמוקרטיה ומי שיקשיב יוכל לגלות שהם פחות או יותר אמרו את זה במפורש. איל לא אומר זאת במפורש, אבל קשה לי להאמין שהוא לא רואה את הסתירה שבקידום השקפות אנטי-דמוקרטיות בשם הדמוקרטיה.
י"ב. אם העיתונות מזדעקת נגד הצל החיוור שנשאר מהרפורמה ומכנה אותו "קץ הדמוקרטיה" היא תכנה כל דבר תיקון שהוא "קץ הדמוקרטיה". עוד עדות לזה שמתנגדי הרפורמה לא חותרים לשום הסכמה רחבה שהיא.
זה טקסט רגשי בעיקרו, אבל אולי דווקא משום כך הוא חושף את הנחות היסוד של העמדה שנדב איל ורוב העיתונות – ולא רק הם – מחזיקים בה.
מהן אותן הנחות יסוד? 12 הערות קצרות.
א. ההיגיון הבסיסי הוא הגיון של פרוטקשן: תעצרו את הטירוף לפני שהבית נשרף, כי אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אנחנו נשפוך את הנפט ונדליק את הגפרור. וזה יהיה באחריותכם. יש לכם מדינה נחמדה, לא חבל שתישרף?
ב. לגיטימי בעיני העיתונות שמיעוט יכפה את דעתו על הרוב. כך הפכה העיתונות לצ'ירלידרית של המילואמניקים החתרנים.
ג. יש אנשים חשובים יותר וחשובים פחות. ההיטקיסטים, הרופאים, הכלכלנים, אנשי הסייבר, ובעיקר הטייסים ולוחמי הסיירות. דעתם נחשבת יותר.
ד. מאחר ש"אנחנו" הנאורים והמוצלחים, מייצגים את הצדק עצמו (או את הדמוקרטיה עצמה) אנחנו לא צריכים להעמיד את עמדתנו למשפטם של הבוחרים ויש לנו זכות לכפות אותה עליהם (בשם הדמוקרטיה).
ה. דרישת ההסכמה הרחבה היא רק שם אחר לזכות וטו של מיעוט על החלטות רוב. זה אפילו עוד פחות סביר אחרי שלמדנו שהאופוזיציה (בשליחות השופטים) לא הסכימה לשום פשרה שהיא, ולא שמה על השולחן אפילו נייר אחד עם הצעה משלה. זה לא בגלל שהיא בעד הסכמה רחבה, זה כי היא בעד המשך השלטון היוריסטוקרטי של ישראל, שבצדק כינה אותו פרופ' שלמה אבינרי #בגצוקרטיה. לא תהיה שום הסכמה רחבה, הם הראו לנו שהם רק רוצים את הוטו כדי למנוע דמוקרטיזציה של המשטר הישראלי בכל מחיר.
ו. השינוי החוקתי הדרמטי שחולל אהרן ברק בהפיכה זוחלת נגד הדמוקרטיה הישראלית לא בוצע בהסכמה רחבה. הוא אפילו לא נשען על רוב בכנסת. הוא הוגנב על ישראל בערמה. לשום מדינה אחרת לא ניתנה "חוקה" באופן יותר מחתרתי ונכלולי מזה (ראו דיברי השופט משה לנדוי בעניין).
ז. יש מקרים שבהם דמוקרטיות כן דורשות הסכמה רחבה. ואז הן אומרות זאת במפורש. כמו ב'חוק יסוד: משאל עם' הדורש רוב של 80 ח"כים או משאל עם על הסכמים הכוללים שינויי גבול. ממשלת לפיד-בנט צפצפה על ההסכמה הרחבה, ובית המשפט אישר לה לעשות זאת. היא אפילו לא הביאה את ההסכם המופקר שאת מחירו אנחנו משלמים עכשיו מול חיזבאללה - הסכם שנחתם ארבעה ימים לפני בחירות - לדיון בכנסת.
ח. הרפורמה לא משנה "א ת ה מ ב נ ה ה ד מ ו ק ר ט י" של ישראל - היא מתקנת חלק מהפגיעה בדמוקרטיה שחוללה ההפיכה החוקתית של אהרן ברק, ועושה צעד (קטן מאד) להגבלת עריצות המשפטנים של ישראל שאין לה אח ורע בשום דמוקרטיה. העובדה שכרגע שורר בישראל שלטון שופטים, לא ממש דמוקרטי, הכרחית להבנת כל הסיפור. אבל היא נעלמה לגמרי מן העיתונות, וההתעלמות מקיומה מאפשרת לצייר את ההתנגדות לרפורמה כ"הגנה על הדמוקרטיה" בשעה שמדובר בפועל בדמוקרטיזציה של שלטון השופטים.
