רונן שובל
479 subscribers
83 photos
17 videos
1 file
76 links
ד"ר לפילוסופיה פוליטית,
דיקן קרן תקווה וראש מכון ארגמן ללימודים שמרניים
ronen.shoval@gmail.com
Download Telegram
‏למה לפלסטינים לא מגיעה עקרונית מדינה?

לפני יומיים כתבתי בקצרה: "אין עם פלסטיני, בדיוק מאותה סיבה שאין עם ירדני או עם סורי. יש עם ערבי, יש שפה ערבית, יש תרבות ערבית..."

אני מקווה שגם בפורמט הדלוח של X, אינני צריך להסביר מדוע אין היסטוריה פלסטינית. מי שמתעקש בכל זאת מוזמן לעיין בספרו של‎@asaf_wollach, שאף הפך להיות רב מכר באמזון: A History of the Palestinian People: from Ancient Times to the Modern Era

בשביל לענות על השאלה העקרונית, אני חורג רגע מהכללים של הפורמט.
ישנן שתי אסכולות מרכזיות בחקר הלאומיות. האסכולה שנקראת מודרניסטית, ואילו ההפוכה הנקראית פרימורדיאלית. מהגישה הפרימורדיאלית מסתעפת גישה שלישית שנקראת אתנו-סימבולית, אך נוותר עליה לצורך דיון זה.
האסכולה הפרימורדיאלית (והאתנו-סימובלית) מניחה שהאדם הוא יצור חברתי, שמשתתף בקהילה אתנית תרבותית עם יומרה פוליטית. ולכן עמים מבקשים לממש את עצמם במדינות. בין החוקרים וההוגים של הגישה הזו ניתן למנות את יוהן הרדר, אתוני סמית, אדירן הייסטינגס, ארנסט רנאן, יורם חזוני, סטיבן גרוסבי, אסף מלאך ועזר גת.

הטיעון שלהם הוא שגם אם מדינות לאום באירופה הם תופעה מודרנית, הרי שהם המשך של מטען תרבותי, סימבולי ואתני, שקדם למודרניות. לכן למשל אפשר למצוא דפוסיים לאומיים מובהקים החל מהמאה התשיעית באי הבריטי. זאת ועוד, אין מדובר כלל בתופעה אירופאית, ולכן היא לא קשורה למודרניות. הלאומיות היא נטייה אנושית שחוזרת על עצמה גם בתקופות לא-מודרניות בעליל. מיותר לציין שאין טענה זו מניחה שכל האומות הנוכחיות, הן בהכרח המשך של אומות עתיקה, או שמדובר באיזושהי חלוקה מטאפיסית נצחית. אומות נולדות ומתות בתהליכים היסטורים רגילים. הם פשוט מניחים שהלאומיות איננה המצאה מודרנית. זאת בניגוד לאסכולה המודרנית, שעכשיו קל להבין את שמה המתעתע.

אסכולה זו, שבין הוגיה ניתן למצוא את אלי כדורי, ארנסט גלנר, בנדיקט אנדסון, הנס קוהן, אריק הובסבאום ושלמה זנד, גורסת שהלאומיות היא תופעה מודרנית. האדם לדידה, הוא אמנם יצור חברתי, אך בלי קשר למסגרת פוליטית. ההמונים לא שאפו לאורך ההיסטוריה ליייצר אחדות בין זהות אתנית, ותרבותית לבין היחידה הפוליטית. בקשת הזהות היא עניין מודרני, שלפי המחמירים בגישה, נוצר במחצית השניה של המאה ה-19, משלל אינטרסים פוליטייים. כלומר כאשר ג'וזפה גריבלדי פועל לאיחוד איטליה ב 1871, אין באמת איטליה. זו המצאה של מסורת, מצג שווא. לדידם, רק בעת החדשה בני האדם החלו לראות את עצמם חלק מלאום ולתבוע זכויות פוליטיות ולאומיות. אין עם ואין דת. הכל אינטרס פוליטי. המצאה מודרנית.

איזו אסכולה צודקת? תלוי במקרה. ישנם מקרים ברורים, של מדינות פוסט-קולניאליות שונות, שבהן צורפו שורה של שבטים וקבוצות אתניות על ידי השלטון הקולינאליסטי האירופאי למדינה אחת. מאידך ישנם מקרים ברורים, שדווקא ידה של האסכולה הפרימורדיאלית על העליונה. ישנן כמה דוגמאות מובהקים לעמים עתיקים, עם תודעה פוליטית ארוכה: סינים, יפנים, יוונים, פרסים, הינדים, ארמנים ויהודים.

