השיח על מהי דמוקרטיה עבר סילוף כל כך קיצוני, שאולי צריך לחזור למושכלות יסוד, ואז לשחזר עקב בצד אגודל, איך סילפו את מושגינו עם משלים על שני זאבים וכבשה שמחליטים על תפריט לארוחת ערב, ואיך דחפו לגרוננו את המלך הפילוסוף - יריב הדמוקרטיה - כתרופה שאמורה לתקן אותה.
אז מהי בעצם דמוקרטיה? שלום כיתה א'.
דמוקרטיה היא צורת שלטון שבה הריבונות מסורה בידי האזרחים. עקרון היסוד שלה, כדברי הצהרת העצמאות האמריקאית, הוא ממשל בהסכמת הנמשלים. לכן לב הדמוקרטיה הוא אחריותן של זרועות השלטון בפני בעלי הריבונות – כלומר האזרחים. כדי שהשיטה הזאת תעבוד, לא מספיקות בחירות צריך שורה של זכויות מוגנות – חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הגנת הרכוש, הזכות להליך הוגן ועוד. אבל כל הזכויות האלה שבירות וחלקיות אם הן לא מעוגנות בריבונות האזרחים. כאשר יש שלטון שהאזרחים אינם יכולים למנותו או לפטרו, זכויותיהם יהיו הפקר (כפי שאכן קרה לנו בפני הרשות השופטת וזרועות האכיפה שביטלו בפועל את חזקת החפות, הנהיגו שיעורי הרשעה סובייטיים, ומדיניות מעצרים של דיקטטורה). יתרה מזו, בלי הבריח שנקרא בחירות, כל חרויותינו הן חלקיות: נוכל רק לשחק במסגרת כללים שלא אנחנו קובעים אותם, ולחיות בתוך קולקטיב שלא אנחנו קובעים את דרכו. מה שקרה לאליטות ב #בגצוקרטיה הישראלית זה שגם הן עברו אינפנטיליזציה. גם הן חושבת שאבא אהרן ואמא אסתר – הם יחליטו בשבילנו בכל העניינים החשובים: הגירה, זכויות, הרכב הממשלה, המלחמה הטרור, אפילו ההתנתקות מעזה שגורלה הוכרע בסוף בבית המשפט.
כל זה היה צריך להיות טריוויאלי. אבל זה לא טריוויאלי. למה? כי אנחנו חיים בתוך עולם שיח לגמרי מסולף.
הנה הסבר קצר מתוך #ניידיםונייחים.
זה שנים רבות שמסדר המשפטנים מרגיל אותנו לדרך דיבור על דמוקרטיה שרוקנה אותה ממשמעותה, עד שעריצות המיעוט החלה להראות לנו כתרופה ראויה שתמנע מראש את סכנת עריצות הרוב.
הרטוריקה הזאת נבנתה על בסיס צר שבעצמו נוסח על דרך השלילה, כלומר על הקביעה ש"דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב". בהמשך מתמוססת התיבה "רק" כמו היתה שן חלב, כי מתברר שהכוונה מלכתחילה לא היתה לדבר על ריבונות האזרחים בצירוף בלמים, אלא בעיקר על הבלמים שרצון הרוב נסרח מאחוריהם כאיבר מדולדל שמוטב היה לכרות אותו, אם רק היה אפשר. הדמוקרטיה, מתברר, היא מכונית שנועדה לנסוע בעיקר על בלמיה הליברלים, וכמעט בכלל לא על גלגלי רצון האזרחים. לזה מצורף גם משל שנון, שהפך כבר בעצמו לקלישאה בדיון הזה: לא יתכן, אומרים לנו, שהדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב. ומכאן אמורה לנבוע המסקנה אודות נחיצותה של עליונות המשפט, כאילו ששני זאבים, כבשה, ובית משפט עליון הם איכשהו כן דמוקרטיה.