ט. אנשים מופקרים שמאיימים בפירוק הצבא ומערכות אחרות שמחזיקות כאן את קיומנו המשותף מניחים כנראהשאפשר לפרק את תשתית המדינה - בשם הדמוקרטיה – בלי להבין שכשמפרקים את המדינה לא יהיה על מה להרכיב את הדמוקרטיה. בן גוריון הטביע אוניית נשק באמצע מצב מלחמה ומצב חירום לאומי כי הוא הבין שבלי ריבונות לא יעזור הנשק (ראו דבריו הנכוחים של עמית סגל בעניין זה כאן: https://t.me/guyostelegram ). אבל אצלנו יש מי שאוריינותם הפוליטית נמוכה כל כך שהם חושבים שהם יצילו את הדמוקרטיה על ידי פירוק הריבונות. מדינה היא מונופול על השימוש הלגיטימי באלימות. בלי מונופול כזה תהיה לנו כאן רשות פלסטינית לא דמוקרטיה.
י. לאליטה הישראלית יש אוריינות פוליטית כל כך נמוכה מפני שאין לנו עיתונות רק אקטיביזם פוליטי פשטני שמסלף את מושגי היסוד של הדיון, ופורע את יסודות הקיום המשותף. זו עיתונות מופקרת שמפוררת את היכולת לקיים דיון רציונאלי בפוליטיקה.
י"א. האידיאולוגים של התנועה נגד הרפורמה הם יריבים מובהקים של הדמוקרטיה ומי שיקשיב יוכל לגלות שהם פחות או יותר אמרו את זה במפורש. איל לא אומר זאת במפורש, אבל קשה לי להאמין שהוא לא רואה את הסתירה שבקידום השקפות אנטי-דמוקרטיות בשם הדמוקרטיה.
י"ב. אם העיתונות מזדעקת נגד הצל החיוור שנשאר מהרפורמה ומכנה אותו "קץ הדמוקרטיה" היא תכנה כל דבר תיקון שהוא "קץ הדמוקרטיה". עוד עדות לזה שמתנגדי הרפורמה לא חותרים לשום הסכמה רחבה שהיא.
האליטות נגד הדמוקרטיה – גם בישראל. האם יש עדות יותר חזקה לכך מהעובדה שהן אומרות את זה בעצמן?
ובכן, בעקבות דבריו של משה רדמן, הרשו לי להזכיר לכם שזה לא רק הוא. האידיאולוגים הראשיים של התנועה נגד הרפורמה – פרופסורים ואינטלקטואלים שמספקים לתנועה את הטיעונים והתחמושת הרעיונית – הם יריבים מושבעים של הדמוקרטיה, והם לא מסתירים את זה. הם אומרים את זה בעצמם. הם הקדישו קריירות אקדמיות לשאלה איך לנטרל את ריבונות האזרחים ולהחליף אותה בשלטונן של אליטות "נאורות".
כמובן שהדבר הזה ברור גם למארגני המאבק היותר מתוחכמים. אהוד ברק שהסביר לקבוצה של אנשי צוות אוויר שדמוקרטיה היא בעצם רק סיסמת גיוס. את זה ידענו. אבל עכשיו מתברר שזה מובן כנראה גם לדרג השדה. משה רדמן שהפך לדמות מובילה במאבק אמר בראיון בכלכליסט שהוא קיבל השראה מסרט דוקומנטארי ארמני בשם "לא תצעד לבד". אבל יש הבדל קטן, כך הסביר. "שם המעמד הנמוך נלחם בעשירים. כאן האליטות נלחמות בממשלה והמטרה שלנו היא לשכנע את המעמדות הנמוכים, ששבויים בקונספציה ביביסטית מטעה". במילים אחרות, שם העניים נלחמו בעשירים וכאן העשירים נלחמים בעניים, כלומר בממשלה שהעניים בחרו בה.