נחזור לעניינו – הפלסטינים.

אין עם פלסטיני, זאת למרות שיש לאום פלסטיני.
בשביל להסביר את הטיעון ראשית נחזור על ההבדל בין "עם" לבין "לאום".
המושגים "עם", ו"לאומיות" מתארים ממדים שונים של זהות קולקטיבית וארגון חברתי-פוליטי. "עם" זו קבוצת אנשים שיש להם מאפיינים משותפים, למשל העם הערבי – יש לו שפה, תרבות, היסטוריה וזהות אתנית ודתית. מאידך "לאומיות" היא אידאולוגיה פוליטית המבקשת באופן עקרוני, לסדר את העולם בהתאם למדינות שהן יש ריבונות לעמים. בדר"כ לעמים יש תנועות לאומיות. לתנועה הלאומית של העם היהודי קוראים למשל התנועה הציונית.

תנועות לאומיות מצדיקות את קיומה של מדינה לאום על מנת לשרת ההגדרה העצמית. זהו צידוק לאומי-רפובליקאי. צידוק זה טוען שעל מנת שעם יכול לבטא באופן מלא את עצמו, הוא זקוק לריבונות במדינה עצמית, שתאפשר לו לבטא את עצמו באופן חופשי. זאת ועוד, מדינת לאום מאפשרת לכל פרט לקחת חלק במסגרת פוליטית המחזקת את תחושת השייכות בין הפרט לכלל. סדר פוליטי לאומי, אם כן, הוא לא מוסרי, אלא הוא גם יעיל, שכן מדינת לאום מאפשרת לייצר הזדהות, לקדם צדק חברתי ואחווה, ואף מסייע ליציבות הבינ"ל.

מדוע לא קמה מדינה פלסטינית בין 1948 לבין 1967? זאת משום שאין עם פלסטיני. הלאום הפלסטיני, הומצא באמצע המאה-20, כתגובה להקמת מדינת ישראל, והוקם למען מטרה אחת – חיסולה. הדבר בא לידי במפורש ביטוי במסמכי היסוד של האמנה הפלסטינית בשנת 1964 (שימו לב לפני ה"כיבוש"). סעיף 19: "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן...משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי".

אם כך, נשאלת השאלה מה מצדיק את הקמתה של מדינה פלסטינית? שום דבר.
המקרה הפלסטיני הוא ייחודי. לעם הערבי בגלל נסיבות היסטוריות, ישנן 21 מדינות לאום: מצרים, עיראק, ירדן, לבנון, ערב הסעודית, סוריה, תימן, לוב, סודאן, מרוקו, תוניסיה, כווית, אלג'יריה, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר, עומאן, מוריטניה, קומורו, סומליה, ג'יבוטי. מדינות אלו מאפשרות לעם הערבי לבטא את עצמו באופן מלא. הוא לא זקוק למדינה לאום נוספת בשביל לאפשר לעם הערבי לבוא לידי ביטוי.

המחשבה שמדינה פלסטינית תסייע ליייצר יציבות האזורית, או תתרום לצדק ולאחווה, נבדקה היטב ב 30 שנים האחרונות. את תוצאות הניסוי ראינו כולנו בטבח שמחת תורה.

הלאום הפלסטיני לא קם על מנת לשרת את עצמו, את האנושות, או את הצדק. התכלית המרכזית היחידה שלו, היא חיסול הציונות.

נותרנו עם שני תירוצים להענקת מדינה ללאום הפלסטיאי.

התפיסה המערבית – המבקשת לכונן צדק, באמצעות הענקת זכויות אזרח לכל אדם כחלק ממדינת לאום. אולם אם הדרישה היא הענקת זכויות אזרח, אלו צריכות להתרחש במדינות לאום ערביות אחרות, ולא על חשבון חיי היהודים במדינת ישראל. העם הערבי מבטא היטב את עצמו, והלאום הפלסטיני הביא לעולם, בהתאם לכוונת מולדיו, רק מוות, טבח וטרור.

