רונן שובל
490 subscribers
81 photos
15 videos
1 file
74 links
ד"ר לפילוסופיה פוליטית,
דיקן קרן תקווה וראש מכון ארגמן ללימודים שמרניים
ronen.shoval@gmail.com
Download Telegram
‏בסוף גם העסקה הזו מאפיינת את המחלוקת בין ימין לשמאל סביב תפיסת הזמן.
האם עדיף טווח קצר (שלום עכשיו) או טווח ארוך (עם הנצח).

השמאל מעדיף לממש רווחים טקטים,
והימין מעדיף לסבול בהווה בשביל רווחים אסטרטגיים בעתיד.

ולכן גם בעסקה זו, הממשלה מממשת את אידיאולוגיית השמאל.
כל איש ימין שמנצח בבחירות, ועוד תומך בישראל, ישר מוגדר כאיש בתקשורת איש ימין קיצוני...
שבוע טוב
"לכן במשך 10 דקות אנחנו מאפשרים את הדברים, אבל יש גבול"

תודה באמת לקוולר הפרווילג שיושב מגיל 18 על השלטר של גלי האתר וקובע למי אפשר לתת 10 דקות.

קוולר לא מבין שאלו אנחנו שבמשך שנים מאפשרים את הדברים, ואכן יש גבול.

תיסגר גלי צה"ל לאלתר.
Forwarded from עמית סגל
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
כך הסתובבו פעם לוחמי צה״ל בג׳בליה

מתוך הסרט ״להיות קצין״, 1990

מופיע בקטע: יהודה פוקס, היום אלוף פיקוד מרכז
אם נשאר מישהו אחד שטרם הבין -
נתניהו מכר אותנו.

יחד עם גלנט ובני גנץ, במופע בלתי נתפס של רפיסות ואימפוטנטיות – ולמרות ש98% מהעם הנפלא הזה, בהובלת לוחמי צה"ל הגיבורים, מאוחדים ודוחפים קדימה – הם מכרו אותנו לממשל ביידן ולקטארים.

איזו חרפה. איזה ביזיון.
עם של אריות עם הנהגה של כבשים
***
נכון שהצבא מחסל מחבלים רבים בעזה, אבל חלפו 73 יום, והשגת מטרות המלחמה לא נראית באופק. חמאס לא נשבר והנהגתו לא נפגעה. גם 129 חטופים עדיין לא שבו, ואנחנו סופגים אבדות כואבות מדי יום. בשיטת הלוחמה הנוכחית המלחמה תיארך עוד חודשים רבים, שאין לנו. לכן ראוי לבדוק את הנחות היסוד.

היתרון היחסי של חמאס הוא בקרבות בשטח בנוי, צפוף במיוחד, הכי מבוצר בעולם, שבו המחבלים מכירים כל פינה וסמטה. היה להם גם זמן בשפע לחפור מנהרות ופירים ולהכין מטענים ומארבים לחיילינו. לכן צריך לחשוב על שינוי בלחימה ולהכות במקום בו יש לעזה חיסרון יחסי: באספקה.

לעזה אין דלק משלה, חשמל משלה, מזון משלה, ואפילו לא מים נקיים. צריך גם להבין שמלחמה מנצחים לא כאשר המחבל האחרון נהרג, אלא כאשר רוח הלחימה של האויב נופלת והוא מתייאש ומרים ידיים. ואין דבר מייאש יותר ממחסור בדלק, חשמל, מזון ומים. ברגע שהציבור וצבא חמאס יהיו רעבים וצמאים ולא יהיה להם חשמל ודלק, ההמונים ייצאו להפגנות ענק נגד ההנהגה, מה שיביא לדמורליזציה כללית, לשבירת הרצון להילחם — ולכניעה. זו גם דעתו של אלוף (מיל') גיורא איילנד.

ואם מדברים על מוסר והומניזם, איך אפשר לספק דלק ומזון לרצועה כאשר אזרחים שלנו: ילדים, נשים וזקנים! מוחזקים בשבי אכזרי בלי שחמאס מאפשר אפילו ביקור של הצלב האדום?

יש שיטענו שמדיניות של מצור עלולה לגרום למוות של אזרחים רבים. זו הפחדת שווא. ההפגנות יגרמו די מהר לכניעת חמאס, וכך יחסכו דווקא חיי אדם בשני הצדדים. ההפצצות מהאוויר ייפסקו, ירי הטנקים והתותחים יסתיים, ועזרה נרחבת תיכנס לרצועה.

