נתניהו מסכן את שלטון הימין/רונן שובל
כשאנחנו חושבים על ימין ושמאל, באופן טבעי אנחנו מזהים את הליכוד ואת נתניהו כ"ימין". אבל האם הזיהוי הזה נכון? האם אנחנו מזהים את הליכוד ונתניהו כימין בגלל סנטימנט היסטורי, או שיש לזיהוי הזה גם הצדקה?
ישנם שלושה צירים מרכזיים דרכם ניתן לארגן את המחלוקת בין ימין לבין השמאל. הציר הראשון נוגע לשאלת א"י ובטחון לאומי, הציר השני נוגע לכלכלה וחברה, והציר השלישי נובע למשילות.
מנקודת מבט היסטורית בשלושת הצירים הללו נתניהו במקרה הטוב מקבל ציון צמוד לזה של יצחק רבין. כשהוא צמוד לו מצד שמאל.
בשאלת א"י, בנאומו האחרון בכנסת הכריז כזכור רבין כי הפלסטינאים יקבלו ישות שהיא "פחות ממדינה". ואילו נתניהו הכריז כזכור בנאום בר-אילן כי "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית". כמו כן, נתניהו הצביע בעד ההתנתקות מספר פעמים, ותמך בה יחד עם ישראל כץ וצחי הנגבי. ההבטחות של נתניהו ביחס להתיישבות, ולא רק, כתובות על קרח נמס. החל מ"חאן אל אחמר יפונה בקרוב מאוד" ועד להבטחות על ישובים חדשים, ריסוק שלטון החמאס, או החלת החוק הישראלי החלת את החוק הישראלי על בקעת הירדן. הבטחות כמו חול.
ביחס לכלכלה וחברה המצב לא יותר טוב. הפער בין רה"מ נתניהו 2021 לבין נתניהו שר האוצר 2003 מעולם לא היה גדול יותר. נתניהו ממליץ בטיק-טוק על ספרים קפיטליסטיים של ספריית שיבולת, אבל מקדם מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית פופוליסטית ומקוממת.
במקום לקדם מדיניות שתאפשר לשוק לשגשג, כזו שתכלול קיצוץ עמוק במגזר הציבורי המנופח, טיפול עומק בפנסיות התקציביות, הורדת מיסים, ביטול מכסות ייצור, הסרת חסמיי יבוא, הפחתת כוח המיקוח של הועדים, צמצום קצבאות שגורמת לעשרות אלפי אנשים להעדיף לא לעבוד. נתניהו מציע להעמיק את הגרעון, ולזרוק כסף על הציבור. בנק ישראל טרח להוציא הודעה רשמית ואמר: "חלוקת מענקים לכל אזרח אינה יעילה ובכלל, בתקופה של יציאה מסגר, עדיף להתמקד בצעדים מאיצי צמיחה". למעשה, התוכנית הכלכלית של נתניהו היא כה מופרכת עד שאפילו פרופ' דני גוטווין, הסוציאליסט האדום, אדם שתומך בהלאמה של חברות הגז, הסלולר, וכיל, הביע בה תמיכה.
הציר השלישי הוא ביחס למשילות. כאן זו כבר טרגדיה שהפכה לפארסה. כזכור היה זה נתניהו שמנע כל ניסיון לרסן את ההפיכה המשפטית. הוא זה שבלם את פסקת ההתגברות; את שינוי שיטת מינוי וכפיפות היועצים המשפטים; את שינוי שיטת בחירת השופטים לעליון, את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ורפורומות חשובות נוספות. זאת ועוד, נתניהו הוא זה שמינה בעצמו, את אלשיך למפכ"ל; את מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה; ואת שי ניצן לפרקליט המדינה. וכן יצר את הדילים הפוליטיים שהביאו את ציפי לבני וניסנקורן למשרד המשפטים. זאת ועוד נתניהו גם התגאה בכך בראיון לערוץ הכנסת ב 2012, הוא אמר: "עלו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של בית המשפט העליון... מנעתי את כולם". אגב, בניגוד לנתניהו, רבין לא היסס לחוקק פסקת התגברות ב 1994 ביחס לחוק יסוד חופש העיסוק. אובדן המשילות הוא כמובן נוגע לסוגיה רחבה הרבה יותר מהרפיסות מול הרשות השופטת. נתניהו לא פותר את בעיית המסתננים, לא מתמודד עם בעיית הפוטקשן והפשע המשתולל בנגב, בצפון, ובלוד, ולא בולם את החתרנות המדינית הזרה, של האיחוד האירופאי והקרן החדשה לישראל.
המתודה של נתניהו היא עקבית. בשלב הראשון - הוא ממנה פקידים שמחזיקים בתפיסת עולם הפוכה לזו שהוא מצהיר עליה. בשלב השני - הוא מציע רעיון לסדר היום הלאומי. בדרך כלל רעיון טוב. (אבל לא תמיד). למשל סגירת נתב"ג, או הריסת בתי מחבלים תוך 48 שעות, בניה בשטחי 1-E, חוק שינוי שיטת הממשל, הפחתת מיסים ב -20% וכו'. בשלב השלישי - הפקיד שנתניהו מינה, מודיע שאי-אפשר. בשלב הרביעי - נתניהו מאשים את הפקיד בכך שאין משילות. בשלב החמישי – אפשר לשמוע את אנחת הרווחה. גם הבטחנו, וגם לא הצלחנו לקיים. השלב השישי מגיע תמיד במערכת הבחירות – תנו לנו עוד כוח בקלפי. בשביל שהימין יהיה בשלטון, אבל השמאל ישלוט.
הפעמים היחידות שהימין הצליח באופן מהותי לממש את המדיניות שלו, זה לא היה בגלל הליכוד ונתניהו, אלא למרות הליכוד ונתניהו. כאשר היתה ממשלת ימין, שבה הליכוד היה קטן, והמפלגות השותפות היו גדולות יחסית. לכן, כל מי שרוצה ממשלה שמקדמת את ערכי הימין, חייב להעדיף ליכוד קטן. כל חברי כנסת נוסף שיגיע לתקווה חדשה של סער, למשל, אולי המתחרה הגדול של נתניהו, המאגף אותו מימין, על חשבון הליכוד - מקדם את הסיכוי שתקום כאן ממשלה שתקדם באופן מוצלח יותר את ערכי הימין.
כשאנחנו חושבים על ימין ושמאל, באופן טבעי אנחנו מזהים את הליכוד ואת נתניהו כ"ימין". אבל האם הזיהוי הזה נכון? האם אנחנו מזהים את הליכוד ונתניהו כימין בגלל סנטימנט היסטורי, או שיש לזיהוי הזה גם הצדקה?
ישנם שלושה צירים מרכזיים דרכם ניתן לארגן את המחלוקת בין ימין לבין השמאל. הציר הראשון נוגע לשאלת א"י ובטחון לאומי, הציר השני נוגע לכלכלה וחברה, והציר השלישי נובע למשילות.
מנקודת מבט היסטורית בשלושת הצירים הללו נתניהו במקרה הטוב מקבל ציון צמוד לזה של יצחק רבין. כשהוא צמוד לו מצד שמאל.