התפיסה המוסלמית – הרואה בארץ ישראל, אזור שהיה דאר-אל-אסלאם, והפך לדאר-אל חרב, ולכן מייצג רגרסיה בתפיסת הגאולה המוסלמית, וככזה מזמן ג'יהאד לשחרור אדמת הווקף.

האסון הוא שבנאיביות מחרידה (מטובלת באנטישמיות), התפיסה המערבית משתפת פעולה עם האתוס המוסלמי במאבק נגד מדינת ישראל במשך שנים, לא רק במימון סוכנות הפליטים אונר"א, (להבדיל מסוכנות הפליטים אונצ"ר) שתכליתה שימור בעיית הפליטים, בשביל שאלו וצאציהם, יהיו כלי לחץ מתמיד להחרבה דמוגרפית עתידית של מדינת ישראל. אלא גם בדרישה החוזרת ונשנית להקים מדינה, ללאום ללא עם. מדינה שאם חלילה תקום תשרת את תכלית הקיום של הלאום שלה. חיסול ישראל.

להרחבה על לאומיות מומלץ לעיין בספריו ומאמריו של ד"ר אסף מלאך:
מבוא ללאומיות:
hashiloach.org.il/%D7%94%D7%AA%D…‎
בהקשר הפלסטיני:
web.archive.org/web/2015121618…‎
בהקשר היהודי-ישראלי:
ybook.co.il/book/7648/%d7%…‎
Forwarded from פודקאסט על המשמעות | תמיר דורטל (תמיר דורטל🔴Tamir Dortal)
המאמר המלא בגרסה קריאה ונוחה להפצה
‏לאור סערת "ביחד ננצח" ועמדתה המוסרית השגויה של פרופ' תמיר נשיאת מכללת בית ברל, אני רוצה להזכיר את התובנה שחוזרת על עצמה בשני ספרים החשובים על לאומיות:
Why Nationalism 2019, Liberal Nationalism 1995

כמו הוגים רבים לפניה, וברוח ברל כצלנסון, גם תמיר לא רואה סתירה בין לאומיות לבין ערכים אוניברסליים, גם לשיטתה הפרט ממש את עצמו כאזרח העולם דרך היותו בן לעם ספציפי.

בספריה תמיר, מגינה בעוז על הרעיון הלאומי. היא מדגישה שהבסיס הפוליטי של הדמוקרטיה נשען על סולידריות לאומית, וכי רק החירות הקולקטיבית היא התנאי לחירות אישית.

חלק ניכר מכתיבה מודגש להעברת ביקורת על תהליכים המפוררים את אותה סולידריות לאומית כגון: כלכלה גולובלית שאינה מתחשבת בגבולות לאומיים, שיח של פוליטיקת זהויות, וכן התייאשות מהמבנה הפוליטי והעברת החלטות מהשדה הפרלמנטרי לבתי המשפט.

לכן למען אותה סולידריות לאומית היא מציעה להניע את חידוש האחווה והסולידריות הלאומית, על ידי תרבות, כלכלה ואנושיות משותפת שתבאו לידי ביטוי בהחלת תודעה לאומית במערכת החינוך, ובכלכלה שמרחיבה את הדאגה לזולת, כדי שאלו יסייעו ביצירת סולידריות לאומית.

ברוח זו, תמיר צריכה להרהר שוב בשאלה האם שינוי הסלוגן מ"יחד ננצח", "לנצא מזה ביחד" אכן תורם לסולידריות הלאומית. עליה לזכור כי החירות האישית שכל אחד ואחת מאיתנו נהנה ממנה, נובעת רק מהחירות הלאומית שלנו, וזו נקנית בדם חיילנו בעזה ובצפון, הזקוקים לאותה סולדיריות, גם מנשיאת בית ברל.

הניצחון עליו מדבר הסלוגן, הוא לא ניצחון לאומני המבקש לחסל את הערבים בשאר הם, הוא ניצחון פשוט של עם המבקש לחיות. וטוב להזכיר, בהקשר זה, שוב את מכתמו האלמותי של ברל כצנלסון:
"אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקוויזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, הייתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו שאין להם כח נגד פריצי החיות, אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקת הם. המעציב והמביש בייסרונו, אנו, הוא שכמה מבני דורינו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת."

ronenshoval.com
ronen.substack.com
‏חברים לטלגרם, אני נרגש לשלוח לכם הזמנה לבלוג החדש שלי.