ב–9 באוקטובר הכריז יואב גלנט על הטלת "מצור מוחלט" על עזה. הוא אמר: "לא יהיה חשמל, מזון ודלק, הכל סגור", ונתניהו מיהר לחזור על כך בהבטחה חגיגית לציבור. אבל האמריקאים צחקו. הם יודעים היטב עם מי יש להם עסק. ואמנם ההנהגה הישראלית, כמו עלה נידף ברוח, נשברה די מהר, ואפשרה, החל מ–18 באוקטובר, הכנסת אספקה לרצועה.

בשבוע ההפוגה שבו הוחלפו שבויים, האספקה לרצועה גדלה מאוד, מה שאפשר לחמאס להתאושש, להתארגן ולפגוע ביותר חיילים.
עכשיו פתח קבינט המלחמה הפייסן הבלתי נלאה שלנו גם את מעבר כרם שלום לטובת "סיוע הומניטרי", בלי שהשיג אפילו ביקור אחד של הצלב האדום אצל חטופינו.
***
עם ישראל תומך במניעת אספקה - מימין ומשמאל.
זהו זמן להתעשת.
אסור להנהגה ישראלית להקריב לוחמים ולסכן נצחון במלחמה כדי לא לעצבן (אולי) את ביידן.
תנו לישראל לנצח.
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
2019: היוהרה וזחיחות הדעת.
צחקו על כל קצין התקפי שחשב אחרת מהם.
°אנחנו מילואימניקים שנלחמו במלחמת 'חרבות ברזל' ולא מוכנים לחזור הביתה עד שנשיג הכרעה ברורה וניצחון אמיתי, הכולל גביית מחיר טריטוריאלי ומתן אפשרות להגירה מרצון לאוכלוסיה העזתית.  כבר כמעט שבוע שאנחנו נמצאים במאהל מול משרד ראש הממשלה בירושלים 24/7 ונישאר כאן עד לניצחון!  מזמינים אתכם להצטרף אלינו למאהל, ולהיות שותפים למאבק עם תרומה בקישור -  https://givechak.co.il/miluim?ref=r1
ההכנות להכפפת בטחון המדינה לערכאות בינלאומיות כבר בעיצומן.

ולמי שלא הבין.
בבקשה לצו ביניים, בלי קשר לתוצאות הנקודתיות של ההתייצבות המטומטמת של ישראל בדיון בהאג - בהובלת אהרן ברק, שהאינטרסים המוסדיים שלו ברורים - ישראל כבר הפסידה.

מרגע שבינאמנו את הסכסוך - והפכנו את נציגי סומליה, לבנון סין ויתר אבירי המוסר מהעולם לסמכות שמכריעה איך נגן על חיינו מול האויב -
הפסדנו את המלחמה.
איבדנו כל סיכוי לאמץ ארגז כלים שיביא לניצחון.

זה בכלל לא חשוב האם מיארה תעמיד לדין את מי שקרא לפגוע בעזתים (גיורא איילנד? רם בן ברק? דוד ורהטיים? חיים לוינסון? תושבי קיבוצים מהעוטף שדרשו נוף לים?) - השאלה היא מה כללי המשחק.

השאלה היחידה שחשובה היא מי מחליט. מי מחזיק בזכות המילה האחרונה.
וכרגע, לפי הכיוון הנוכחי, אזרחי ישראל לא צפויים להחליט על גורלם ועל עתיד חיי משפחתם.
אי שם בתחילת המלחמהבתחילת המלחמה הצעתי שלושה אינדיקטורים עיקריים, מוסכמים וברורים-יחסית כדי לבחון האם ניצחנו במלחמה בעזה: 1. האם תתחיל הגירה משמעותית של נאצים משטח עזה
2.האם הנאצים יחזרו לצפון הרצועה
3. האם כלל תושבי עוטף עזה יחזרו לביתם בבטחון.

הרוגים ונטרול ואמלח וגילוי מנהרות זה נחמד אבל זמני וחמקמק והפיך.