אבל המסקנה הראויה מן המשל השנון היתה צריכה להיות שאם בדמוקרטיה יש רוב לזאבים, כלומר לאלה שרוצים לטרוף את המיעוט, היא לא תהיה דמוקרטיה. אז אולי צריך להוסיף למשל צייד חמוש, או צבא, ולאו דווקא בית משפט, מפני שלא ברור מה חוץ מנשק ימנע מן הזאבים לטרוף גם את השופטים במקרה של רוב לזאבים. במילים אחרות, אפשר יהיה לעצור את הרוב הזה רק בכוח, באמצעות דיכויו. ואז זו לא תהיה דמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי-אפשר לכפות, מהטעם הפשוט שהיא מנגנון המביא לביטוי את רצון הציבור, וציבור שלא רוצה בה, יממש את רצונו לחסל אותה על ידי כך שיפעיל את הכוח שהיא מעניקה לו. כל מה שיכולים לעשות בלמים ליברליים כנגד עריצות הרוב, הוא לעכב את הרוב הזה כאשר הוא מתפתה לאיזו התפרצות זעם, אולי בעקבות אסון, או כשהוא סוטה מדרכו הדמוקרטית איזו סטייה זמנית.
אם הוא לא סוטה לרגע מדרכו, אלא מבקש להחליף את הדרך הדמוקרטית עצמה במשהו אחר, אם הוא לא מעוניין בדמוקרטיה כלל, והוא מבטל אותה ודבק בהחלטתו, שום בית משפט לא יוכל להציל את הדמוקרטיה מפניו. את הלקח הזה היינו צריכים לזכור מהרבה לפני היות הדמוקרטיה, מספר שמואל, כאשר הנביא ניסה להניא את עם ישראל מרצונו במלך, וגילה שלא יוכל לכפות את החירות על מי שלא רוצה בה. "החירות שוכנת בלבותיהם של גברים ונשים", כתב השופט האמריקאי הגדול לרנד הנד. "כשהיא מתה שם, שום חוקה, שום חוק, שום בית משפט, לא יוכל להצילה".
אבל התיאוריה שבה מחזיקים חסידי הבג"צוקרטיה הישראלית מתחילה מההנחה המוטעית שיש, או עשוי להיות בכל רגע, רוב לזאבים – כלומר לשוללי הדמוקרטיה, לפשיסטים, ללאומנים, לגזענים, ול"דתיים משיחיים" – ועל סמך הדיאגנוזה הסופנית הזאת רושמים לנו תרופה אבסורדית: בית משפט המשוחרר מעול ריבונותם של ה"זאבים", כדי שיוכל לכפות עליהם להתנהג ככבשים. אם פושטים את המחלצות הרטוריות שמנסות לתאר את האוליגרכיה כדמוקרטיה מוצאים מתחתם טענה פשוטה בתכלית: המוני הישראלים ממילא הם זאבים שלא ראויים לדמוקרטיה. נשים אותם אפוא באפסר משפטי, נסגור אותם בתוך כלוב, נחליט במקומם בכל עניין חשוב, ולזה נקרא כבוד האדם וחירותו.
אז מהי בעצם דמוקרטיה? שלום כיתה א'.
דמוקרטיה היא צורת שלטון שבה הריבונות מסורה בידי האזרחים. עקרון היסוד שלה, כדברי הצהרת העצמאות האמריקאית, הוא ממשל בהסכמת הנמשלים. לכן לב הדמוקרטיה הוא אחריותן של זרועות השלטון בפני בעלי הריבונות – כלומר האזרחים. כדי שהשיטה הזאת תעבוד, לא מספיקות בחירות צריך שורה של זכויות מוגנות – חופש הביטוי, חופש ההתאגדות, הגנת הרכוש, הזכות להליך הוגן ועוד. אבל כל הזכויות האלה שבירות וחלקיות אם הן לא מעוגנות בריבונות האזרחים. כאשר יש שלטון שהאזרחים אינם יכולים למנותו או לפטרו, זכויותיהם יהיו הפקר (כפי שאכן קרה לנו בפני הרשות השופטת וזרועות האכיפה שביטלו בפועל את חזקת החפות, הנהיגו שיעורי הרשעה סובייטיים, ומדיניות מעצרים של דיקטטורה). יתרה מזו, בלי הבריח שנקרא בחירות, כל חרויותינו הן חלקיות: נוכל רק לשחק במסגרת כללים שלא אנחנו קובעים אותם, ולחיות בתוך קולקטיב שלא אנחנו קובעים את דרכו. מה שקרה לאליטות ב #בגצוקרטיה הישראלית זה שגם הן עברו אינפנטיליזציה. גם הן חושבת שאבא אהרן ואמא אסתר – הם יחליטו בשבילנו בכל העניינים החשובים: הגירה, זכויות, הרכב הממשלה, המלחמה הטרור, אפילו ההתנתקות מעזה שגורלה הוכרע בסוף בבית המשפט.