רדמן קצת מייפה את הדברים. נכון שהוא מודה שהתנועה שהוא עוזר להוביל נלחמת בממשלה שהעניים בחרו, אבל זה לא כי הממשלה שבויה ב"קונספציה ביביסטית מטעה" אלא כי הממשלה קראה תיגר על שלטון השופטים. האמת היא בעצם פשוטה: האליטה יצאה להילחם על ביצור שלטון השופטים מפני הדמוקרטיה, מפני ששלטון השופטים משרת את האליטה, ומאפשר לה לשלוט גם כשהעניים "שבויים בקונספציה ביביסטית מטעה" כלומר בוחרים בממשלה שמייצגת אותם. דבר שהוא כידוע חמור ביותר. האליטה, אם להשתמש במושג שתבע איש השמאל פרופ' שלמה אבינרי, יצאה להגן על ה #בגצוקרטיה מפני הדמוקרטיה.
אז כשירות לציבור הנה כמה קטעים מתוך מאמרי במעריב ששמו "האידיאולוגים הראשיים של המחאה אינם מאמינים בדמוקרטיה בעצמם", כדי להזכיר לכם שכל זה לא מקרה. כל זה מתוכנן היטב וממומן היטב כדי להציל את ישראל הראשונה מפני סכנת הדמוקרטיזציה.
1. פרופ' קרמניצר
קחו למשל את פרופ' מוטה קרמניצר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והאוניברסיטה העברית. לאחרונה פרסם קרמניצר מאמר בהארץ הדוחק בבג"צ לפסול את חוק היסוד המגביל את תוקפה של עילת הסבירות, אם זה יעבור בכנסת. וכך כתב: "הכנסת אינה מוסמכת, בשום פורמט ובשום רוב, לערער את היסודות הערכיים, הבסיסיים והעילאיים עליהם כוננה המדינה, ובהקשר שלנו — השיטה הדמוקרטית. על אחת כמה וכמה אינה מוסמכת לעשות זאת הקואליציה הנוכחית שבראשה עומד נאשם בפלילים, ושהרכבה האנושי המפוקפק עד כדי בושה שולל ממנה כל סמכות מוסרית. בית משפט הראוי לשמו לא יוכל לעמוד מנגד".
קרמניצר אמנם אומר שהוא מבקש להציל את "השיטה הדמוקרטית" אבל הוא הוא מבטל כלאחר יד את עיקרה – את הרעיון שהאזרחים ריבונים על גורלם, באמצעות נציגיהם, ושאין שום סמכות מעליהם. הציבור, לפי קרמניצר, אינו רשאי לקבוע מה יהיו הערכים של מדינתו, כי יש אנשים אחרים שכבר החליטו בשבילו מהם היסודות הערכיים שעליהם קמה המדינה, בלי שהיא עצמה ידעה זאת. היא סברה, בתמימותה, שהיא דמוקרטיה, ועל כן מושטת על העיקרון האומר שממשלות "שואבות את כוחן המוצדק מהסכמת הנמשלים" (בניסוח המפורסם של תומס ג'פרסון במגילת העצמאות של ארצות הברית).
בכלל, בחירות הן לא עניין חשוב במיוחד בעולמו של קרמניצר, ותוצאותיהן לא מספקות שום "סמכות מוסרית" על אחת כמה וכמה כשהציבור הנבער בוחר "הרכב אנושי מפוקפק" שלא בא מהר הצופים, ושלא אושר על ידי קרמניצר מראש, כנהוג במועצה הדתית העליונה של אירן.
כמה קרמניצר מתעב את הדמוקרטיה? הנה עוד דוגמא. לפני שנים אחדות פרץ ויכוח בינו לבין פרופ' רות גביזון המנוחה על האופן שבו צריך להיות מוכרע הויכוח על עתידם של חבלי יהודה ושומרון. קרמניצר טען שהשאלה היא משפטית, שכן הכיבוש אינו חוקי, ולכן בית המשפט, לא הציבור, צריך להכריע בעניין. מי זה בכלל הציבור הזה שהוא חושב שיוכל להתערב בשאלות שיכריעו את גורלו ועתידו? סתם "הרכב אנושי מפוקפק" שמוטב לו שישב בשקט מחוץ לחדר המנהל, עד שיודיעו לו אדוני הארץ מה החליטו בשבילו.