האינדיקטורים למעלה חשובים כי הם מדברים על מצב אסטרטגי. על תנאי המשחק. על מי שילם מחיר. על מה השתנה פה באדמה והגירה ונכבה.
זה המדד היחיד שחשוב בעימות הזה. (לצורך הנוחות הוצאתי כרגע מהמשוואה את שאלת שחרור ראשי החמאס בעסקה - מדד קריטי בעיניי, אבל יותר חמקמק)

וכמובן, יש קשר בין האינדיקטורים האלה. ככל שיותר נאצים יידחקו דרומה, עזה תהפוך למחנה פליטים ענקי, יתווספו תמריצים ברורים להגירה משם, ישראל תראה רצינות ותייצר תמונת נצחון מסוימת מול העולם ותושביה - וגם תושבי העוטף ישתכנעו ברצינות ובמגמה החיובית ויחזרו לביתם.

ומה קורה בפועל?
כרגע, למרבה הצער, אנחנו מפסידים.
מורל זה חשוב, אבל יותר חשוב להסתכל במציאות ולהבין מה היעדים והאם משיגים אותם.

כי לפי ההצהרות של בלינקן (והתדרוכים והמציאות בשטח) ישראל נכנעה בכל החזיתות:
1. ישראל לא תעודד/תקדם הגירה.
2. הנאצים יחזרו לצפון הרצועה.
3. מטבע הדברים, וכמו שאנחנו כבר שומעים, במצב הנוכחי כל מי שתהיה לו האפשרות לא יחזור לעוטף (וגם לא לצפון אבל זה סיפור מעט אחר גם אם קשור).

להחליף את ההנהגה הרופסת. את כולם.
אין לנו שום אפשרות חוץ מנצחון.
‏למה לפלסטינים לא מגיעה עקרונית מדינה?

לפני יומיים כתבתי בקצרה: "אין עם פלסטיני, בדיוק מאותה סיבה שאין עם ירדני או עם סורי. יש עם ערבי, יש שפה ערבית, יש תרבות ערבית..."

אני מקווה שגם בפורמט הדלוח של X, אינני צריך להסביר מדוע אין היסטוריה פלסטינית. מי שמתעקש בכל זאת מוזמן לעיין בספרו של‎@asaf_wollach, שאף הפך להיות רב מכר באמזון: A History of the Palestinian People: from Ancient Times to the Modern Era

בשביל לענות על השאלה העקרונית, אני חורג רגע מהכללים של הפורמט.
ישנן שתי אסכולות מרכזיות בחקר הלאומיות. האסכולה שנקראת מודרניסטית, ואילו ההפוכה הנקראית פרימורדיאלית. מהגישה הפרימורדיאלית מסתעפת גישה שלישית שנקראת אתנו-סימבולית, אך נוותר עליה לצורך דיון זה.
האסכולה הפרימורדיאלית (והאתנו-סימובלית) מניחה שהאדם הוא יצור חברתי, שמשתתף בקהילה אתנית תרבותית עם יומרה פוליטית. ולכן עמים מבקשים לממש את עצמם במדינות. בין החוקרים וההוגים של הגישה הזו ניתן למנות את יוהן הרדר, אתוני סמית, אדירן הייסטינגס, ארנסט רנאן, יורם חזוני, סטיבן גרוסבי, אסף מלאך ועזר גת.

הטיעון שלהם הוא שגם אם מדינות לאום באירופה הם תופעה מודרנית, הרי שהם המשך של מטען תרבותי, סימבולי ואתני, שקדם למודרניות. לכן למשל אפשר למצוא דפוסיים לאומיים מובהקים החל מהמאה התשיעית באי הבריטי. זאת ועוד, אין מדובר כלל בתופעה אירופאית, ולכן היא לא קשורה למודרניות. הלאומיות היא נטייה אנושית שחוזרת על עצמה גם בתקופות לא-מודרניות בעליל. מיותר לציין שאין טענה זו מניחה שכל האומות הנוכחיות, הן בהכרח המשך של אומות עתיקה, או שמדובר באיזושהי חלוקה מטאפיסית נצחית. אומות נולדות ומתות בתהליכים היסטורים רגילים. הם פשוט מניחים שהלאומיות איננה המצאה מודרנית. זאת בניגוד לאסכולה המודרנית, שעכשיו קל להבין את שמה המתעתע.

