קשה להתנער מהדיסוננס.
האיש הזה כמו יצא מסרט אימה.

אדם שברמה האישית מדבר בצורה מנומסת בלשון רכה ובקול שקט -
מיישם פעם אחר פעם התנהלות מאפיוזית, אלימה ובריונית שאף מכונת רעל לא יכולה להמציא.

גם ה'אזהרה' שלו פה לא ניתנה בשום צורה בצורת משקיף מן הצד אלא כאיום קלאסי של סנדק.
רק שהוא לא מאיים על אדם זה או אחר -
אלא על מדינת ישראל כולה.

ושוב, המטרה של בליץ הראיונות של ברק ברורה:
א. משרוקית כלבים לציבור שלו - ובעיקר לקיצוניים שבהם
ב. לחץ על שופטי בגץ לקראת ההכרעות העתידיות (בדומה לראיונות ול'מאמר' סביב הרפורמה והעתירה בענין צמצום הסבירות)
ג. הרתעת הימין שתמיד היה נאמן לממלכתיות (וגם היום מקדם יוזמות מינוריות באופן יחסי)
ד. ואולי יותר מכל, הוא באמת מאמין שאיום מאפיוזי על מדינת ישראל יסייע בשימור מפעל חייו - העברת הכוח מהציבור ונבחריו לפקידים שבחסות 'מקצועיות' ישמרו עמדות אידיאולוגיות-פוליטיות שלא זוכות לרוב בקלפי

די מדהים להסתכל במאקרו על מה שקורה פה.

הימין בישראל עבר הכל.
הוא עבר את אלטלנה, הפנקס האדום, הסכם השילומים, אוסלו, ההפיכה המשפטית של בגץ, ההתנתקות וגם את סיכול הרפורמה המשפטית בחסות אלימות ובאיומי סרבנות.

פעם אחר פעם הוא ראה והבין והרגיש איך למרות נצחונות בקלפי הוא לא יכול לתרגם את הרוב בגלל שהמיעוט מסרב לשחרר את הכוח והסמכויות מידיו.
ובכל זאת הוא נשך שפתיים.

וכעת הקשיש המופרע והמופקר הזה מאיים - באמצע מלחמה במספר חזיתות - במלחמת אזרחים ובשפיכות דמים בגלל שמחליפים איזו פקידה שמלכתחילה לא התאימה לתפקיד? בגלל החלפה של פקיד שאין חולק שבמחדליו הוא אחד מהאחראיים המרכזיים לטבח?
אין לאנשים האלה גבולות?

וגם היום מה שמדהים זה שמעבר לפסאודה יודעת-כל ולאינטונציה הבטוחה בעצמה - הטיעונים של המחנה האנטי דמוקרטי כל כך חלשים.

אז בואו נשים שניה בצד את הטעויות וההטעיות העובדתיות.
זה לא קל. רק בפסקה וחצי הזו יש שורה ארוכה של שגיאות: מי שמחליף את ראש השב"כ היא הממשלה, מי שמחליף את היועצת היא הממשלה, זו לא קואליציה של 64 אלא 68, מי שהתנגד במקור למינוי נציב תלונות שופטים הוא בכלל ברק (ואחר כך סירס את התפקיד עם שליטה של שופט עליון בדימוס), תרבות ההחרמות מאז ומתמיד הייתה של השמאל וברק מהחרמת גביזון ועד הווטו על בקשי וביטון.

אבל שימו את זה בצד.
בואו נתמקד בעיקר.

האם אהרן פאקינג ברק אשכרה בא בתלונות לנבחרי הציבור מהימין על שימוש בכוח במקום חיפוש הסכמות?
העריץ שעשה הפיכה שיפוטית ושאב עוד ועוד סמכויות מהממשלה והכנסת אל קומץ שופטים מדבר על "לפעול בכל דרך להסכמה"?
ומה עוד בתוכנית? בני סלע מציף לצניעות ופוריטניות? אחמד סינוואר מטיף נגד אלימות?
אז נכון שחלק גדול מחסידיו הפכו לעדר, אבל הוא אשכרה חושב שכולנו מטומטמים?

איזו התנהלות מופרעת של רונן בר.
הפקיד אשכרה סירב להגיע לישיבת הממשלה ולהשיב לשאלות של הממשלה שממונה עליו.