2. פרופ' רוזנאי
ובכן, בעקבות דבריו של משה רדמן, הרשו לי להזכיר לכם שזה לא רק הוא. האידיאולוגים הראשיים של התנועה נגד הרפורמה – פרופסורים ואינטלקטואלים שמספקים לתנועה את הטיעונים והתחמושת הרעיונית – הם יריבים מושבעים של הדמוקרטיה, והם לא מסתירים את זה. הם אומרים את זה בעצמם. הם הקדישו קריירות אקדמיות לשאלה איך לנטרל את ריבונות האזרחים ולהחליף אותה בשלטונן של אליטות "נאורות".
כמובן שהדבר הזה ברור גם למארגני המאבק היותר מתוחכמים. אהוד ברק שהסביר לקבוצה של אנשי צוות אוויר שדמוקרטיה היא בעצם רק סיסמת גיוס. את זה ידענו. אבל עכשיו מתברר שזה מובן כנראה גם לדרג השדה. משה רדמן שהפך לדמות מובילה במאבק אמר בראיון בכלכליסט שהוא קיבל השראה מסרט דוקומנטארי ארמני בשם "לא תצעד לבד". אבל יש הבדל קטן, כך הסביר. "שם המעמד הנמוך נלחם בעשירים. כאן האליטות נלחמות בממשלה והמטרה שלנו היא לשכנע את המעמדות הנמוכים, ששבויים בקונספציה ביביסטית מטעה". במילים אחרות, שם העניים נלחמו בעשירים וכאן העשירים נלחמים בעניים, כלומר בממשלה שהעניים בחרו בה.
רדמן קצת מייפה את הדברים. נכון שהוא מודה שהתנועה שהוא עוזר להוביל נלחמת בממשלה שהעניים בחרו, אבל זה לא כי הממשלה שבויה ב"קונספציה ביביסטית מטעה" אלא כי הממשלה קראה תיגר על שלטון השופטים. האמת היא בעצם פשוטה: האליטה יצאה להילחם על ביצור שלטון השופטים מפני הדמוקרטיה, מפני ששלטון השופטים משרת את האליטה, ומאפשר לה לשלוט גם כשהעניים "שבויים בקונספציה ביביסטית מטעה" כלומר בוחרים בממשלה שמייצגת אותם. דבר שהוא כידוע חמור ביותר. האליטה, אם להשתמש במושג שתבע איש השמאל פרופ' שלמה אבינרי, יצאה להגן על ה #בגצוקרטיה מפני הדמוקרטיה.
אז כשירות לציבור הנה כמה קטעים מתוך מאמרי במעריב ששמו "האידיאולוגים הראשיים של המחאה אינם מאמינים בדמוקרטיה בעצמם", כדי להזכיר לכם שכל זה לא מקרה. כל זה מתוכנן היטב וממומן היטב כדי להציל את ישראל הראשונה מפני סכנת הדמוקרטיזציה.
1. פרופ' קרמניצר
קחו למשל את פרופ' מוטה קרמניצר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והאוניברסיטה העברית. לאחרונה פרסם קרמניצר מאמר בהארץ הדוחק בבג"צ לפסול את חוק היסוד המגביל את תוקפה של עילת הסבירות, אם זה יעבור בכנסת. וכך כתב: "הכנסת אינה מוסמכת, בשום פורמט ובשום רוב, לערער את היסודות הערכיים, הבסיסיים והעילאיים עליהם כוננה המדינה, ובהקשר שלנו — השיטה הדמוקרטית. על אחת כמה וכמה אינה מוסמכת לעשות זאת הקואליציה הנוכחית שבראשה עומד נאשם בפלילים, ושהרכבה האנושי המפוקפק עד כדי בושה שולל ממנה כל סמכות מוסרית. בית משפט הראוי לשמו לא יוכל לעמוד מנגד".
קרמניצר אמנם אומר שהוא מבקש להציל את "השיטה הדמוקרטית" אבל הוא הוא מבטל כלאחר יד את עיקרה – את הרעיון שהאזרחים ריבונים על גורלם, באמצעות נציגיהם, ושאין שום סמכות מעליהם. הציבור, לפי קרמניצר, אינו רשאי לקבוע מה יהיו הערכים של מדינתו, כי יש אנשים אחרים שכבר החליטו בשבילו מהם היסודות הערכיים שעליהם קמה המדינה, בלי שהיא עצמה ידעה זאת. היא סברה, בתמימותה, שהיא דמוקרטיה, ועל כן מושטת על העיקרון האומר שממשלות "שואבות את כוחן המוצדק מהסכמת הנמשלים" (בניסוח המפורסם של תומס ג'פרסון במגילת העצמאות של ארצות הברית).