אסכולה זו, שבין הוגיה ניתן למצוא את אלי כדורי, ארנסט גלנר, בנדיקט אנדסון, הנס קוהן, אריק הובסבאום ושלמה זנד, גורסת שהלאומיות היא תופעה מודרנית. האדם לדידה, הוא אמנם יצור חברתי, אך בלי קשר למסגרת פוליטית. ההמונים לא שאפו לאורך ההיסטוריה ליייצר אחדות בין זהות אתנית, ותרבותית לבין היחידה הפוליטית. בקשת הזהות היא עניין מודרני, שלפי המחמירים בגישה, נוצר במחצית השניה של המאה ה-19, משלל אינטרסים פוליטייים. כלומר כאשר ג'וזפה גריבלדי פועל לאיחוד איטליה ב 1871, אין באמת איטליה. זו המצאה של מסורת, מצג שווא. לדידם, רק בעת החדשה בני האדם החלו לראות את עצמם חלק מלאום ולתבוע זכויות פוליטיות ולאומיות. אין עם ואין דת. הכל אינטרס פוליטי. המצאה מודרנית.

איזו אסכולה צודקת? תלוי במקרה. ישנם מקרים ברורים, של מדינות פוסט-קולניאליות שונות, שבהן צורפו שורה של שבטים וקבוצות אתניות על ידי השלטון הקולינאליסטי האירופאי למדינה אחת. מאידך ישנם מקרים ברורים, שדווקא ידה של האסכולה הפרימורדיאלית על העליונה. ישנן כמה דוגמאות מובהקים לעמים עתיקים, עם תודעה פוליטית ארוכה: סינים, יפנים, יוונים, פרסים, הינדים, ארמנים ויהודים.

נחזור לעניינו – הפלסטינים.

אין עם פלסטיני, זאת למרות שיש לאום פלסטיני.
בשביל להסביר את הטיעון ראשית נחזור על ההבדל בין "עם" לבין "לאום".
המושגים "עם", ו"לאומיות" מתארים ממדים שונים של זהות קולקטיבית וארגון חברתי-פוליטי. "עם" זו קבוצת אנשים שיש להם מאפיינים משותפים, למשל העם הערבי – יש לו שפה, תרבות, היסטוריה וזהות אתנית ודתית. מאידך "לאומיות" היא אידאולוגיה פוליטית המבקשת באופן עקרוני, לסדר את העולם בהתאם למדינות שהן יש ריבונות לעמים. בדר"כ לעמים יש תנועות לאומיות. לתנועה הלאומית של העם היהודי קוראים למשל התנועה הציונית.

תנועות לאומיות מצדיקות את קיומה של מדינה לאום על מנת לשרת ההגדרה העצמית. זהו צידוק לאומי-רפובליקאי. צידוק זה טוען שעל מנת שעם יכול לבטא באופן מלא את עצמו, הוא זקוק לריבונות במדינה עצמית, שתאפשר לו לבטא את עצמו באופן חופשי. זאת ועוד, מדינת לאום מאפשרת לכל פרט לקחת חלק במסגרת פוליטית המחזקת את תחושת השייכות בין הפרט לכלל. סדר פוליטי לאומי, אם כן, הוא לא מוסרי, אלא הוא גם יעיל, שכן מדינת לאום מאפשרת לייצר הזדהות, לקדם צדק חברתי ואחווה, ואף מסייע ליציבות הבינ"ל.

מדוע לא קמה מדינה פלסטינית בין 1948 לבין 1967? זאת משום שאין עם פלסטיני. הלאום הפלסטיני, הומצא באמצע המאה-20, כתגובה להקמת מדינת ישראל, והוקם למען מטרה אחת – חיסולה. הדבר בא לידי במפורש ביטוי במסמכי היסוד של האמנה הפלסטינית בשנת 1964 (שימו לב לפני ה"כיבוש"). סעיף 19: "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן...משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי".

אם כך, נשאלת השאלה מה מצדיק את הקמתה של מדינה פלסטינית? שום דבר.
המקרה הפלסטיני הוא ייחודי. לעם הערבי בגלל נסיבות היסטוריות, ישנן 21 מדינות לאום: מצרים, עיראק, ירדן, לבנון, ערב הסעודית, סוריה, תימן, לוב, סודאן, מרוקו, תוניסיה, כווית, אלג'יריה, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר, עומאן, מוריטניה, קומורו, סומליה, ג'יבוטי. מדינות אלו מאפשרות לעם הערבי לבטא את עצמו באופן מלא. הוא לא זקוק למדינה לאום נוספת בשביל לאפשר לעם הערבי לבוא לידי ביטוי.