כל זה היה צריך להיות טריוויאלי. אבל זה לא טריוויאלי. למה? כי אנחנו חיים בתוך עולם שיח לגמרי מסולף.
הנה הסבר קצר מתוך #ניידיםונייחים.
זה שנים רבות שמסדר המשפטנים מרגיל אותנו לדרך דיבור על דמוקרטיה שרוקנה אותה ממשמעותה, עד שעריצות המיעוט החלה להראות לנו כתרופה ראויה שתמנע מראש את סכנת עריצות הרוב.
הרטוריקה הזאת נבנתה על בסיס צר שבעצמו נוסח על דרך השלילה, כלומר על הקביעה ש"דמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב". בהמשך מתמוססת התיבה "רק" כמו היתה שן חלב, כי מתברר שהכוונה מלכתחילה לא היתה לדבר על ריבונות האזרחים בצירוף בלמים, אלא בעיקר על הבלמים שרצון הרוב נסרח מאחוריהם כאיבר מדולדל שמוטב היה לכרות אותו, אם רק היה אפשר. הדמוקרטיה, מתברר, היא מכונית שנועדה לנסוע בעיקר על בלמיה הליברלים, וכמעט בכלל לא על גלגלי רצון האזרחים. לזה מצורף גם משל שנון, שהפך כבר בעצמו לקלישאה בדיון הזה: לא יתכן, אומרים לנו, שהדמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על התפריט לארוחת הערב. ומכאן אמורה לנבוע המסקנה אודות נחיצותה של עליונות המשפט, כאילו ששני זאבים, כבשה, ובית משפט עליון הם איכשהו כן דמוקרטיה.
אבל המסקנה הראויה מן המשל השנון היתה צריכה להיות שאם בדמוקרטיה יש רוב לזאבים, כלומר לאלה שרוצים לטרוף את המיעוט, היא לא תהיה דמוקרטיה. אז אולי צריך להוסיף למשל צייד חמוש, או צבא, ולאו דווקא בית משפט, מפני שלא ברור מה חוץ מנשק ימנע מן הזאבים לטרוף גם את השופטים במקרה של רוב לזאבים. במילים אחרות, אפשר יהיה לעצור את הרוב הזה רק בכוח, באמצעות דיכויו. ואז זו לא תהיה דמוקרטיה. כי דמוקרטיה אי-אפשר לכפות, מהטעם הפשוט שהיא מנגנון המביא לביטוי את רצון הציבור, וציבור שלא רוצה בה, יממש את רצונו לחסל אותה על ידי כך שיפעיל את הכוח שהיא מעניקה לו. כל מה שיכולים לעשות בלמים ליברליים כנגד עריצות הרוב, הוא לעכב את הרוב הזה כאשר הוא מתפתה לאיזו התפרצות זעם, אולי בעקבות אסון, או כשהוא סוטה מדרכו הדמוקרטית איזו סטייה זמנית.
אם הוא לא סוטה לרגע מדרכו, אלא מבקש להחליף את הדרך הדמוקרטית עצמה במשהו אחר, אם הוא לא מעוניין בדמוקרטיה כלל, והוא מבטל אותה ודבק בהחלטתו, שום בית משפט לא יוכל להציל את הדמוקרטיה מפניו. את הלקח הזה היינו צריכים לזכור מהרבה לפני היות הדמוקרטיה, מספר שמואל, כאשר הנביא ניסה להניא את עם ישראל מרצונו במלך, וגילה שלא יוכל לכפות את החירות על מי שלא רוצה בה. "החירות שוכנת בלבותיהם של גברים ונשים", כתב השופט האמריקאי הגדול לרנד הנד. "כשהיא מתה שם, שום חוקה, שום חוק, שום בית משפט, לא יוכל להצילה".