בכלל, בחירות הן לא עניין חשוב במיוחד בעולמו של קרמניצר, ותוצאותיהן לא מספקות שום "סמכות מוסרית" על אחת כמה וכמה כשהציבור הנבער בוחר "הרכב אנושי מפוקפק" שלא בא מהר הצופים, ושלא אושר על ידי קרמניצר מראש, כנהוג במועצה הדתית העליונה של אירן.
כמה קרמניצר מתעב את הדמוקרטיה? הנה עוד דוגמא. לפני שנים אחדות פרץ ויכוח בינו לבין פרופ' רות גביזון המנוחה על האופן שבו צריך להיות מוכרע הויכוח על עתידם של חבלי יהודה ושומרון. קרמניצר טען שהשאלה היא משפטית, שכן הכיבוש אינו חוקי, ולכן בית המשפט, לא הציבור, צריך להכריע בעניין. מי זה בכלל הציבור הזה שהוא חושב שיוכל להתערב בשאלות שיכריעו את גורלו ועתידו? סתם "הרכב אנושי מפוקפק" שמוטב לו שישב בשקט מחוץ לחדר המנהל, עד שיודיעו לו אדוני הארץ מה החליטו בשבילו.
2. פרופ' רוזנאי
הדיון בבג"צ היום, על תיקון לחוק יסוד הממשלה בנושא הנבצרות, הוא לגמרי מופרך. הוא מביך. ואם ילעגו לנו עליו בכל העולם – זה יהיה מוצדק.
אז איך הגענו עד הלום ומה מאפשר אבסורד גמור כזה?
ובכן, המשפטיזציה של הפוליטיקה בישראל מתחילה מהפלישה של השיח המשפטי למדעי המדינה. והדבר הזה עובד מפני שחסידי ה #בגצוקרטיה יכולים לבנות על מה שהפך לאחד הכוחות המרכזיים ביותר שיש לשמאל היום: הבורות.
בורות היא כוח, כפי שלימד אותנו בצדק ג'ורג' אורוול.
מפני שהיא חסינה מפני טיעונים, ואין דרך להתווכח איתה. בחסות הבורות אנשים מתוחכמים במכון הישראלי לדמגוגיה, ובבתי הספר למשפטים באקדמיה מספקים לנו טיעונים מדומים, להצדקת שלטון המשפטנים כאילו היה חיזוק ולא ריסוק של הדמוקרטיה. אבל עכשיו מרסקים את הדמוקרטיה בבית המשפט העליון, אל תטעו.
כך הגענו למצב המגוחך שבו שתי יועצות משפטיות עם חוות דעת שונות מעזות להתפלפל על "שימוש לרעה בסמכות המכוננת". זה נשמע כמו מונח משפטי טכני, אבל כך, בארבע מילים, בעצם מבטלים את שיטת המשטר הדמוקרטית. כך גודעים אותה בשורשה.
הסמכות המכוננת היא הסמכות של אסיפה נבחרת לקבוע חוקה, בשם האזרחים. זו הסמכות העליונה בדמוקרטיה. והרעיון שמשפטנים יגידו לאסיפה המכוננת מה מותר לה ומה אסור לה, היה צריך לצלות את אזני כל מי שלמד שני שיעורים במדעי המדינה. בהבל פה, בשפה רוזנאית מתחכמת, האנשים האלה בעצם קובעים שמקור הסמכות העליון אינו האזרחים אלה הם עצמם - המשפטנים.
לתלמידי המשפטים מוכרים באריזה יפה צעצועים סמנטיים כאלה בלי לומר להם שזה בעצם ביטול של העיקר היסודי שעליו עומד המשטר הדמוקרטי, מקורו המוסרי, ולב הגיונו הפנימי: הרעיון שממשלות שואבות את הצדקתן היחידה מהסכמת הנמשלים (כדבריו המפורסמים של תומס ג'פרסון).
אבל אצלנו, דור של משפטנים שאינם יודעים דבר וחצי דבר במדעי המדינה, מדקלמים לנו מושגים שמשמעותם היא בעצם זו: שהממשלה בישראל תשאב את הצדקתה מהסכמת המשפטנים.