המחשבה שמדינה פלסטינית תסייע ליייצר יציבות האזורית, או תתרום לצדק ולאחווה, נבדקה היטב ב 30 שנים האחרונות. את תוצאות הניסוי ראינו כולנו בטבח שמחת תורה.

הלאום הפלסטיני לא קם על מנת לשרת את עצמו, את האנושות, או את הצדק. התכלית המרכזית היחידה שלו, היא חיסול הציונות.

נותרנו עם שני תירוצים להענקת מדינה ללאום הפלסטיאי.

התפיסה המערבית – המבקשת לכונן צדק, באמצעות הענקת זכויות אזרח לכל אדם כחלק ממדינת לאום. אולם אם הדרישה היא הענקת זכויות אזרח, אלו צריכות להתרחש במדינות לאום ערביות אחרות, ולא על חשבון חיי היהודים במדינת ישראל. העם הערבי מבטא היטב את עצמו, והלאום הפלסטיני הביא לעולם, בהתאם לכוונת מולדיו, רק מוות, טבח וטרור.

התפיסה המוסלמית – הרואה בארץ ישראל, אזור שהיה דאר-אל-אסלאם, והפך לדאר-אל חרב, ולכן מייצג רגרסיה בתפיסת הגאולה המוסלמית, וככזה מזמן ג'יהאד לשחרור אדמת הווקף.

האסון הוא שבנאיביות מחרידה (מטובלת באנטישמיות), התפיסה המערבית משתפת פעולה עם האתוס המוסלמי במאבק נגד מדינת ישראל במשך שנים, לא רק במימון סוכנות הפליטים אונר"א, (להבדיל מסוכנות הפליטים אונצ"ר) שתכליתה שימור בעיית הפליטים, בשביל שאלו וצאציהם, יהיו כלי לחץ מתמיד להחרבה דמוגרפית עתידית של מדינת ישראל. אלא גם בדרישה החוזרת ונשנית להקים מדינה, ללאום ללא עם. מדינה שאם חלילה תקום תשרת את תכלית הקיום של הלאום שלה. חיסול ישראל.

להרחבה על לאומיות מומלץ לעיין בספריו ומאמריו של ד"ר אסף מלאך:
מבוא ללאומיות:
hashiloach.org.il/%D7%94%D7%AA%D…‎
בהקשר הפלסטיני:
web.archive.org/web/2015121618…‎
בהקשר היהודי-ישראלי:
ybook.co.il/book/7648/%d7%…‎
המאמר המלא בגרסה קריאה ונוחה להפצה
‏לאור סערת "ביחד ננצח" ועמדתה המוסרית השגויה של פרופ' תמיר נשיאת מכללת בית ברל, אני רוצה להזכיר את התובנה שחוזרת על עצמה בשני ספרים החשובים על לאומיות:
Why Nationalism 2019, Liberal Nationalism 1995

כמו הוגים רבים לפניה, וברוח ברל כצלנסון, גם תמיר לא רואה סתירה בין לאומיות לבין ערכים אוניברסליים, גם לשיטתה הפרט ממש את עצמו כאזרח העולם דרך היותו בן לעם ספציפי.

בספריה תמיר, מגינה בעוז על הרעיון הלאומי. היא מדגישה שהבסיס הפוליטי של הדמוקרטיה נשען על סולידריות לאומית, וכי רק החירות הקולקטיבית היא התנאי לחירות אישית.

חלק ניכר מכתיבה מודגש להעברת ביקורת על תהליכים המפוררים את אותה סולידריות לאומית כגון: כלכלה גולובלית שאינה מתחשבת בגבולות לאומיים, שיח של פוליטיקת זהויות, וכן התייאשות מהמבנה הפוליטי והעברת החלטות מהשדה הפרלמנטרי לבתי המשפט.

לכן למען אותה סולידריות לאומית היא מציעה להניע את חידוש האחווה והסולידריות הלאומית, על ידי תרבות, כלכלה ואנושיות משותפת שתבאו לידי ביטוי בהחלת תודעה לאומית במערכת החינוך, ובכלכלה שמרחיבה את הדאגה לזולת, כדי שאלו יסייעו ביצירת סולידריות לאומית.

ברוח זו, תמיר צריכה להרהר שוב בשאלה האם שינוי הסלוגן מ"יחד ננצח", "לנצא מזה ביחד" אכן תורם לסולידריות הלאומית. עליה לזכור כי החירות האישית שכל אחד ואחת מאיתנו נהנה ממנה, נובעת רק מהחירות הלאומית שלנו, וזו נקנית בדם חיילנו בעזה ובצפון, הזקוקים לאותה סולדיריות, גם מנשיאת בית ברל.