ובכלל, איזה מכתב פסיכוטי שנראה כאילו חציו נוסח על ידי משפטן מנהלי - וחציו השני על ידי גנרל מטורף ברפובליקת בננות שלא קרוב להבין מהי דמוקרטיה ומסרב להכיר בכפיפות שלו לממשלה בהתאם לחוק

מה האנד גיים שלו?
צו ביניים של בגץ?
ונגיד שכן, כמה זמן לדעתו זה יתפוס? שבוע? חודש? ובכלל, האם הוא חושב זו מסגרת עבודה תקינה? בריאה למדינה?

אז מה המטרה פה?
הוא סבור שהטנטרום המופרע הזה ירתום את הקפלניסטים לנסות ולהשכיח את נהרות הדם שעל ידיו?
מה בדיוק חושב הפתטי הזה כשהוא מסיים את הקדנציה הכושלת להחריד שלו באחיזה נואשת בציפורניים בקרנות המזבח?

שרים נכבדים בממשלת ישראל, שלום רב, רגע לפני שאתם מחליטים בענין החלפת רונן בר אבקש לשכנע אתכם לדחות את ההחלטה בעשרה ימים כדי לנסות לקדם החלפה מוסכמת.

אז נכון, ההתנהלות של רונן בר מופקרת ומופרעת. גם האיומים הקשורים מסוכנים ובמצב רגיל ראוי להמשיך במלוא הכוח ולא לתת לם סנטימטר.
ובכל זאת, ולמרות הכל, לא הייתי מקבל החלטה בנושא היום אלא ממשיך וממצה את הבירור, מוודא מנגנון חקירה נקי שלא יושפע מהחלפת ראש השב"כ וקובע ישיבה נוספת בעוד כ-10 ימים שם תתקבל ההחלטה - כשעד אז יתבצעו נסיונות להגיע להסכמה על מועד עזיבה מתואם.

למה לקיים הידברות למשך 10 ימים נוספים?
א. ניהול סיכונים - כי זו לא קלישאה. אנחנו אכן באמצע מלחמה מול אויבים במספר חזיתותְ. ראוי לנהל סיכונים גם ביחס לאפשרות של מלחמת אחים, דחוקה ככל שתהא.
ב. דעת קהל - בסוף, המטרה היא לשכנע את הישראלי החציוני. זה לא אמור להיות קשה במיוחד כשמדובר בראש שב"כ שרוב מוחלט של הציבור תומך בהחלפתו. ברגע שהממשלה תצהיר על נסיון להגיע להסכמות, והצד השני ידחה את היד המושטת - יש לזה משמעות ציבורית.
ג. בגץ ומשפט מנהלי - שופטי העליון פוליטיים עד העצם. האירוע מוכר לי. ועדיין, יש מספר שופטים אקטיביסטים מעט פחות. מכיוון שהחוק כה ברור בנושא הקונקרטי הזה, כדאי להתנהל נכון. אין סיבה שלא לאפשר מיצוי של הדיון, בחינת העובדות בכובד ראש וכד' על מנת לא להעניק תירוצים מיותרים סביב "הפרת חובות מנהליות".
ד. אין מחיר אמיתי לדחייה - הרוב ברור, והפיטורים ממילא ייכנסו לתוקף עוד 30 יום. יהיו לחצים והפגנות? בהחלט יכול להיות. ועדיין, המחיר מינימלי.
ה. צו ביניים וזהות השופט תורן - אם תתקבל ההחלטה עכשיו, לצו הביניים שיוגש ביום ראשון תגיב רות רונן. אם היא תתקבל עוד -10 ימים השופט התורן כבר יהיה נעם סולברג.

מה שכן, תודו שכולכם מחכים לראות את שרגא והליצנים שלו עותרים ומסבירים שההחלפה של בר היא בעקבות החקירה - אחרי שיצאו בקמפיין פוליטי תקשורתי למנוע את פיטורי בר כבר לפני ארבעה חודשים.

לא שזה יפריע לחבורת המוקיונים הזו - ובכל זאת.

והיום, בפינת הדיון המגוון והמפרה.

וברצינות,
מי האנשים שצורכים את השלשול התקשורתי הזה?
כמה אפשר לכלוא את עצמך בתיבת תהודה?
מאיפה הפחד הזה מלנהל דיון עם עמדות ודעות סותרות?
איזה מין 'גוף תקשורת' מקיים 'פאנל' ובו ארבעה אנשים שחושבים בדיוק אותו דבר, רק אולי מתחרים ברמת ועוצמת השנאה לנתניהו?

כזכור, ניסיתי לשכנע לדחות לעשרה ימים כדי לקבל את סולברג כשופט תורן.
לא הצלחתי.

וכעת הממשלה מקבלת צו ארעי והופכת את המינוי וההסכמה של מועמד חלופי להרבה יותר מורכבת.