שתי היועצות בעצם אומרות לנו, בשפה כאילו טכנית, שהסמכות לקבוע חוקה (או במקרה הזה חוקי יסוד בעלי מעמד חוקתי) היא לא של הציבור, אלא של המשפטנים. רק בורות עמוקה יכולה להשלים עם ההבל הזה.
אז אל תאמרו לנו זה עניין למשפטנים. כי זה לא שאנחנו אנשי הפילוסופיה הפוליטית ומדעי המדינה פלשנו לתחום המשפטים, זה שפרופסורים למשפטים – מי בבורותו ומי בערמומיותו – המציאו לנו מדעי מדינה דמיקולו, סמרטוטי מחשבה מסולפים ואנטי-דמוקרטיים מוסווים תחת ערפל של מושגים משפטיים "מקצועיים".
הדיון הזה בבג"צ היה צריך להיות מקור לבושה עמוקה, לכל אדם משכיל, במדעי המדינה ובמשפטים כאחד.
אז איך הגענו עד הלום ומה מאפשר אבסורד גמור כזה?
ובכן, המשפטיזציה של הפוליטיקה בישראל מתחילה מהפלישה של השיח המשפטי למדעי המדינה. והדבר הזה עובד מפני שחסידי ה #בגצוקרטיה יכולים לבנות על מה שהפך לאחד הכוחות המרכזיים ביותר שיש לשמאל היום: הבורות.
בורות היא כוח, כפי שלימד אותנו בצדק ג'ורג' אורוול.
מפני שהיא חסינה מפני טיעונים, ואין דרך להתווכח איתה. בחסות הבורות אנשים מתוחכמים במכון הישראלי לדמגוגיה, ובבתי הספר למשפטים באקדמיה מספקים לנו טיעונים מדומים, להצדקת שלטון המשפטנים כאילו היה חיזוק ולא ריסוק של הדמוקרטיה. אבל עכשיו מרסקים את הדמוקרטיה בבית המשפט העליון, אל תטעו.
כך הגענו למצב המגוחך שבו שתי יועצות משפטיות עם חוות דעת שונות מעזות להתפלפל על "שימוש לרעה בסמכות המכוננת". זה נשמע כמו מונח משפטי טכני, אבל כך, בארבע מילים, בעצם מבטלים את שיטת המשטר הדמוקרטית. כך גודעים אותה בשורשה.
הסמכות המכוננת היא הסמכות של אסיפה נבחרת לקבוע חוקה, בשם האזרחים. זו הסמכות העליונה בדמוקרטיה. והרעיון שמשפטנים יגידו לאסיפה המכוננת מה מותר לה ומה אסור לה, היה צריך לצלות את אזני כל מי שלמד שני שיעורים במדעי המדינה. בהבל פה, בשפה רוזנאית מתחכמת, האנשים האלה בעצם קובעים שמקור הסמכות העליון אינו האזרחים אלה הם עצמם - המשפטנים.
לתלמידי המשפטים מוכרים באריזה יפה צעצועים סמנטיים כאלה בלי לומר להם שזה בעצם ביטול של העיקר היסודי שעליו עומד המשטר הדמוקרטי, מקורו המוסרי, ולב הגיונו הפנימי: הרעיון שממשלות שואבות את הצדקתן היחידה מהסכמת הנמשלים (כדבריו המפורסמים של תומס ג'פרסון).
אבל אצלנו, דור של משפטנים שאינם יודעים דבר וחצי דבר במדעי המדינה, מדקלמים לנו מושגים שמשמעותם היא בעצם זו: שהממשלה בישראל תשאב את הצדקתה מהסכמת המשפטנים.
שתי היועצות בעצם אומרות לנו, בשפה כאילו טכנית, שהסמכות לקבוע חוקה (או במקרה הזה חוקי יסוד בעלי מעמד חוקתי) היא לא של הציבור, אלא של המשפטנים. רק בורות עמוקה יכולה להשלים עם ההבל הזה.
אז אל תאמרו לנו זה עניין למשפטנים. כי זה לא שאנחנו אנשי הפילוסופיה הפוליטית ומדעי המדינה פלשנו לתחום המשפטים, זה שפרופסורים למשפטים – מי בבורותו ומי בערמומיותו – המציאו לנו מדעי מדינה דמיקולו, סמרטוטי מחשבה מסולפים ואנטי-דמוקרטיים מוסווים תחת ערפל של מושגים משפטיים "מקצועיים".