אבל התיאוריה שבה מחזיקים חסידי הבג"צוקרטיה הישראלית מתחילה מההנחה המוטעית שיש, או עשוי להיות בכל רגע, רוב לזאבים – כלומר לשוללי הדמוקרטיה, לפשיסטים, ללאומנים, לגזענים, ול"דתיים משיחיים" – ועל סמך הדיאגנוזה הסופנית הזאת רושמים לנו תרופה אבסורדית: בית משפט המשוחרר מעול ריבונותם של ה"זאבים", כדי שיוכל לכפות עליהם להתנהג ככבשים. אם פושטים את המחלצות הרטוריות שמנסות לתאר את האוליגרכיה כדמוקרטיה מוצאים מתחתם טענה פשוטה בתכלית: המוני הישראלים ממילא הם זאבים שלא ראויים לדמוקרטיה. נשים אותם אפוא באפסר משפטי, נסגור אותם בתוך כלוב, נחליט במקומם בכל עניין חשוב, ולזה נקרא כבוד האדם וחירותו.
חלומו הגדול של השמאל הוא לכפות על ישראל את פתרון שתי המדינות באמצעות בית המשפט העליון, גם אם הציבור הישראלי דחה את הפתרון הזה בפתקי ההצבעה שלו. זו האמת שאסור לגלות, והיא המנוע הסמוי של מתנגדי הרפורמה. לא בכדי דיגלי אש"ף שכיכבו בראשית המחאה מודרו והוחבאו. השמאל לא ויתר על חלומו למנף יום אחד את העליונות שביצרה לעצמה מערכת המשפט כדי להביא ל"סיום הכיבוש" בהכרעה שאינה דמוקרטית. בין חושפי המגמה הזאת היתה גם פרופ' רות גביזון. כתבתי על כך הרבה לפני המחאה (מראה מקום למטה):
"אני מבינה ללב מתנגדי הכיבוש, יהודים וערבים", כתבה בהארץ [פרופ' רות גביזון], "שהתייאשו מהסיכוי לשנות את המצב בדרך פוליטית, ומנסים לכן להפוך את שאלת הכיבוש לשאלה משפטית (בנימוק שהכיבוש אינו חוקי ועליו להיפסק מיד), או לשאלה של זכויות אדם (בנימוק שיש לפלסטינים זכות לא לחיות תחת כיבוש, ולכן חובה על ישראל לסיימו לאלתר). ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שאין כאן שאלה פוליטית שדורשת הכרעה וויתורים קשים של כל הצדדים, אלא חובה משפטית" המוטלת על ישראל בלבד.
פרופסור מרדכי קרמניצר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מחה בחריפות. האם המציאות שבה גם לפי פרופ' גביזון, "ישראל נוהגת בגדה מנהג בעלים", שאל, "אינה נמצאת בעימות חזיתי עם הדין הבינלאומי? האם מהלכי ההתנחלות היזומים על ידי אזרחי המדינה בגדה או מאורגנים על ידי הממשלה אינם מפירים את המשפט הבינלאומי? האם החשדות להפרת דיני המלחמה על ידי מי מחיילי צה"ל אינם מצויים במישור המשפטי? האם סוגיית שליטתנו המתמשכת בפלסטינים תושבי הגדה, תוך כדי שלילת זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות, לרבות חופש הביטוי, אינה סוגיה מוסרית מהמעלה הראשונה?"
בעיני פרופסור קרמניצר ההיררכיה, כמדומה, ברורה: בראש הפירמידה נמצאים ערכים אוניברסליים שלא יכולה להיות עליהם מחלוקת, ושמקור סמכותם נמצא, כפי שהיה אצל לוק, מחוץ להישג ידם של בני אדם. מתחתם ישנו דין בינלאומי שאמנם הוא יצירה אנושית, אבל מקורו באנושות כולה, ולכן גם הוא, אף שהוא חל על אזרחי מדינת הלאום, אינו בשליטתם. משני אלה נגזר – בתיווכם המהימן של שופטים – המעשה הפוליטי. והמעשה הפוליטי אינו אלא אפליקציה של עקרונות מופשטים למקרה הספציפי, כשם שפסק דין הוא אפליקציה של החוק הכללי למקרה הפרטי. הפוליטיקה אינה קיימת בעולם שקרמניצר מדמיין. בעולם הזה יוכל כנראה בית המשפט לעשות יותר ממה שעשה השופט ברק: הוא לא רק יאשר את ההתנתקות על בסיס פרשנותו לערכיה של מדינת ישראל. הוא יוכל אף ליזום מהלך כזה ולהורות למדינה לבצעו. הוא יוכל לפסוק שהמצב הקיים אינו חוקי וחייב להתבטל, ולכן על ישראל לצאת מיהודה ושומרון, בצו משפטי, על סמך ערכים שאין לערער על תוקפם, וחוק בינלאומי שלאזרחי המדינה לא היה חלק בחקיקתו.