בשאלת א"י, בנאומו האחרון בכנסת הכריז כזכור רבין כי הפלסטינאים יקבלו ישות שהיא "פחות ממדינה". ואילו נתניהו הכריז כזכור בנאום בר-אילן כי "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית". כמו כן, נתניהו הצביע בעד ההתנתקות מספר פעמים, ותמך בה יחד עם ישראל כץ וצחי הנגבי. ההבטחות של נתניהו ביחס להתיישבות, ולא רק, כתובות על קרח נמס. החל מ"חאן אל אחמר יפונה בקרוב מאוד" ועד להבטחות על ישובים חדשים, ריסוק שלטון החמאס, או החלת החוק הישראלי החלת את החוק הישראלי על בקעת הירדן. הבטחות כמו חול.
ביחס לכלכלה וחברה המצב לא יותר טוב. הפער בין רה"מ נתניהו 2021 לבין נתניהו שר האוצר 2003 מעולם לא היה גדול יותר. נתניהו ממליץ בטיק-טוק על ספרים קפיטליסטיים של ספריית שיבולת, אבל מקדם מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית פופוליסטית ומקוממת.
במקום לקדם מדיניות שתאפשר לשוק לשגשג, כזו שתכלול קיצוץ עמוק במגזר הציבורי המנופח, טיפול עומק בפנסיות התקציביות, הורדת מיסים, ביטול מכסות ייצור, הסרת חסמיי יבוא, הפחתת כוח המיקוח של הועדים, צמצום קצבאות שגורמת לעשרות אלפי אנשים להעדיף לא לעבוד. נתניהו מציע להעמיק את הגרעון, ולזרוק כסף על הציבור. בנק ישראל טרח להוציא הודעה רשמית ואמר: "חלוקת מענקים לכל אזרח אינה יעילה ובכלל, בתקופה של יציאה מסגר, עדיף להתמקד בצעדים מאיצי צמיחה". למעשה, התוכנית הכלכלית של נתניהו היא כה מופרכת עד שאפילו פרופ' דני גוטווין, הסוציאליסט האדום, אדם שתומך בהלאמה של חברות הגז, הסלולר, וכיל, הביע בה תמיכה.
הציר השלישי הוא ביחס למשילות. כאן זו כבר טרגדיה שהפכה לפארסה. כזכור היה זה נתניהו שמנע כל ניסיון לרסן את ההפיכה המשפטית. הוא זה שבלם את פסקת ההתגברות; את שינוי שיטת מינוי וכפיפות היועצים המשפטים; את שינוי שיטת בחירת השופטים לעליון, את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ורפורומות חשובות נוספות. זאת ועוד, נתניהו הוא זה שמינה בעצמו, את אלשיך למפכ"ל; את מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה; ואת שי ניצן לפרקליט המדינה. וכן יצר את הדילים הפוליטיים שהביאו את ציפי לבני וניסנקורן למשרד המשפטים. זאת ועוד נתניהו גם התגאה בכך בראיון לערוץ הכנסת ב 2012, הוא אמר: "עלו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של בית המשפט העליון... מנעתי את כולם". אגב, בניגוד לנתניהו, רבין לא היסס לחוקק פסקת התגברות ב 1994 ביחס לחוק יסוד חופש העיסוק. אובדן המשילות הוא כמובן נוגע לסוגיה רחבה הרבה יותר מהרפיסות מול הרשות השופטת. נתניהו לא פותר את בעיית המסתננים, לא מתמודד עם בעיית הפוטקשן והפשע המשתולל בנגב, בצפון, ובלוד, ולא בולם את החתרנות המדינית הזרה, של האיחוד האירופאי והקרן החדשה לישראל.
המתודה של נתניהו היא עקבית. בשלב הראשון - הוא ממנה פקידים שמחזיקים בתפיסת עולם הפוכה לזו שהוא מצהיר עליה. בשלב השני - הוא מציע רעיון לסדר היום הלאומי. בדרך כלל רעיון טוב. (אבל לא תמיד). למשל סגירת נתב"ג, או הריסת בתי מחבלים תוך 48 שעות, בניה בשטחי 1-E, חוק שינוי שיטת הממשל, הפחתת מיסים ב -20% וכו'. בשלב השלישי - הפקיד שנתניהו מינה, מודיע שאי-אפשר. בשלב הרביעי - נתניהו מאשים את הפקיד בכך שאין משילות. בשלב החמישי – אפשר לשמוע את אנחת הרווחה. גם הבטחנו, וגם לא הצלחנו לקיים. השלב השישי מגיע תמיד במערכת הבחירות – תנו לנו עוד כוח בקלפי. בשביל שהימין יהיה בשלטון, אבל השמאל ישלוט.
הפעמים היחידות שהימין הצליח באופן מהותי לממש את המדיניות שלו, זה לא היה בגלל הליכוד ונתניהו, אלא למרות הליכוד ונתניהו. כאשר היתה ממשלת ימין, שבה הליכוד היה קטן, והמפלגות השותפות היו גדולות יחסית. לכן, כל מי שרוצה ממשלה שמקדמת את ערכי הימין, חייב להעדיף ליכוד קטן. כל חברי כנסת נוסף שיגיע לתקווה חדשה של סער, למשל, אולי המתחרה הגדול של נתניהו, המאגף אותו מימין, על חשבון הליכוד - מקדם את הסיכוי שתקום כאן ממשלה שתקדם באופן מוצלח יותר את ערכי הימין.
שבוע טוב,
אחת מהתופעות המצערות של השנים האחרונות היא הפיכת הגלובליזם למושג מגונה בקרב חוגים נרחבים בימין. זאת בשעה שהיו אלו מפלגות שמרניות שדחפו להרחבת הגלובליזציה הכלכלית ושיתוף הפעולה הבינלאומי.
רוצים לשמוע על הקייס השמרני בזכות הגלובליזם?
הרשמו לאירוע שלנו במכון ארגמן: https://www.argaman.institute/
אחת מהתופעות המצערות של השנים האחרונות היא הפיכת הגלובליזם למושג מגונה בקרב חוגים נרחבים בימין. זאת בשעה שהיו אלו מפלגות שמרניות שדחפו להרחבת הגלובליזציה הכלכלית ושיתוף הפעולה הבינלאומי.
רוצים לשמוע על הקייס השמרני בזכות הגלובליזם?
הרשמו לאירוע שלנו במכון ארגמן: https://www.argaman.institute/
מכון ארגמן - בית למנהיגות אינטלקטואלית
מכון ארגמן, מבית קרן תקווה, שם לו למטרה להכשיר דור חדש של אינטלקטואלים שישמשו מסד לבנייתה של החברה הישראלית.
מדינת ישראל צריכה להודיע, כבר עכשיו, שאם מדינה כלשהי מתכוונת לכבד צו מעצר של בית הדין האנטישמי, ולנסות לעצור את גבי אשכנזי, בני גנץ או כל אזרח ישראלי אחר שעסק בהגנה על יהודים, שרק תיקח בחשבון שאנחנו מתכוונים להפעיל את צה"ל בשביל לשחרר אותו.
Forwarded from Adam Gold אדם גולד
תזכורת: ההודעה מה-ICC מחדדת את מות הקונספציה שמסבירה לנו שאם רק נתרפס מספיק, נקיש בגג, נקריב מדי פעם משפחת חטואל או שתיים וניתן לבגץ ולחבורת המשפטנים לנהל אותנו ואת מדיניות הבטחון הלאומית של ישראל יעזבו אותנו בהאג בשקט. ("כיפת ברזל משפטית"!).