כנסו:
עברית: ronenshoval.com
אנגלית: ronen.substack.com


**
התחלות, כמו הבלוג הזה, מלאות ציפייה וחוסר ודאות. אני נרגש וגם קצת מוטרד בגלל שמקונן בי ספק ביחס ליכולת הקולקטיבית שלנו להקשיב אחד לשני. התרגלנו לשיח הצעקני של הרשתות החברתיות, וכמעט שכחנו שאנחנו יכולים לנהל תקשורת ושיח אחרים, מעמיקים, רצינים ומעוררי השראה. שיח שהמטרה שלו היא לא לנצח אחד את השני, אלא ללמוד אחד מהשני.

לפני שנתיים הוזמנתי להצטרף כחוקר ומרצה לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת פרינסטון; מצאתי את עצמי כמו אלכסיס דה טוקוויל, חוקר את אמריקה בעיניים חדשות, נהנתי מהמסע, מנקודת המבט הלא מחייבת, של מי מתבונן בחברה מוכרת אך שונה. חברה עם כוחות אדירים, אבל חברה במצוקה עמוקה.

כמו כולנו, הבוקר של ה-7 באוקטובר שינה את חיי.
טבח שמחת תורה ערער את מעמקי נפשי. מנקודת מבט של התבוננות ורפלקציה פילוסופית, עזבתי הכל ועליתי על המטוס הראשון למילואים. החוויות שלי כחירני"ק במציאות מטורפת, שינוי את ההבנה שלי ביחס ל"מצב האנושי" עצמו. שאלתי את עצמי שוב מי אנחנו? מה אנחנו יכולים בכלל לדעת? וכיצד נוכל להוריש עתיד טוב יותר לילדים שלנו ולדור הבא? השאלות הללו דוחפת אותי במסע חיי, בכתיבה, ובסופו של דבר גם בבלוג הזה.

הבלוג מיועד להיות גשר בין מחשבות שהעליתי על הכתב בשנים האחרונות, ומחשבות חדשות שנולדות בי. אלו עוסקות בדרך כלל בנקודת המבט שמקשרת בין פילוסופיה, מחשבה פוליטית, סוציולוגיה ודת. הבלוג מיועד למי שמתלבט בשאלות הכבדות, שכן הוא מבקש להתעמק בסדר המסתתר מאחורי הכאוס. אני מבקש למצוא את השורשים העמוקים ולמשוך את חוטיה של הפקעת הסבוכה.

ההנחה הבסיסית שלי היא שאי אפשר להבין באמת את ההווה, שלא לדבר על לעצב את העתיד, בלי להכיר את העבר. אני שותף לקביעתו של א. ברק ש"החברה היא שותפות לא רק בין אלה שחיים, אלא בין אלה שחיים, אלה שמתים ואלו שעתידים להיוולד". אנחנו עומדים על כתפי הענקים, יורשים הזדמנויות ואתגרים.
אני מקווה לא להציע תיקונים שטחיים או תשובות רדודות. אשתדל להסתכל על הכוס כולה, ולא רק על החצי המלא או הריק שלה. אשמח אם תצטרפו למסע הזה, ותתמכו בו על ידי הפצת רעיונותיו הלאה.

שלכם,
רונן
Forwarded from חדשות לפני כולם בטלגרם 🎗 (מור)
אלו 52 מחבלים
מהשירותי הביטחון הפלסטיני של הפתח שביצעו פיגועים בשנה החולפת.
Media is too big
VIEW IN TELEGRAM
בין אם אהבתם אותה או לא בהופעה חיה, הנה היא בסרט -
הקונספציה
‏תנו בבקשה הזדמנות לאנשי ה inss, ושאר נציגי הקונספציה להסביר איך התקיפה האיראנית היא בכלל הזדמנות קוסמית להקמת מדינה פלסטינית.
Forwarded from חדשות לפני כולם בטלגרם 🎗 (Ts)
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
יואב לימור שואל את ראש הinss תמיר היימן: "מה קרה לצה"ל ב-7 באוקטובר?"
איש גאון בקהל: "INSS זה מה שקרה... אתה יודע!"

