ואם זה לא ברור שקד היא לא הנושא. היא דוגמא מעצבנת במיוחד לשרלטנות שלא באמת ראויה להתייחסות.

אבל יש ברוב העצום של התומכים בתיקון מערכת המשפט את המחנה ה-"כן אבל לא ככה". חלק מהם גם תומכים אדוקים ב"ברור אבל לא עכשיו". ואיך אפשר בלי "אתם צודקים אבל אסור לעצבן את הצד השני".

שרלטנים ונוכלים ציניים כמו שקד לא ראויים להתייחסות - אבל הגרינצייגים, שמעלים טיעונים מצוינים, הם כבר סיפור הרבה יותר מורכב.

ודווקא מולם כדאי להיזכר בפארסה של שקד - האדריכלית ש"שינתה בצעדים איטיים ומדודים את בית המשפט" ובפועל הביאה לפסק הדין מופרע שמחריב את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

ככה זה, חילופי אליטות זה דבר מכוער ומסוכן מאד. לא קל להילחם במיעוט חזק ומקושר שמוכן לשרוף את המדינה אם יגעו לו בפריבלגיות אותן גנב לציבור.

אפשר וצריך לבקר את הממשלה -
אבל אסור לשכוח לרגע שבלתי אפשרי לשחק שחמט כשהצד השני בכלל חושב שהוא בקרב ג'יו ג'יטסו נטול גבולות וקווים אדומים.

וזה כמובן מתקשר לשאלת הדיפ סטייט והפנייה לטראמפ ולויכוח הציבורי המסקרן והחשוב שהתפתח בנושא בימים האחרונים סביב פעילותו הנמרצת של פרופסור משה כהן אליה בנושא

פוליטיקה טהורה.
בלי מסווה וכמעט בלי העמדת פנים - פוליטיקה צינית, בריונית וטהורה.

ואם כבר בחירת הרכבים והנדוסם,
בדיון על מ"מ נציבות שירות המדינה לרואי כחלון היו עורכי דין מצוינים,
למה שהממשלה לא תיקח אותם?

אגב, בניגוד לתיקים החוקתיים-מנהליים הרבים עליהם הימרתי בעבר, לאור האינטרס המוסדי-פוליטי האדיר של הפוליטיקאים עם הגלימה, בסוגיית רונן בר תוצאות ההליך ממש לא בטוחות בעיניי.

בהיבט הזה, עצם האשרור מחדש של כל דיון או החלפה מקבע את זהות המחליט האולטימטיבי. מצד שני, רונן בר הוא סמל ציבורי מפוקפק לגמרי וגם הרווח במקרה הזה גבולי כאשר בר שממילא מסיים בשנה הבאה כבר את הקדנציה כבר הודיע שיפרוש לפני הזמן.

גם מבחינה משפטית במקרה הטיעונים נגד ההחלפה דחוקים עד תמהון. לשון החוק, מארג החלטות הממשלה, תכלית החוק המפורשת עליה הצהיר האקטיביסט הידוע מני מזוז, קבלת ההחלטה על ידי הממשלה כולה ולא על ידי נתניהו (שכלל לא חשוד בעצמו), האפשרויות לייצר מנגנונים שימנעו עוד יותר אתניגוד הענינים - וכמובן התכלית המעשית לאפשר יחסים תקינים ושיתוף פעולה במערכת יחסים כה רגישה ואינטימית - כולם מקשים מאד על הסבר משפטי רבע-הגיוני שיאפשר את קבלת העתירה.
לא שזו חובה, בבורדל של בגץ - ובכל זאת, הרווח פה קצת גבולי. מה האינטרס? הכל בעבור עשרה חודשים נוספים של רונן בר במקום הסגן שלו לשעבר? זה עד כדי כך קריטי?

בסיטואציה כזו, בהחלט אפשרי שעמית יהנדס פתרון ביניים - דוגמת דחייה מסוימת של ההחלפה שתאפשר "להשלים את החקירה בענין קטאר" או מנגנון אחר שיאציל סמכויות או ימנע מראש השב"כ הבא להתערב בחקירה. הכל, תוך 'רמיזה' עתידית לפיה כלל הטענות בדבר החשש למחליפו של בר - שמורות לעותרים לאחר שזהותו תתברר לציבור.

תוצאה כזו תאפשר לבגץ למקסם תוצאות: לתת הישג מסוים למחאת הבית, לקבע את היותם הגורם המכריע בכל מינוי או החלטה, לאפשר כותרות (שטחיות) על ההגינות והאובייקטיביות ולשמור תחמושת להליכים שבאמת חשובים למשפחה.

יודע שרבים חוששים מכך שפקידה בינונית ולא מתאימה לתפקיד אשר על אף היותה משפטנית מדרג ד' קומבנה לתפקיד הפקידה החזקה ביותר בעולם כחלק ממערכת מושחתת וחסרת בושה - ומאז היא שואבת לעצמה סמכויות לשים מקלות בגלגלים הכריע בכל נושא או החלטה באופן הקיצוני ביותר שיש.