וראו זה פלא, הכל פוליטי.
ישראל חייבת לראות את ה-ICC כגורם פוליטי במלחמה (מוצלחת למדי) של גורמי טרור וישויות מדיניות עוינות. גורם שנועד למנוע מישראל להגן על אזרחיה, ולשלול ממנה כלים הכרחיים שדרושים כדי להכריע עימותים א-סימטריים.
נגד העוינות האנטישמית הזו, של מוסד שקם כלקח מהשואה וכיום מנסה למנוע מהעם היהודי להגן על עצמו מאויביו הרצחניים, צריך להפעיל כלים פוליטיים, צעדים קשוחים מול המדינות התורמות המרכזיות וחקיקה שתבהיר שבדומה לארצות הברית ישראל מחויבת לפעול בכוח מול כל מדינה וגורמים מתוכה שתפעל נגד אזרח ישראלי על בסיס (בתקווה שעד שתרחיש כזה יהיה רלוונטי - אם וכאשר - הממשל האמריקאי יהיה נוח יותר, ולכל הפחות עם סנאט בשליטה רפובליקנית)
משפט בינלאומי הוא פיקציה פוליטית,
שת"פ עם הפיקציה הזו הוא הבעיה - לא הפתרון.
וראו זה פלא, הכל פוליטי.
ישראל חייבת לראות את ה-ICC כגורם פוליטי במלחמה (מוצלחת למדי) של גורמי טרור וישויות מדיניות עוינות. גורם שנועד למנוע מישראל להגן על אזרחיה, ולשלול ממנה כלים הכרחיים שדרושים כדי להכריע עימותים א-סימטריים.
נגד העוינות האנטישמית הזו, של מוסד שקם כלקח מהשואה וכיום מנסה למנוע מהעם היהודי להגן על עצמו מאויביו הרצחניים, צריך להפעיל כלים פוליטיים, צעדים קשוחים מול המדינות התורמות המרכזיות וחקיקה שתבהיר שבדומה לארצות הברית ישראל מחויבת לפעול בכוח מול כל מדינה וגורמים מתוכה שתפעל נגד אזרח ישראלי על בסיס (בתקווה שעד שתרחיש כזה יהיה רלוונטי - אם וכאשר - הממשל האמריקאי יהיה נוח יותר, ולכל הפחות עם סנאט בשליטה רפובליקנית)
משפט בינלאומי הוא פיקציה פוליטית,
שת"פ עם הפיקציה הזו הוא הבעיה - לא הפתרון.
Forwarded from ארז תדמור
4 שנים הם הפכו כל אבן, רתמו את כל המשאבים של פרקליטות המדינה ואגף חקירות, השקיעו מאות מיליוני שקלים בחקירות בכל פינה בגלובוס, 4 שנים שהם כופפו את הכללים, המציאו תקדימים משפטיים ואיימו על עדים ונחקרים, והם לא הצליחו להציג לנו שום דבר שדומה לראייה ובטח שלא לראיית זהב לכך שנתניהו מושחת. כלום. גורנישט.
מנדלבליט עצמו, כך לפי פרסום של דנה וייס בחדשות 12, אף אמר למקורביו כי בלי עדי המדינה אין תיק 4,000. ומה שוות עדויותיהם של עדי המדינה כבר הבנו משורת החשיפות על תרגילי החקירה המאפיוזיים ועל הלחצים הפסולים שהופעלו בחדרי החקירות.
אז למרות המאמץ העצום, לא קיבלנו כלום מלבד עדויות מעורפלות שנגבו גם הן בשיטות של עולם תחתון ומשטרים אפלים, אבל מנגד זכינו להיחשף ללא מעט ראיות זהב אחרות.
להלן רשימה חלקית:
* איילה חסון סיפקה ראיות זהב לכך שאביחי מנדלבליט לא היה אמור להתמנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וכי התיק נגדו מעולם לא נסגר בעילה של חוסר אשמה כפי שהבינו בטעות שופטי העליון.
* גיא פלג ועמית סגל חשפו את ההקלטות בהן נשמע מנדלבליט מספר לאפי נווה ששי ניצן ודינה זילבר "תפרו אותו", ששי ניצן - "המניאק הזה" בלשונו של מנדלבליט - "מחזיק אותו בגרון" ושואל ובצדק שאלה שאין חשובה ממנה: "גם מה זו השיטה הזו שמחזיקים בגרון בן אדם"?
* בנובמבר 2019 סיפק עמית סגל ראיית זהב לכך שאגף החקירות הפעיל שיטות של סחיטה באיומים ותרגילי חקירה מאפיוזיים בחקירתו של מי שהפך לעד המדינה ניר חפץ.
* בספטמבר 2019 סיפק עמית סגל ראיית זהב לכך שגם בחקירת שאול אלוביץ' הפעילו החוקרים שיטות של סחיטה באיומים.
החוקרים ניסו להפוך את בנו אור למעין סוכן נגדו, פעלו לשכנע את אלוביץ' להחליף עו"ד והקליטו באופן אסור את שיחת ההיוועצות שלו עם בנו.
זאת בהמשך לכך שהחרימו את רכושו, חקרו אותו לאורך ימים כשכמעט ולא זכה לשעות שינה ואיימו עליו שיסיים חסר כל ויעבוד כשומר בסופר.
באחת ההקלטות נשמע אלוביץ' אומר לבנו כשאינו יודע שהוא מוקלט: "הם ניסו לעשות אותי עד מדינה. הם הרגו אותי. אני צריך לשקר כדי להיות עד מדינה כי אין לי על מה להעיד".
* אבי וייס ואלי ציפורי סיפקו לנו שורה של ראיות זהב לכך שטענת הפרקליטות כאילו נתניהו נהג בניגוד לאינטרס הציבורי ובניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים היא טענת שקר, כשחשפו שרשות ההגבלים העסקיים והיועצת המשפטית של משרד התקשורת תמכו ואישרו את עסקת המיזוג של בזק-יס.
* רביב דרוקר, הוא ולא אחר, סיפק לנו ביוני 2016 ראיית זהב לכך שאגף החקירות מחזיק פרטים ומידע מודיעיני על עשרות פוליטיקאים כשרובו של המידע לא נחקר מעולם במסגרת מסמך שזכה לכינוי 'מסמך יצחקי".
* שנתיים מאוחר יותר חשף קלמן ליבסקינד כי המסמך כולל מידע מודיעיני המייחס לנבחרי ציבור מעשי אלימות קשים, קשרים עם עבריינים ועסקאות מפוקפקות וכי רוב החשדות לא נחקרו מעולם - מה שהופך את הפוליטיקאים למשותקים ומבוהלים במידה ויעזו לפעול לפעול בניגוד למצופה מהם.
* באוקטובר 2019 חשף אלי ציפורי ראיית זהב לכך שליאת בן ארי שניהלה את חקירות נתניהו בתיק 4000 הגישה תצהיר כוזב כאילו מעולם לא ניסתה לכפות על עו"ד טלי נג'רי לעזוב את תפקידה, כאשר מקורבה עו"ד אלעד רוזנטל אמר לנג'רי בנוכחות בן-ארי: "את תצאי מפה מוכה וחבולה.
* עו"ד כנרת בראשי, אראל סג"ל, עקיבא ביגמן וגלעד צוויק סיפקו לנו שורת חשיפות בפרשת עבירות הבנייה בביתה של ליאת בן ארי.