הדיון הזה בבג"צ היה צריך להיות מקור לבושה עמוקה, לכל אדם משכיל, במדעי המדינה ובמשפטים כאחד.
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
פרופ' אבי דיסקין נוהג לומר, שהתיאוריה החוקתית של בג"צ היא דוקטרינת "כבר אמרנו". מאיפה יש לנו סמכות לדון בחוקי יסוד? כי כבר אמרנו שיש לנו.
בית המשפט "מוסמך לבקר חוקי יסוד במסגרת דוקטרינות שנקבעו בפסיקתנו, בהרכב מורחב". הברון עוזי מנכהאוזן פוגלמן!
אין דברים כאלה.
#בגצוקרטיה.
בית המשפט "מוסמך לבקר חוקי יסוד במסגרת דוקטרינות שנקבעו בפסיקתנו, בהרכב מורחב". הברון עוזי מנכהאוזן פוגלמן!
אין דברים כאלה.
#בגצוקרטיה.
עיקר החדשות: לבג"צ אין סמכות לפסול חוקי יסוד. מי שאומר לכם שיש לו, מוליך אתכם שולל.
וביתר פירוט: המאמר הזה נולד בגלל פוסט בן שתי מילים של נדב איל: "כל מילה!" נאמר בו.
מתחתיו היה סרטון של רוזנאי שלא יכולתי לראות, כי רוזנאי חסם אותי. אבל הגעתי אליו. והנה הבעיה כולה על רגל אחת:
אקדמאים אנטי-דמוקרטים מובהקים כמו רוזנאי, מספקים טיעונים מדומים לתועמלנים שלא מבינים איך הוא זורה חול בעיניהם, ואז הללו מצדיקים בהם את תחושת הבטן שלהם, שמצדדת בשלטון השופטים כנגד מה שנראה להם כאספסוף. והקסם הוא שרוזנאי מוכר להם דרך להצדיק לעצמם את השקפתם האוליגרכית כאילו היא עמדה נחושה במאבק להצלת הדמוקרטיה.
אבראכדברא!
אז אחרי הסרטון מצאתי את הפוסט המקורי של רוזנאי שחלקו הפך למאמר בגלובס, ועשיתי לכם קריאה מודרכת כדי להראות איך משבשים לכם את התפישה בעזרת להטוטים לוגיים ושפה משפטית. אבל בסוף זו אותה הונאה עצמה: אם בג"צ פוסל חוקי יסוד, אז אין לנו דמוקרטיה כי פירוש הדבר שלא יהיה שום מעשה של הכנסת שאינו כפוף לסמכותו של בית המשפט, כלומר כפיפותה של הרשות המחוקקת לרשות השופטת תהיה שלמה. מאחר שהרשות המחוקקת אינה נבחרת בידי הציבור, זה אומר שהדמוקרטיה בעצם בוטלה. ברוכים הבאים ל #בגצוקרטיה הישראלית.
https://mida.org.il/2023/08/23/%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%aa-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99/
וביתר פירוט: המאמר הזה נולד בגלל פוסט בן שתי מילים של נדב איל: "כל מילה!" נאמר בו.
מתחתיו היה סרטון של רוזנאי שלא יכולתי לראות, כי רוזנאי חסם אותי. אבל הגעתי אליו. והנה הבעיה כולה על רגל אחת:
אקדמאים אנטי-דמוקרטים מובהקים כמו רוזנאי, מספקים טיעונים מדומים לתועמלנים שלא מבינים איך הוא זורה חול בעיניהם, ואז הללו מצדיקים בהם את תחושת הבטן שלהם, שמצדדת בשלטון השופטים כנגד מה שנראה להם כאספסוף. והקסם הוא שרוזנאי מוכר להם דרך להצדיק לעצמם את השקפתם האוליגרכית כאילו היא עמדה נחושה במאבק להצלת הדמוקרטיה.
אבראכדברא!