אלי ברק
מחר בכנס החירות בשדרות,
אעביר את ההרצאה:
"לקחים משמחת תורה - חירות לאומית כתנאי לחירות אישית."
אשמח לראותכם.
אשמח לראותכם בהשקת הספר החדש שלי.
Forwarded from גדי טאוב: שומר סף (Gadi)
התערבות בג"ץ לטובת הנוחבות. טבלה.
הקרטל של הקאסטה הפוליטית הישראלית

הסכם עם חמאס, הכניעה הצפויה של הליכוד בנוגע לנשיא עמית, מינוי הרמטכ"ל, סאגת אי-גיוס החרדים המתמשכת, ואי-פיטורי היועמ"שית – כולם מעידים על דבר אחד: יש לנו "קאסטה פוליטית." כלומר, זה לא משנה מי בשלטון.

ממשלת "הימין מלא מלא" מתנהגת בדיוק כמו השמאל או ממשלת השינוי. בבסיס הדברים – פשוט אין הבדל.

הממסד הפוליטי, קואליציה ואופוזיציה כאחד, הם קאסטה. זו מערכת הפועלת לקידום האינטרסים שלה – אינטרסים אישיים וסקטוריאליים בטווח הקצר – תוך הזנחת הצרכים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים של האומה.

בתוך הקאסטה, "שליחי הציבור" עסוקים בצבירת כוח וכבוד, תוך שליחת יד חופשית לקופה הציבורית עבור חברי הקאסטה, כאילו מדובר בקופה אישית. הם נהנים מכספי הציבור: פנסיה תקציבית מנופחת, קביעות במגזר הציבורי, תשלומי העברה לחרדים, תקציבים מנופחים לגופים מיותרים, מינויים פוליטיים, והזרמת תקציבי תרבות ואקדמיה למקורבים.

קיומה של תחנת רדיו צבאית כמו גל"צ, הכסף וההשתמטות של תלמידי הישיבות, הפנסיות התקציביות של הממסד הצבאי, המונופול של המל"ג והות"ת, והמשכורות המנופחות של השופטים – כולם דוגמאות למנגנון אחיד: מערכת שנועדה לשרת את עצמה, בעוד הציבור נותר לשלם את המחיר.

לא מימין ולא משמאל – לא בממסד הפוליטי, לא במערכת המשפט, ולא בממסדים התקשורתיים, האקדמיים או התרבותיים – אף אחד מהם לא מתכוון לגעת במבנה הכוח שמבטיח להם את מעמדם. למה להם לשנות את כללי המשחק של מועדון שבו הם היחידים שמחלקים את הקלפים?

השר מיקי זוהר הסביר באופן ציני את הדינמיקה של הקאסטה דרך שלושת ה"כ"פים: כוח, כבוד וכסף. לדבריו, "בדרך כלל אדם לא מצליח להשיג את כל השלושה," ולכן הוא מתמקד בכ"ף של הכוח, מתוך תקווה שזה יקנה לו גם כבוד. זו תמצית הקאסטה – ומבחינה זו, מיקי זוהר אינו שונה מאהרן ברק, מרזי ברקאי או מיצחק גולדקנופף – כולם חוגגים על חשבוננו.

האמירה הזו חושפת את ליבת המנגנון: בקאסטה הפוליטית, הכוח אינו רק אמצעי לשליטה – הוא המטרה. הכבוד והכסף הם תגמול נלווה, המשמש תמריץ לשחקנים במערכת. הכוח משמר את עצמו דרך מערכת סגורה, שבה השחקנים מנתבים תקציבים ומשאבים למעגלי התמיכה שלהם, תוך שהם מחזקים את מעמדם ודואגים לשמר את השליטה.

המבנה הזה נשאר יציב כי הוא מבוסס על אינטרסים משותפים לשימור הפריווילגיות של מעגל צר. כך, כל המגזרים המיוצגים בקאסטה משתפים פעולה בהדרה של כל איום על מבנה הכוח הקיים.

בלי שינוי מבני שיחזיר את הכוח לעם, לא נצא מהלופ. התחלה טובה תהיה הורדת אחוז החסימה למינימום, שתאפשר כניסת כוחות חדשים שיאתגרו את המערכת. דמיינו מפלגות חרדיות וערביות ציוניות חדשות, או מפלגה של מילואימניקים שתפרק את מבנה הקאסטה הפוליטית. דמיינו מנהיגות בסגנון מיילי בארגנטינה – מנהיגות שפועלת למען הציבור, ולא למען המועדון הסגור של הקאסטה.

אבל אל תטעו – הקאסטה הפוליטית, משני צידי המפה, לא תיתן לזה לקרות. האינטרס שלה הוא לשמור על הקרטל הפוליטי ועל דלתות המועדון נעולות.
תהיו טובים, תתרמו.
אמ"ן חייב גוזמבות.