* קלמן ליבסקינד סיפק לנו ראיות זהב לכך שכמה משופטי העליון, וביניהם הנשיאה אסתר חיות, פעלו בכמה וכמה מקרים של ניגוד עניינים כשדנו בסוגיות הקשורות לאנשים ולגופים שאסור להם לעסוק בענייניהם.
* באוגוסט 2015 סיפקה לנו רויטל חובל מ'הארץ' ראיית זהב לכך שנשיאת בית המשפט העליון מפעילה ועדה חשאית לסינון מועמדים לשיפוט בלא נהלים ברורים ומבלי שהפוליטיקאים ונציגי לשכת עורכי הדין החברים בוועדה היו מודעים לפעילותה.
* עקיבא ביגמן סיפק לנו ראיית זהב לכך שהנהלת בתי המשפט הפעילה באופן אסור במשך שנים מאגר מידע סודי בשם 'שרביט', שכלל מידע אישי ורגיש על שופטים מכהנים.
* כשנה לפני כן חשף ביגמן כי הנהלת בתי המשפט החזיקה מאגר נתונים סודי בשם 'יהלום' שכלל מידע אודות מועמדים לשיפוט, תוך שהכחישה את קיומו בתכתובות רשמיות.
* רביב דרוקר, גיא פלג, אביעד גליקמן וכתבים אחרים שמפרסמים אינספור הדלפות מחקירות נתניהו מספקים לנו פעם אחרי פעם ראיות זהב לכך שבכירים בפרקליטות מנהלים קמפיין תקשורתי שיטתי, מתמשך ובלתי חוקי שמטרתו להשפיע על דעת הקהל וחמור מכך על עדים ונחקרים וכעת גם על עמדות השופטים במשפט נתניהו.
וזו רק רשימה חלקית. עוד לא אמרנו כלום על סיכול מינויו של גל הירש, על פרשת גיא ניר, על האיומים על סבטלנה גורודצקי, על הקונספירציות של רוני אלשייך כאילו "גורמים רבי כוח" שלחו חוקרים פרטיים לעקוב אחר חוקרי של ראש הממשלה ועוד ועוד.
מנדלבליט עצמו, כך לפי פרסום של דנה וייס בחדשות 12, אף אמר למקורביו כי בלי עדי המדינה אין תיק 4,000. ומה שוות עדויותיהם של עדי המדינה כבר הבנו משורת החשיפות על תרגילי החקירה המאפיוזיים ועל הלחצים הפסולים שהופעלו בחדרי החקירות.
אז למרות המאמץ העצום, לא קיבלנו כלום מלבד עדויות מעורפלות שנגבו גם הן בשיטות של עולם תחתון ומשטרים אפלים, אבל מנגד זכינו להיחשף ללא מעט ראיות זהב אחרות.
להלן רשימה חלקית:
* איילה חסון סיפקה ראיות זהב לכך שאביחי מנדלבליט לא היה אמור להתמנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וכי התיק נגדו מעולם לא נסגר בעילה של חוסר אשמה כפי שהבינו בטעות שופטי העליון.
* גיא פלג ועמית סגל חשפו את ההקלטות בהן נשמע מנדלבליט מספר לאפי נווה ששי ניצן ודינה זילבר "תפרו אותו", ששי ניצן - "המניאק הזה" בלשונו של מנדלבליט - "מחזיק אותו בגרון" ושואל ובצדק שאלה שאין חשובה ממנה: "גם מה זו השיטה הזו שמחזיקים בגרון בן אדם"?
* בנובמבר 2019 סיפק עמית סגל ראיית זהב לכך שאגף החקירות הפעיל שיטות של סחיטה באיומים ותרגילי חקירה מאפיוזיים בחקירתו של מי שהפך לעד המדינה ניר חפץ.
* בספטמבר 2019 סיפק עמית סגל ראיית זהב לכך שגם בחקירת שאול אלוביץ' הפעילו החוקרים שיטות של סחיטה באיומים.
החוקרים ניסו להפוך את בנו אור למעין סוכן נגדו, פעלו לשכנע את אלוביץ' להחליף עו"ד והקליטו באופן אסור את שיחת ההיוועצות שלו עם בנו.
זאת בהמשך לכך שהחרימו את רכושו, חקרו אותו לאורך ימים כשכמעט ולא זכה לשעות שינה ואיימו עליו שיסיים חסר כל ויעבוד כשומר בסופר.
באחת ההקלטות נשמע אלוביץ' אומר לבנו כשאינו יודע שהוא מוקלט: "הם ניסו לעשות אותי עד מדינה. הם הרגו אותי. אני צריך לשקר כדי להיות עד מדינה כי אין לי על מה להעיד".
* אבי וייס ואלי ציפורי סיפקו לנו שורה של ראיות זהב לכך שטענת הפרקליטות כאילו נתניהו נהג בניגוד לאינטרס הציבורי ובניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים היא טענת שקר, כשחשפו שרשות ההגבלים העסקיים והיועצת המשפטית של משרד התקשורת תמכו ואישרו את עסקת המיזוג של בזק-יס.
* רביב דרוקר, הוא ולא אחר, סיפק לנו ביוני 2016 ראיית זהב לכך שאגף החקירות מחזיק פרטים ומידע מודיעיני על עשרות פוליטיקאים כשרובו של המידע לא נחקר מעולם במסגרת מסמך שזכה לכינוי 'מסמך יצחקי".
* שנתיים מאוחר יותר חשף קלמן ליבסקינד כי המסמך כולל מידע מודיעיני המייחס לנבחרי ציבור מעשי אלימות קשים, קשרים עם עבריינים ועסקאות מפוקפקות וכי רוב החשדות לא נחקרו מעולם - מה שהופך את הפוליטיקאים למשותקים ומבוהלים במידה ויעזו לפעול לפעול בניגוד למצופה מהם.
* באוקטובר 2019 חשף אלי ציפורי ראיית זהב לכך שליאת בן ארי שניהלה את חקירות נתניהו בתיק 4000 הגישה תצהיר כוזב כאילו מעולם לא ניסתה לכפות על עו"ד טלי נג'רי לעזוב את תפקידה, כאשר מקורבה עו"ד אלעד רוזנטל אמר לנג'רי בנוכחות בן-ארי: "את תצאי מפה מוכה וחבולה.
* עו"ד כנרת בראשי, אראל סג"ל, עקיבא ביגמן וגלעד צוויק סיפקו לנו שורת חשיפות בפרשת עבירות הבנייה בביתה של ליאת בן ארי.
* קלמן ליבסקינד סיפק לנו ראיות זהב לכך שכמה משופטי העליון, וביניהם הנשיאה אסתר חיות, פעלו בכמה וכמה מקרים של ניגוד עניינים כשדנו בסוגיות הקשורות לאנשים ולגופים שאסור להם לעסוק בענייניהם.
* באוגוסט 2015 סיפקה לנו רויטל חובל מ'הארץ' ראיית זהב לכך שנשיאת בית המשפט העליון מפעילה ועדה חשאית לסינון מועמדים לשיפוט בלא נהלים ברורים ומבלי שהפוליטיקאים ונציגי לשכת עורכי הדין החברים בוועדה היו מודעים לפעילותה.