צו העראי של כנפי שטיניץ - שכמובן הוצגה עם המינוי כשמרנית ידועה ("אשת של יובל!"- לא באמת מפתיע אף אחד.
רות רונן בשבוע הבא הייתה פועלת באופן זהה.
למה לא לחכות לסולברג?
למה לא לעבוד מעט יותר חכם ויעיל?
למה לא למקסם את הסיכויים להתנהלות חלקה יותר שתאפשר להשיג מטרות פוליטיות?

אז נכון, לא קל להתמודד עם מיעוט אלים ותאב כוח שלא מוכן לשחרר את הסמכויות שהוא גנב מהציבור.
בהיבט הזה, אסור לביקורת להתעלם מהסיטואציה המאד-לא-פשוטה במאבק מול מופרעים שמאיימים במלחמות אזרחים, אנרכיה, שפיכות דמים ופסיקות לא חוקיות של קומץ פוליטיקאים בגלימה.

ובכל זאת, למה לא לעבוד חכם?

נכתב כאן בלי סוף על החשיבות האדירה בבחירה אסטרטגית ומתוחכמת של האירוע שבו יבחן האיום במבחן הטנקים של ברק -
אירוע יזום, נשלט, בלתי הפיך ובלתי אכיף,
ובעיקר כזה שבמרכזו נושא אידיאולוגי של בטחון או הגירה שסביבו ברור שהסנטימנט של 90 אחוז מהעם נמצא עם הממשלה.

האם החלפת ראש השב"כ הוא נושא שכזה?
די ברור שלא.

ומכיוון שהמאבק המופרע של שלטון המשפטנים והפקידים לא לוותר אפילו על גרם אחד של כוח בלי לזעוק על 'קץ הדמוקרטיה' ולאיים בדם ברחובות -
מפנה שוב לאסטרטגיה שצריכה ללוות כל מאבק משפטי👆 (אמלק: בחירת מאבקים פומביים בחכמה, קידום פעולות וחוקי בטחון והגירה, מינוי תובע מיוחד לחקירת משפטנים, פוליגרף למניעת עבירות בדגש על הדלפות, ויוזמה לתגבור שופטים בעליון מול העומס והסחבת)

כמעט כל הצעדים שם נטולי מחיר, קשה מאד להילחם נגדם ציבורית ומביאים תועלות ממשיות.

מצד שני, צריך לשמור על פרופורציה.
גם אם הנשדד היה יכול להתמודד באופן יעיל וחכם יותר מול השודד שמאיים במלחמת אזרחים ודם ברחובות - אסור לתת לביקורתיות לעמעם את ההבדלים.

והנה דוגמא מובהקת.
גרינצייג הוא עיתונאי מצוין. באמת. חכם, חרוץ, מעמיק. בטופ של התקשורת הישראלית.
ובכל זאת, הביקורת שלו מוגזמת מאד בהקשרה ובעיקר בטוטאליות ובנחרצות שלה.

שוב, אפשר וצריך וכדאי לבקר את האופן שבו הממשלה מתנהלת, וכל גוף צריך להשתפר וייצא נשכר מהמלצות - כך גם הנוהג באכסניה צנועה זו - אבל צריך פרופורציות.
וכאן אי אפשר (ואסור!) להתעלם מההקשר.
כמעט מגוחך לשכוח לצורך הדיון שכל צעד שהימין ניסה לבצע בעשור האחרון נתקל במלחמה. כל החלטה, כל חקיקה, כל נסיון הכי קטנטן להזיז את הגבינה שנגנבה במשך שנים - נתקלו בזעקות שבר ובאלימות ובעתירות ובפסיקות שערורייתיות ובהפעלת לחצים בינלאומיים וחרמות ואלימות והצקה למשפחות ומה לא.

הביקורת חשובה ומועילה.
אבל בחייאת, קצת פרופורציות.

הו, חברים, עצרו הכל. הנוכלת שהייתה בוועדה לבחירת שופטים במינוי של 9 מ-12 (!) שופטי בית המשפט העליון האקטיביסטי ביותר בהיסטוריה האנושית יש הסברים איך צריך להתייחס לבתי משפט. כולם מצייתים, שמעתם?! (גם לפסיקה שתהרוג ג'ינג'ים? שתבטל את הבחירות? שאשר את זכות השיבה? שתמנה את סוזי נבות לראשת שב"כ?).
חשוב לרשום ולשנן וליישם כל אמירה של העילוי הפוליטי הזה, חברים.

איזו כלומניקית, יא אלוהים.