הניצחון עליו מדבר הסלוגן, הוא לא ניצחון לאומני המבקש לחסל את הערבים בשאר הם, הוא ניצחון פשוט של עם המבקש לחיות. וטוב להזכיר, בהקשר זה, שוב את מכתמו האלמותי של ברל כצנלסון:
"אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקוויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, הייתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו שאין להם כח נגד פריצי החיות, אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקת הם. המעציב והמביש בייסרונו, אנו, הוא שכמה מבני דורינו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת."

ronenshoval.com
ronen.substack.com
‏חברים לטלגרם, אני נרגש לשלוח לכם הזמנה לבלוג החדש שלי.

כנסו:
עברית: ronenshoval.com
אנגלית: ronen.substack.com


**
התחלות, כמו הבלוג הזה, מלאות ציפייה וחוסר ודאות. אני נרגש וגם קצת מוטרד בגלל שמקונן בי ספק ביחס ליכולת הקולקטיבית שלנו להקשיב אחד לשני. התרגלנו לשיח הצעקני של הרשתות החברתיות, וכמעט שכחנו שאנחנו יכולים לנהל תקשורת ושיח אחרים, מעמיקים, רצינים ומעוררי השראה. שיח שהמטרה שלו היא לא לנצח אחד את השני, אלא ללמוד אחד מהשני.

לפני שנתיים הוזמנתי להצטרף כחוקר ומרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת פרינסטון; מצאתי את עצמי כמו אלכסיס דה טוקוויל, חוקר את אמריקה בעיניים חדשות, נהנתי מהמסע, מנקודת המבט הלא מחייבת, של מי מתבונן בחברה מוכרת אך שונה. חברה עם כוחות אדירים, אבל חברה במצוקה עמוקה.

כמו כולנו, הבוקר של ה-7 באוקטובר שינה את חיי.
טבח שמחת תורה ערער את מעמקי נפשי. מנקודת מבט של התבוננות ורפלקציה פילוסופית, עזבתי הכל ועליתי על המטוס הראשון למילואים. החוויות שלי כחירני"ק במציאות מטורפת, שינוי את ההבנה שלי ביחס ל"מצב האנושי" עצמו. שאלתי את עצמי שוב מי אנחנו? מה אנחנו יכולים בכלל לדעת? וכיצד נוכל להוריש עתיד טוב יותר לילדים שלנו ולדור הבא? השאלות הללו דוחפת אותי במסע חיי, בכתיבה, ובסופו של דבר גם בבלוג הזה.

הבלוג מיועד להיות גשר בין מחשבות שהעליתי על הכתב בשנים האחרונות, ומחשבות חדשות שנולדות בי. אלו עוסקות בדרך כלל בנקודת המבט שמקשרת בין פילוסופיה, מחשבה פוליטית, סוציולוגיה ודת. הבלוג מיועד למי שמתלבט בשאלות הכבדות, שכן הוא מבקש להתעמק בסדר המסתתר מאחורי הכאוס. אני מבקש למצוא את השורשים העמוקים ולמשוך את חוטיה של הפקעת הסבוכה.

ההנחה הבסיסית שלי היא שאי אפשר להבין באמת את ההווה, שלא לדבר על לעצב את העתיד, בלי להכיר את העבר. אני שותף לקביעתו של א. ברק ש"החברה היא שותפות לא רק בין אלה שחיים, אלא בין אלה שחיים, אלה שמתים ואלו שעתידים להיוולד". אנחנו עומדים על כתפי הענקים, יורשים הזדמנויות ואתגרים.
אני מקווה לא להציע תיקונים שטחיים או תשובות רדודות. אשתדל להסתכל על הכוס כולה, ולא רק על החצי המלא או הריק שלה. אשמח אם תצטרפו למסע הזה, ותתמכו בו על ידי הפצת רעיונותיו הלאה.

שלכם,
רונן
אלו 52 מחבלים
מהשירותי הביטחון הפלסטיני של הפתח שביצעו פיגועים בשנה החולפת.
Media is too big
VIEW IN TELEGRAM
בין אם אהבתם אותה או לא בהופעה חיה, הנה היא בסרט -
הקונספציה