* עקיבא ביגמן סיפק לנו ראיית זהב לכך שהנהלת בתי המשפט הפעילה באופן אסור במשך שנים מאגר מידע סודי בשם 'שרביט', שכלל מידע אישי ורגיש על שופטים מכהנים.
* כשנה לפני כן חשף ביגמן כי הנהלת בתי המשפט החזיקה מאגר נתונים סודי בשם 'יהלום' שכלל מידע אודות מועמדים לשיפוט, תוך שהכחישה את קיומו בתכתובות רשמיות.
* רביב דרוקר, גיא פלג, אביעד גליקמן וכתבים אחרים שמפרסמים אינספור הדלפות מחקירות נתניהו מספקים לנו פעם אחרי פעם ראיות זהב לכך שבכירים בפרקליטות מנהלים קמפיין תקשורתי שיטתי, מתמשך ובלתי חוקי שמטרתו להשפיע על דעת הקהל וחמור מכך על עדים ונחקרים וכעת גם על עמדות השופטים במשפט נתניהו.
וזו רק רשימה חלקית. עוד לא אמרנו כלום על סיכול מינויו של גל הירש, על פרשת גיא ניר, על האיומים על סבטלנה גורודצקי, על הקונספירציות של רוני אלשייך כאילו "גורמים רבי כוח" שלחו חוקרים פרטיים לעקוב אחר חוקרי של ראש הממשלה ועוד ועוד.
ביבי, אבישי בן-חיים, שר המשפטים ומחול השנאה של האליטה/רונן שובל
קשה להימלט מהרושם שהשנאה הפוליטית ברחובות מלבה את עצמה בצורה יוצאת דופן. הרשתות החברתיות משמשות כזרז לייצרי האיבה, החירוף, הטינה, העוינות, והארס. מחול הדוני של עונג-וכאב גולש מהמרחב הוירטואלי, לרחובות, וחוזר חלילה. האירוע מוסרט, עולה לרשת, ומפלצת השנאה שבה ומאכילה את עצמה.
הרגז הופך לעיונות, שהופכת במהרה לשנאה וזעם. השנאה ניזונה מסביבה המאפשרת לה להתפתח, הרשת, הצעדות, ההפגנות בבלפור, מייצרות מיזוג של התרוממות רוח וזעם, תחושות אקסטטיות של קהילת שונאים, ואין שום סיפוק אפשרי, אלא על ידי הסרת הדמון. ואם אי אפשר לעשות זאת טכנית – אז לכל הפחות בצורה סימבולית, המטרה מקדשת מהר מאוד את האמצעים, ויש להגשים את הפורקן על ידי גרימת סבל כשלעצמו. אי אפשר להסתפק עוד רק בהריסת לשם הריסה, צריך לגרום סבל, רק כך השונאים חשים חשיבות עצמית.
ההקשר החברתי מעורר את ההשתוקקות לשנאה. לך! דמון, לך!. זו הבנייה של שנאה קולקטיבית. זו איננו זעם בלתי נשלט, זו שנאה שהפכה לכרונית. אובססיה מתמשכת.
האובייקט שהוא סימול של בחירת שגויה ועקבית של העם, הופך לגרום הממגנט את השנאה והמעוות את השכל הישר. זו שנאה המבצעת סובלימציה של אשמה. על הכישלונות, על הזהות האבודה, על הצדקת הקיום שקורסת בניהיליזם של הכפר הגלובלי, על היותם יהודים בעל כורחם. בגללם. הם מזכירים להם ללא הרף, את "אחרותם" הבלתי נסלחת, בעייני האויב – שאסור לקרוא לו עוד אויב. הם אויבי השלום, אויב הנורמליות, אויב ההתבוללות הקולקטיבית במערב הנאור, הם הדתיים, הם המתנחלים, הם נציגי הזהות שממנה ברחנו, הם נציגי הזהות המגדירים אותנו בעל כורחנו כיהודים, ולא כישראלים , הם אשמים, על זה שהם בחרו בו לנציגם. ולכן סרסורי השנאה זקוקים לו כייצוג של הניכור כלפי הבחירה הדמוקרטית, כלומר כניכור כלפי עצמם.
הקיטוב הוא לא מקרי, שכן הסימול חייב להיות ממוקד בצורה פרסנולית, כבובת וודו. ולכן פתולוגיית השנאה רואה בכל הבעת הערכה כלפי הישגיו, כלא פחות מטאבו. כך הפתולוגיה הופכת לצו נירוטי של ממש. טאבו חברתי של "אנחנו" ו"הם", ללא שום אפשרות כפרה.
זו הנקודה שבמסגרת הרעיון הדמוקרטי היסודי מתחיל להינטש. לא עוד קבוצת אנשים שחלוקים בדעתם, ומוכנים לקבל את הכרעת הבוחר גם אם הוא הכריע אחרת. לדאבון הלב, עושה רושם שהשמאל מרים ידיים מהדמוקרטיה. או שהוא מנצח, או שלא משחקים. הימין הוא לא בר פלוגתא, הוא אויב. אותו יש להכניע ולהשפיל. ולכן ממציאים כללים משפטים, ורומסים את החוק בדרך לתוצאה המבוקשת המסומנת מראש. לכן העיתונאים מגיבים בפיהוק להסכמי אברהם ההיסטוריים. כי מה זה שלום, אם אין גאולה מלאה בדמות נורמליות א-יהודית? ולכן אין צורך לקבל את הכרעות הרוב. ולכן הם לא בוחלים בשימוש בוטה במוקדי הכוח שברשותם בצורה כוחנית על מנת לרמוס את הרוב. הכנסת דוחה הצעת חוק לשינוי המינוח אב ואם במסמכים רשמיים ל"הורה 1" ו"הורה 2"? מה זה משנה. שר המשפטים אבי ניסקורן מורה למשרד המשפטים להתעלם מהחלטת הכנסת ולשנות את כל הטפסים. פשוט כי משרד המשפטים, לא צריך חוקים. ואנחנו עוד נתגעגע לביטוי אבא ואמא. כי עוד רגע ממש, פוליטיקת הזהויות בתקשורת ובתרבות תגדיר את המונח כלא-תקין פוליטית. מונח שהשימוש בו מבטא אפלייה גזענית, הומופובית ופרימיטיבית. והנה - נוכל להלשין עליך ליחידה למאבק בגזענות של משרד המשפטים. כך התסכול מהכרעת הרוב יוצר דהלגיטימציה מתמדת לתפיסת עולמו. זו הדינמיקה שמניעה את מחול השנאה המתועב.
שוב ושוב השמאל "הנאור" חוזר לאפלטון, רוסו ומארקס. הוא ורק הוא, מייצג את המלך הפילוסוף שאמור לשלוט, הוא ורק הוא יודע מה הוא "רצון הרוב" האמיתי, שמתחת לתודעה הכוזבת שבובת הוודו הזריקה לעם, העם באמת צריך – ולכן אין צורך להסס לפני שרומסים את רצון הרוב בשם האינטרס שלו.