עומרי מניב חשף כי שבועיים לפני ה 7/10 צוות איפכא מסתברא הגיע למסקנה - לא תהיה מתקפה.
למה?
כי באמ"ן חסרה השקפת עולם הדומה לזו של אורית סטרוק למשל.

באמ"ן שהשתרשה קונספציית-על לפיה האדם הוא יצור רציונלי שניתן להניע בתמריצים. מה שהוביל לתפיסת החמאס כשחקן רציונלי.

הנחת היסוד הסמויה באמ"ן הייתה של רציונליזם- מכניסטי. תפיסה לא-גדורה (Unconstrained) במונחים של סואל, כלומר:
האדם רציונלי ותועלתני, תרבות ודת הן רטוריקה, והאויב פועל לפי חישוב עלות-תועלת.
חלוויה, ראש אמ"ן, היה ההתגלמות חיה של הקונספציה הזו.


אלא שטבע האדם עמוק ושונה:
האדם הוא תבונה — אך גם תשוקה.
האדם מחפש רווח, אך מונע משייכות, אמונה וזהות.
תרבות, אמונה ושנאה אינן סטטיסטיקה — הן מניעות עמים ומלחמות.

חברה מתפקדת זקוקה להבחנות ממשיות:
בין טוב לרע, בין אויב לידיד, בין אמת לשקר.
בלעדיהן, המציאות מתמוססת לנרטיבים ולכאוס.


האינטלקטואל הדגול תומס סואל עמד על כך:
תפיסה גדורה מכירה בכך שהעולם עשוי הבחנות הכרחיות.
תפיסה לא-גדורה מטשטשת אותן.

כשפועלים מתוך השקפה לא-גדורה —
במערכה הראשונה מדברים על "נרטיבים",
במערכה השנייה מטשטשים אויב לידיד,
ובמערכה השלישית —
מאבדים את ההבחנה בין אויב לבין תופעת טבע.
כך אמ"ן, שאמור להתריע מפני מלחמות,
מצא את עצמו עוסק באקלים.

זו נקודת השבר:
כשמודיעין לא מבחין בין אויב רצחני לתופעת טבע —
הוא מאבד את יכולתו להתריע.
משבר האקלים לא שולח רוצחים לבתי תינוקות.
חמאס — כן.

כך אמ"ן הפסיק לראות את חמאס כפי שהוא:
תנועה ג'יהאדיסטית רצחנית.

מי שמוחק את טבע האדם —
והופך תשוקה, אמונה ושנאה ל"רעש" —
לא יזהה את המציאות כמו שהיא.

אמ"ן ראה רווחים והזדמנויות,
ולא הבחין במיתוס הג'יהאד שהפך לתוכנית עבודה.

הם חיו בקונספציה שחמאס נלחם למען שיפור חיים —
כי אמ"ן הורכב מאנשים בעלי השקפה רציונליסטית-מכניסטית ולא-גדורה.
כשאמ"ן פירש מיתוס דתי כתמרון פוליטי, וכששנאה דתית נדמתה לו ל"רצון לשפר תנאים" — הוא כשל לראות שהאויב נערך למלחמת השמדה.

קריסת הקונספציה לא הייתה מקרית; היא נבעה ממונוליטיות מחשבתית באמ"ן.
התיקון הנדרש אינו טכנולוגי — אלא תודעתי.
כדי למנוע את הקונספציה הבאה,

צריך ולוודא שבאמ"ן ישרתו גם אנשים שמבינים ומרגישים את היסודות האי-רציונליים של הקיום האנושי.

אמ"ן צריך את מיכאל בן ארי, איילת לאש, אורית סטרוק, וכדומה. במילים אחרות - אמ"ן צריך לגדל גוזמבות.

**
את האיכות של המודיעין הרציונלי ראינו ב 7/10

אם התרבות הארגונית של אמ"ן לא תשתנה —
גם הכנסת כמה אנשים עם תודעה גדורה לא תספיק.

צריך אמ"ן שרואה באופן עקרוני באמונה, תשוקה ושנאה כוחות מכוננים,
ושמגייס אנשים המסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא — גם כשהיא אי-רציונלית ומיתית.

בלי זה,
אמ"ן יופתע גם במלחמה הבאה.