אז אחרי הסרטון מצאתי את הפוסט המקורי של רוזנאי שחלקו הפך למאמר בגלובס, ועשיתי לכם קריאה מודרכת כדי להראות איך משבשים לכם את התפישה בעזרת להטוטים לוגיים ושפה משפטית. אבל בסוף זו אותה הונאה עצמה: אם בג"צ פוסל חוקי יסוד, אז אין לנו דמוקרטיה כי פירוש הדבר שלא יהיה שום מעשה של הכנסת שאינו כפוף לסמכותו של בית המשפט, כלומר כפיפותה של הרשות המחוקקת לרשות השופטת תהיה שלמה. מאחר שהרשות המחוקקת אינה נבחרת בידי הציבור, זה אומר שהדמוקרטיה בעצם בוטלה. ברוכים הבאים ל #בגצוקרטיה הישראלית.
https://mida.org.il/2023/08/23/%d7%a9%d7%99%d7%98%d7%aa-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%90%d7%99-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8-%d7%94%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%99/
מידה
שיטת רוזנאי לביטול המשטר הדמוקרטי
כך עובדת היררכיית ההונאה: אקדמאים מספקים תעמולה כוזבת, מוסווית כטיעונים, ועיתונאים מפיצים אותה באריזת סיסמא להמונים
אתם חיים במדינה שבה אין חזקת חפות, אין שלטון חוק, ואין זכויות אדם בסיסיות. כי כמו במשטרים האפלים, אוכפי החוק מעל החוק.
ובראש כל הערימה הזאת יושבת חבורת דיקטטורים אנטי-דמוקרטית בגלימות, ואומרת שהיא מושלת בנו בשם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
#בגצוקרטיה.
Translate post
ובראש כל הערימה הזאת יושבת חבורת דיקטטורים אנטי-דמוקרטית בגלימות, ואומרת שהיא מושלת בנו בשם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".
#בגצוקרטיה.
Translate post
"בלי שלטון הרוב באמצעות הדרג הנבחר נשמט הבסיס הדמוקרטי של המשטר, ובלי משילות, אוחזת שתקת בזרוע המבצעת, שתקת אשר הגיעה בארצנו לדרגה כה גבוהה עד שהיא עצמה מהווה סכנה לקיומה של הדמוקרטיה הישראלית".
(פרופ' אמנון רובינשטיין ז"ל, פברואר 2009)
ה #בגצוקרטיה ושליחתה היועמ"שית מסכנים אותנו ב"שתקת" בעיצומה של מלחמת קיום.
(פרופ' אמנון רובינשטיין ז"ל, פברואר 2009)
ה #בגצוקרטיה ושליחתה היועמ"שית מסכנים אותנו ב"שתקת" בעיצומה של מלחמת קיום.
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
שאלתי את פרופ' דניאל פרידמן האם המערכה לא הוכרעה סופית לטובת ה #בגצוקרטיה אחרי שבג"צ לקח מהכנסת את הכלי האחרון שיש לה כדי להגבילו - חוקי יסוד.
הנה תשובתו (בהתייחס להחלטה פה אחד לאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה במאי 2020).
#שומר_סף 250. לפרק המלא:
https://www.youtube.com/watch?v=5do_TDN6cPc&t=118s
הנה תשובתו (בהתייחס להחלטה פה אחד לאפשר לנתניהו להרכיב ממשלה במאי 2020).
#שומר_סף 250. לפרק המלא:
https://www.youtube.com/watch?v=5do_TDN6cPc&t=118s
.
.
.
ביו"ש שמים מתנחלים במעצר מנהלי על לא עוול בכפם לחצי שנה. בעאלווים אסור לגעת אפילו כשהם תוקפים פיזית שר. #בגצוקרטיה
.
.
ביו"ש שמים מתנחלים במעצר מנהלי על לא עוול בכפם לחצי שנה. בעאלווים אסור לגעת אפילו כשהם תוקפים פיזית שר. #בגצוקרטיה
.
תזכורת.
זו שיטת בג"צ: כשהראש שלנו במקום אחר, לוקחים עוד נתח מריבונות האזרחים ומעבירים אותו לשופטים.
זה מה שעשה יצחק עמית עכשיו כשהפקיע את סמכות הממשלה למנות את נציב שירות המדינה.
#בגצוקרטיה.
תזכורת.
זו שיטת בג"צ: כשהראש שלנו במקום אחר, לוקחים עוד נתח מריבונות האזרחים ומעבירים אותו לשופטים.
זה מה שעשה יצחק עמית עכשיו כשהפקיע את סמכות הממשלה למנות את נציב שירות המדינה.
#בגצוקרטיה.