ולכן מסביר ניסנקורן "התאמת הניירות הרשמיים היא צעד נוסף למען השוויון לקהילת הלהט"ב ולכל אזרח בישראל, הורים גאים ומשפחות יחידניות הם משפחה לכל דבר ואין סיבה שייתקלו בתחושת מבוכה ובקשיים ביורוקרטיים מול גורמי ממשלה, המחויבים להעניק שירות שוויוני לכל אדם באשר הוא". לדבריו, "יש משמעות רבה ואמירה ערכית חשובה בעובדה שדווקא משרד המשפטים הוא הראשון מבין משרד הממשלה שמבצע את ההתאמות האלו. אני בטוח שהשינוי החשוב שאני מוביל במשרד המשפטים יהיה זרז להתאמות דומות במשרדים נוספים, וקורא לכל שרי הממשלה לקדם מהלך דומה לטובת כלל אזרחי ישראל, על כל גווניה".
ומכאן הדרך קצרה למחול השנאה. הדמוגרפיה המשתנה הובילה להרמת הידיים של הפרוגרסיביים. והשלטון שחומק, הוביל אותם לנטישה מודעת של מנגנוני ההכרעה הדמוקרטיים.
קשה להימלט מהרושם שהשנאה הפוליטית ברחובות מלבה את עצמה בצורה יוצאת דופן. הרשתות החברתיות משמשות כזרז לייצרי האיבה, החירוף, הטינה, העוינות, והארס. מחול הדוני של עונג-וכאב גולש מהמרחב הוירטואלי, לרחובות, וחוזר חלילה. האירוע מוסרט, עולה לרשת, ומפלצת השנאה שבה ומאכילה את עצמה.
הרגז הופך לעיונות, שהופכת במהרה לשנאה וזעם. השנאה ניזונה מסביבה המאפשרת לה להתפתח, הרשת, הצעדות, ההפגנות בבלפור, מייצרות מיזוג של התרוממות רוח וזעם, תחושות אקסטטיות של קהילת שונאים, ואין שום סיפוק אפשרי, אלא על ידי הסרת הדמון. ואם אי אפשר לעשות זאת טכנית – אז לכל הפחות בצורה סימבולית, המטרה מקדשת מהר מאוד את האמצעים, ויש להגשים את הפורקן על ידי גרימת סבל כשלעצמו. אי אפשר להסתפק עוד רק בהריסת לשם הריסה, צריך לגרום סבל, רק כך השונאים חשים חשיבות עצמית.
ההקשר החברתי מעורר את ההשתוקקות לשנאה. לך! דמון, לך!. זו הבנייה של שנאה קולקטיבית. זו איננו זעם בלתי נשלט, זו שנאה שהפכה לכרונית. אובססיה מתמשכת.
האובייקט שהוא סימול של בחירת שגויה ועקבית של העם, הופך לגרום הממגנט את השנאה והמעוות את השכל הישר. זו שנאה המבצעת סובלימציה של אשמה. על הכישלונות, על הזהות האבודה, על הצדקת הקיום שקורסת בניהיליזם של הכפר הגלובלי, על היותם יהודים בעל כורחם. בגללם. הם מזכירים להם ללא הרף, את "אחרותם" הבלתי נסלחת, בעייני האויב – שאסור לקרוא לו עוד אויב. הם אויבי השלום, אויב הנורמליות, אויב ההתבוללות הקולקטיבית במערב הנאור, הם הדתיים, הם המתנחלים, הם נציגי הזהות שממנה ברחנו, הם נציגי הזהות המגדירים אותנו בעל כורחנו כיהודים, ולא כישראלים , הם אשמים, על זה שהם בחרו בו לנציגם. ולכן סרסורי השנאה זקוקים לו כייצוג של הניכור כלפי הבחירה הדמוקרטית, כלומר כניכור כלפי עצמם.
הקיטוב הוא לא מקרי, שכן הסימול חייב להיות ממוקד בצורה פרסנולית, כבובת וודו. ולכן פתולוגיית השנאה רואה בכל הבעת הערכה כלפי הישגיו, כלא פחות מטאבו. כך הפתולוגיה הופכת לצו נירוטי של ממש. טאבו חברתי של "אנחנו" ו"הם", ללא שום אפשרות כפרה.
זו הנקודה שבמסגרת הרעיון הדמוקרטי היסודי מתחיל להינטש. לא עוד קבוצת אנשים שחלוקים בדעתם, ומוכנים לקבל את הכרעת הבוחר גם אם הוא הכריע אחרת. לדאבון הלב, עושה רושם שהשמאל מרים ידיים מהדמוקרטיה. או שהוא מנצח, או שלא משחקים. הימין הוא לא בר פלוגתא, הוא אויב. אותו יש להכניע ולהשפיל. ולכן ממציאים כללים משפטים, ורומסים את החוק בדרך לתוצאה המבוקשת המסומנת מראש. לכן העיתונאים מגיבים בפיהוק להסכמי אברהם ההיסטוריים. כי מה זה שלום, אם אין גאולה מלאה בדמות נורמליות א-יהודית? ולכן אין צורך לקבל את הכרעות הרוב. ולכן הם לא בוחלים בשימוש בוטה במוקדי הכוח שברשותם בצורה כוחנית על מנת לרמוס את הרוב. הכנסת דוחה הצעת חוק לשינוי המינוח אב ואם במסמכים רשמיים ל"הורה 1" ו"הורה 2"? מה זה משנה. שר המשפטים אבי ניסקורן מורה למשרד המשפטים להתעלם מהחלטת הכנסת ולשנות את כל הטפסים. פשוט כי משרד המשפטים, לא צריך חוקים. ואנחנו עוד נתגעגע לביטוי אבא ואמא. כי עוד רגע ממש, פוליטיקת הזהויות בתקשורת ובתרבות תגדיר את המונח כלא-תקין פוליטית. מונח שהשימוש בו מבטא אפלייה גזענית, הומופובית ופרימיטיבית. והנה - נוכל להלשין עליך ליחידה למאבק בגזענות של משרד המשפטים. כך התסכול מהכרעת הרוב יוצר דהלגיטימציה מתמדת לתפיסת עולמו. זו הדינמיקה שמניעה את מחול השנאה המתועב.
שוב ושוב השמאל "הנאור" חוזר לאפלטון, רוסו ומארקס. הוא ורק הוא, מייצג את המלך הפילוסוף שאמור לשלוט, הוא ורק הוא יודע מה הוא "רצון הרוב" האמיתי, שמתחת לתודעה הכוזבת שבובת הוודו הזריקה לעם, העם באמת צריך – ולכן אין צורך להסס לפני שרומסים את רצון הרוב בשם האינטרס שלו.
ולכן מסביר ניסנקורן "התאמת הניירות הרשמיים היא צעד נוסף למען השוויון לקהילת הלהט"ב ולכל אזרח בישראל, הורים גאים ומשפחות יחידניות הם משפחה לכל דבר ואין סיבה שייתקלו בתחושת מבוכה ובקשיים ביורוקרטיים מול גורמי ממשלה, המחויבים להעניק שירות שוויוני לכל אדם באשר הוא". לדבריו, "יש משמעות רבה ואמירה ערכית חשובה בעובדה שדווקא משרד המשפטים הוא הראשון מבין משרד הממשלה שמבצע את ההתאמות האלו. אני בטוח שהשינוי החשוב שאני מוביל במשרד המשפטים יהיה זרז להתאמות דומות במשרדים נוספים, וקורא לכל שרי הממשלה לקדם מהלך דומה לטובת כלל אזרחי ישראל, על כל גווניה".
ומכאן הדרך קצרה למחול השנאה. הדמוגרפיה המשתנה הובילה להרמת הידיים של הפרוגרסיביים. והשלטון שחומק, הוביל אותם לנטישה מודעת של מנגנוני ההכרעה הדמוקרטיים.