מובן מאליו שיחד עם חיסול הספרה הפוליטית גם הדמוקרטיה מתבטלת. שהרי מדובר בהכפפת רצונם של האזרחים למנגנונים שאינם בשליטתם, והמשוחררים מיכולת השפעתם. זה גט כריתות לעיקר העיקרים שעליו עומדת הדמוקרטיה: "ממשל בהסכמת הנמשלים".
(מתוך: ניידים ונייחים, עמ' 102-104) #ניידיםונייחים
"אני מבינה ללב מתנגדי הכיבוש, יהודים וערבים", כתבה בהארץ [פרופ' רות גביזון], "שהתייאשו מהסיכוי לשנות את המצב בדרך פוליטית, ומנסים לכן להפוך את שאלת הכיבוש לשאלה משפטית (בנימוק שהכיבוש אינו חוקי ועליו להיפסק מיד), או לשאלה של זכויות אדם (בנימוק שיש לפלסטינים זכות לא לחיות תחת כיבוש, ולכן חובה על ישראל לסיימו לאלתר). ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שאין כאן שאלה פוליטית שדורשת הכרעה וויתורים קשים של כל הצדדים, אלא חובה משפטית" המוטלת על ישראל בלבד.
פרופסור מרדכי קרמניצר, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מחה בחריפות. האם המציאות שבה גם לפי פרופ' גביזון, "ישראל נוהגת בגדה מנהג בעלים", שאל, "אינה נמצאת בעימות חזיתי עם הדין הבינלאומי? האם מהלכי ההתנחלות היזומים על ידי אזרחי המדינה בגדה או מאורגנים על ידי הממשלה אינם מפירים את המשפט הבינלאומי? האם החשדות להפרת דיני המלחמה על ידי מי מחיילי צה"ל אינם מצויים במישור המשפטי? האם סוגיית שליטתנו המתמשכת בפלסטינים תושבי הגדה, תוך כדי שלילת זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות, לרבות חופש הביטוי, אינה סוגיה מוסרית מהמעלה הראשונה?"
בעיני פרופסור קרמניצר ההיררכיה, כמדומה, ברורה: בראש הפירמידה נמצאים ערכים אוניברסליים שלא יכולה להיות עליהם מחלוקת, ושמקור סמכותם נמצא, כפי שהיה אצל לוק, מחוץ להישג ידם של בני אדם. מתחתם ישנו דין בינלאומי שאמנם הוא יצירה אנושית, אבל מקורו באנושות כולה, ולכן גם הוא, אף שהוא חל על אזרחי מדינת הלאום, אינו בשליטתם. משני אלה נגזר – בתיווכם המהימן של שופטים – המעשה הפוליטי. והמעשה הפוליטי אינו אלא אפליקציה של עקרונות מופשטים למקרה הספציפי, כשם שפסק דין הוא אפליקציה של החוק הכללי למקרה הפרטי. הפוליטיקה אינה קיימת בעולם שקרמניצר מדמיין. בעולם הזה יוכל כנראה בית המשפט לעשות יותר ממה שעשה השופט ברק: הוא לא רק יאשר את ההתנתקות על בסיס פרשנותו לערכיה של מדינת ישראל. הוא יוכל אף ליזום מהלך כזה ולהורות למדינה לבצעו. הוא יוכל לפסוק שהמצב הקיים אינו חוקי וחייב להתבטל, ולכן על ישראל לצאת מיהודה ושומרון, בצו משפטי, על סמך ערכים שאין לערער על תוקפם, וחוק בינלאומי שלאזרחי המדינה לא היה חלק בחקיקתו.
מובן מאליו שיחד עם חיסול הספרה הפוליטית גם הדמוקרטיה מתבטלת. שהרי מדובר בהכפפת רצונם של האזרחים למנגנונים שאינם בשליטתם, והמשוחררים מיכולת השפעתם. זה גט כריתות לעיקר העיקרים שעליו עומדת הדמוקרטיה: "ממשל בהסכמת הנמשלים".
(מתוך: ניידים ונייחים, עמ' 102-104) #ניידיםונייחים