ליה ספילקין | Lia Spilkin (@LiaSpilkin) צייץ: קלטו את זה!
הרשות הפלסטינית הרסה את האתר הארכיאולוגי מזבח יהושע - והשתמשה בשרידיו כחצץ לסלילת כביש.
ככה, אחד אחרי השני, נהרסים פה אתרי מורשת יהודיים כמעט באין מפריע
פרסמנו ב @N12News https://t.co/wk0Ez2WM7d https://twitter.com/LiaSpilkin/status/1359486563273629704?s=20
הרשות הפלסטינית הרסה את האתר הארכיאולוגי מזבח יהושע - והשתמשה בשרידיו כחצץ לסלילת כביש.
ככה, אחד אחרי השני, נהרסים פה אתרי מורשת יהודיים כמעט באין מפריע
פרסמנו ב @N12News https://t.co/wk0Ez2WM7d https://twitter.com/LiaSpilkin/status/1359486563273629704?s=20
Twitter
ליה ספילקין | Lia Spilkin
קלטו את זה! הרשות הפלסטינית הרסה את האתר הארכיאולוגי מזבח יהושע - והשתמשה בשרידיו כחצץ לסלילת כביש. ככה, אחד אחרי השני, נהרסים פה אתרי מורשת יהודיים כמעט באין מפריע פרסמנו ב @N12News https://t.co/wk0Ez2WM7d
הדרך השלישית להתמודדות עם הבריונות החרדית/ רונן שובל
הקורונה חשפה את העצבים הרופפים ביחסים בין החרדים לבין המדינה. על הבריקדות עולים בשמחה פוליטיקאים הניזונים ומתדלקים בהתלהבות ובקנאות את שיח השנאה, כאשר יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וראשי מרצ מתחרים ביניהם מי ייכנס חזק יותר בחרדים. מן העבר השני ניצב בנימין נתניהו, שנראה כמנצח על ההתנהלות החרדית, בעודו מטפח עם הפוליטיקאים החרדים מצב של מדינה בתוך מדינה. והפוליטיקאים החרדים מתנהגים בזחיחות ובאטימות. אמירתו של ח"כ משה גפני מעל דוכן הכנסת: "אנחנו לא אשמים! אתם, שהכנסתם אותנו לגור בצפיפות כזאת, אתם אשמים!" הצליחה להביך גם את גדולי הסנגורים.
לרבים נדמה כי הימים האחרונים מעלים בעשן את שרידי התקווה להשתלבות של החרדים. לא רק שהם אינם משתלבים, אלא שהאידיאולוגיה האנטי־ממסדית שלהם נעשית יותר ויותר אלימה. הפורעים מייצגים מגמות עומק בממסד החרדי. מראות שהיו שמורים פעם לכיכר השבת ומאה שערים, נהפכו לנחלת הציבור החרדי כולו. רבים בו יוצאים נגד ההפקרות ותוהים כיצד דווקא בזמן שמגפה משתוללת חלק משמעותי מהציבור החרדי מתעלם מרעיון הערבות הדדית, פותח מוסדות לימוד ועורך חתונות. זעקתו העצובה של יהודה משי־זהב חדרה ללב רבים. אך ההנהגה הרשמית ממשיכה בשלה.
האלימות החרדית היא בריונות. היא אינה מונהגת על ידי שליט המעוניין לשמור על הסדר, אלא להפך, היא נלחמת בכוחות הסדר כדי לקדם אינטרסים סקטוריאליים. אלא שבריונות זו לא פועלת בוואקום, היא פועלת בחסות הפוליטיקה של נתניהו. יש כאן מערכת של קח־תן: אלו נותנים לו אצבעות להישאר בשלטון, והוא מאפשר להם לנצל את המערכת לטובתם בלי לשאת באחריות למעשיהם. זהו מצב מסוכן. מסוכן לציבור הישראלי, מסוכן לחרדים ומסוכן לעתידה של מדינת ישראל.
התוצאה הבלתי נמנעת של הבריונות היא התחזקות מחנה השנאה שמובילים לפיד וליברמן, המבקש להפסיק דה־פקטו את שיתוף הפעולה עם החרדים, ולהכריז מלחמה נגדם. אולם, גם אם מחנה השנאה מאוד רוצה, אי אפשר להיפטר מהחרדים. מדובר בנתח עצום מהאוכלוסייה בישראל. הבעיה החרדית שאנו רואים היום נובעת מהניתוק שלהם מהמדינה — הם לא מרגישים חלק מהמדינה, ולכן אינם נושאים בנטל. ואת הבעיה הזו גישת־השנאה של לפיד וליברמן רק תעצים.
כדי להיאבק בבריונות יש להטיל על החרדים אחריות. רק כך נוכל לרתום את האינטרס הסקטוריאלי לאינטרס הכללי
ממשלה שלפיד הוא ראש החץ שלה לא תגרום לחרדים להתקרב אל החברה הישראלית, אלא תחזק את ההתבצרות וההתרחקות שלהם. השנאה המופנית כלפיהם מהתקשורת החילונית היום מזינה את נראטיב הרדיפה שלהם, ומקטינה את הסיכוי שהם ירגישו מתישהו חלק מהמערכת, וייחלצו מהדינמיקה הבריונית ההרסנית שבתוכה הם שבויים. החרדים מזהים את להט השנאה, את הרצון לשלול את קיומם כחרדים, ולכן באופן טבעי מתאגדים סביב ההנהגה הנוכחית, שכישלונה העיקרי הוא ההתנגדות שלה להשתלבות החרדים.
במילים אחרות, אל מול החרדים נתניהו בחר בדרך השוחד, ואילו לפיד וליברמן בוחרים בדרך המלחמה. אבל שתי האסטרטגיות האלו נידונו לכישלון. שוחד מנפח את ההיבריס והתוקפנות החרדית, כמו שרואים היום, ואילו מלחמה תקרע את החברה ותחזק את ההתבדלות החרדית.
אך שוחד ומלחמה אינן האופציות היחידות. יש דרך שלישית להתנהל מול הציבור החרדי: להטיל עליו אחריות. כך אפשר יהיה לצאת ממשחק סכום אפס, ולרתום את האינטרס הסקטוריאלי לאינטרס הכללי. את הגישה יכולה לסמן ממשלה בראשות גדעון סער. ממשלה כזו יכולה להוביל להפסקת ההשלמה עם ההשתמטות האזרחית החרדית, אבל בלי שנאה לאורח החיים החרדי וההעדפות התרבותיות שלהם.
הגישה הזו צריכה להיות מתורגמת למדיניות תמריצים ברורה, של הטלת אחריות אזרחית על החרדים. במקום לשלוח מפקדים לנהל את המשבר, עדיף לתת לחרדים לטפל במשבר בכוחות עצמם. עדיף שראש העיר החרדי יילחם על סגירת בתי הספר ובתי הכנסת. שינהלו הם את הבדיקות של עצמם ואת מערך החיסונים של עצמם. ברובד עקרוני יותר: עיריות חרדיות שלא מעודדות הכשרה מקצועית ותעסוקה בתחומן, לא יקבלו מענקי איזון. ישיבות שנלחמות בתוכניות גיוס ומוסדות חינוך שלא רוצים לימודי ליבה ייהנו מאוטונומיה מלאה, אבל לא יזכו בתמיכה כספית של משלמי המסים. המסר התרבותי צריך להיות ברור. אנחנו רואים בכם אחים, אנחנו מעריכים אתכם ואוהבים אתכם, ואנחנו אפילו בעד חברת הלומדים, אבל על חשבונכם, לא על חשבוננו.
הקורונה חשפה את העצבים הרופפים ביחסים בין החרדים לבין המדינה. על הבריקדות עולים בשמחה פוליטיקאים הניזונים ומתדלקים בהתלהבות ובקנאות את שיח השנאה, כאשר יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וראשי מרצ מתחרים ביניהם מי ייכנס חזק יותר בחרדים. מן העבר השני ניצב בנימין נתניהו, שנראה כמנצח על ההתנהלות החרדית, בעודו מטפח עם הפוליטיקאים החרדים מצב של מדינה בתוך מדינה. והפוליטיקאים החרדים מתנהגים בזחיחות ובאטימות. אמירתו של ח"כ משה גפני מעל דוכן הכנסת: "אנחנו לא אשמים! אתם, שהכנסתם אותנו לגור בצפיפות כזאת, אתם אשמים!" הצליחה להביך גם את גדולי הסנגורים.
לרבים נדמה כי הימים האחרונים מעלים בעשן את שרידי התקווה להשתלבות של החרדים. לא רק שהם אינם משתלבים, אלא שהאידיאולוגיה האנטי־ממסדית שלהם נעשית יותר ויותר אלימה. הפורעים מייצגים מגמות עומק בממסד החרדי. מראות שהיו שמורים פעם לכיכר השבת ומאה שערים, נהפכו לנחלת הציבור החרדי כולו. רבים בו יוצאים נגד ההפקרות ותוהים כיצד דווקא בזמן שמגפה משתוללת חלק משמעותי מהציבור החרדי מתעלם מרעיון הערבות הדדית, פותח מוסדות לימוד ועורך חתונות. זעקתו העצובה של יהודה משי־זהב חדרה ללב רבים. אך ההנהגה הרשמית ממשיכה בשלה.
האלימות החרדית היא בריונות. היא אינה מונהגת על ידי שליט המעוניין לשמור על הסדר, אלא להפך, היא נלחמת בכוחות הסדר כדי לקדם אינטרסים סקטוריאליים. אלא שבריונות זו לא פועלת בוואקום, היא פועלת בחסות הפוליטיקה של נתניהו. יש כאן מערכת של קח־תן: אלו נותנים לו אצבעות להישאר בשלטון, והוא מאפשר להם לנצל את המערכת לטובתם בלי לשאת באחריות למעשיהם. זהו מצב מסוכן. מסוכן לציבור הישראלי, מסוכן לחרדים ומסוכן לעתידה של מדינת ישראל.
התוצאה הבלתי נמנעת של הבריונות היא התחזקות מחנה השנאה שמובילים לפיד וליברמן, המבקש להפסיק דה־פקטו את שיתוף הפעולה עם החרדים, ולהכריז מלחמה נגדם. אולם, גם אם מחנה השנאה מאוד רוצה, אי אפשר להיפטר מהחרדים. מדובר בנתח עצום מהאוכלוסייה בישראל. הבעיה החרדית שאנו רואים היום נובעת מהניתוק שלהם מהמדינה — הם לא מרגישים חלק מהמדינה, ולכן אינם נושאים בנטל. ואת הבעיה הזו גישת־השנאה של לפיד וליברמן רק תעצים.
כדי להיאבק בבריונות יש להטיל על החרדים אחריות. רק כך נוכל לרתום את האינטרס הסקטוריאלי לאינטרס הכללי
ממשלה שלפיד הוא ראש החץ שלה לא תגרום לחרדים להתקרב אל החברה הישראלית, אלא תחזק את ההתבצרות וההתרחקות שלהם. השנאה המופנית כלפיהם מהתקשורת החילונית היום מזינה את נראטיב הרדיפה שלהם, ומקטינה את הסיכוי שהם ירגישו מתישהו חלק מהמערכת, וייחלצו מהדינמיקה הבריונית ההרסנית שבתוכה הם שבויים. החרדים מזהים את להט השנאה, את הרצון לשלול את קיומם כחרדים, ולכן באופן טבעי מתאגדים סביב ההנהגה הנוכחית, שכישלונה העיקרי הוא ההתנגדות שלה להשתלבות החרדים.
במילים אחרות, אל מול החרדים נתניהו בחר בדרך השוחד, ואילו לפיד וליברמן בוחרים בדרך המלחמה. אבל שתי האסטרטגיות האלו נידונו לכישלון. שוחד מנפח את ההיבריס והתוקפנות החרדית, כמו שרואים היום, ואילו מלחמה תקרע את החברה ותחזק את ההתבדלות החרדית.
אך שוחד ומלחמה אינן האופציות היחידות. יש דרך שלישית להתנהל מול הציבור החרדי: להטיל עליו אחריות. כך אפשר יהיה לצאת ממשחק סכום אפס, ולרתום את האינטרס הסקטוריאלי לאינטרס הכללי. את הגישה יכולה לסמן ממשלה בראשות גדעון סער. ממשלה כזו יכולה להוביל להפסקת ההשלמה עם ההשתמטות האזרחית החרדית, אבל בלי שנאה לאורח החיים החרדי וההעדפות התרבותיות שלהם.
הגישה הזו צריכה להיות מתורגמת למדיניות תמריצים ברורה, של הטלת אחריות אזרחית על החרדים. במקום לשלוח מפקדים לנהל את המשבר, עדיף לתת לחרדים לטפל במשבר בכוחות עצמם. עדיף שראש העיר החרדי יילחם על סגירת בתי הספר ובתי הכנסת. שינהלו הם את הבדיקות של עצמם ואת מערך החיסונים של עצמם. ברובד עקרוני יותר: עיריות חרדיות שלא מעודדות הכשרה מקצועית ותעסוקה בתחומן, לא יקבלו מענקי איזון. ישיבות שנלחמות בתוכניות גיוס ומוסדות חינוך שלא רוצים לימודי ליבה ייהנו מאוטונומיה מלאה, אבל לא יזכו בתמיכה כספית של משלמי המסים. המסר התרבותי צריך להיות ברור. אנחנו רואים בכם אחים, אנחנו מעריכים אתכם ואוהבים אתכם, ואנחנו אפילו בעד חברת הלומדים, אבל על חשבונכם, לא על חשבוננו.
באופן פרדוקסלי, המדינה צריכה להאציל כמה שיותר סמכויות לאחריות חרדית סקטוריאלית. הסאב־טקסט יהיה ברור: אתם חלק מהעם, אבל איננו עובדים בשבילכם. אנחנו רוצים לתמוך בלימוד תורה, אבל אתם צריכים לתת שכם. זו ליבת ההצעה הפוליטית שיכולה לשמש בסיס להסכם בין הממשלה הבאה לבין החברה החרדית: אם אתם רוצים יותר תורה, אתם צריכים לתרום לביטחון, לכלכלה, לבריאות ולרווחה. תתרמו — תקבלו. לא תתרמו — לא תקבלו. אם נבחר בדרך זו, נוכל אולי לראות בעתיד הלא רחוק שינוי במגמת הבדלנות החרדית, ושילוב מוגבר בחיים האזרחיים במדינה.