אבל פייר, עכשיו כשאתם רואה שכל הנהלת הפרקליטות החליטו להביע אמון בשמש העמים אתם לא רגועים יותר? אתם לא יכולים לשים בצד את השאיפות המעצבנות הללו לקחת חלק באמצעות נציגים בניהול המדינה ולאפשר לגברת מיארה וחבריה לנהל את חיינו?

האם ניתן להעלות על הדעת אירוע יותר חצוף מכלומניקית כמו ביניש,
שמהווה חלק פתטי במיוחד בחבורה מדושנת ומסואבת שנהנית מפנסיות תקציביות על חשבוננו בהיקף של מיליונים רבים -
עוד מעזה לדבר על מרד מיסים?

הלא אפשר להשתגע.
גם בלי הקומבינות מהצד, הג'ובים באקדמיה המשפטית, השיבוצים בוועדות ציבוריות, והחברות בדירקטוריונים והנהלות למיניהן (וכמובן הבוררויות והגישורים, אם כי מטומטמים מסוגה של ביניש פחות מבוקשים בתחום) - הפנסיה התקציבית של ביניש יכולה להגיע גם ל-30 מיליון שקלים.
ושוב, כידוע לכל מי שראה אותה מדברת שתי דקות - לא מדובר במלפפון הכי טרי במקרר.

אז החצופה המושחתת הזו עוד מעזה לדבר על מרד מיסים?
אחרי שקימבנה את דרכה בכל צומת ופינה, ואחרי שדחפה את עצמה לעליון למרות התנגדות שמגר בשל היכולת המשפטית הירודה שלה -
היא עוד מעזה לפתוח את הפה?

וכן, כבוד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'.
גם אם הולכים על הגישה הכי סולידית ומניחים שאין בעיה מכך שהחתולים הקציבו לעצמם את השמנת - על חשבון פשוטי העם והדורות הבאים -
עדיין אין שום הגיון או הצדקה שקצבאות בגובה 70, 80, ו-100 אלף שקל בחודש לא ימוסו בעיצומה של מלחמה כשכל יתר האוכלוסייה.

באמת נראה למישהו הגיוני ששר אוצר, בעיצומה של מלחמה יקרה, לא יכול להטיל מיסוי על פנסיות תקציביות מ-30 אלף שקל ומעלה?

למעשה, בניגוד למסים אחרים - דווקא מיסוי של הקצבאות המכונות פנסיות תקציביות לא יפגע בשום פעולה יצרנית.
להפך.
התרחיש הסביר הוא שדווקא מיסוי שכזה יכריח את הפנסיונרים המשועממים להעביר את ימיהם גם בפעילות פרודוקטיבית שאינה כרוכה בקפלניזם סטייג' 4

גם היום, מחוץ לעולם הפנטזיות,
אין שום פתרון ריאלי שבו החרדים כחברה מתגייסים לשירות משמעותי.

גם היום, אם לא מתעסקים בלשחרר קיטור או להרוויח נקודות פוליטיות,
המסלול היחיד שיוכל להביא שינוי הוא לשחרר כהוראת שעה את כל החרדים בגיל 18 כדי שישלימו וירכשו לימודים בגיל צעיר יחסית - בדרך לעבודה נורמאלית שתאפשר להם להתפרנס בכבוד ולא על חשבון המדינה.

מי שרוצה וראוי?
שיישאר בישיבה על חשבונו - ועל חשבון אחיו לקהילה שידאגו לו.
כמובן, מי שבוחר בכך, יתקבל לפלוגה או גדוד או חטיבה חרדית - ובהמשך הדרך יקבל הכרה והערכה חברתית, תעדוף במשרות ציבוריות וכד'.

עוד עשור - אחרי שבינתיים הם יקבלו פחות קצבאות ילדים כמו יתר הזכויות שיחולקו בהתאם לתרומה, שירות קרבי, מילואים וכד' - נקווה שתתרחש ישראליזציה ותהיה היתכנות להפסיק את הוראת שעה.

עד אז? אין באמת ברירה.
העוול קיים, המינימום הוא לתעדף את המשרתים אל מול החרדים (יחד עם הערבים ויתר המשתמטים למיניהם, כולל אלו שמתחמקים מקרבי).

כל פתרון אחר הוא אחיזת עיניים.

בפינת המובן מאליו:
אם עשרות פורעים היו מנסים למנוע דיון משפטי בבית המשפט העליון, וחוסמים שופטים מהגעתם לקיום תפקידם, הם היו מסולקים כולם באגרסיביות ובאלימות (מוצדקת) - ונעצרים לפרקי זמן ארוכים בשל מסוכנותם.

אם פורע אלים היה מכה את דפנה ברק ארז בדרכה לדיון פוליטי בבית המשפט הוא היה, ללא כל ספק, עצור עד תום ההליכים ומסיים במינימום עם שלוש שנים בכלא.

פרלמנט שמכבד את עצמו, אפילו קצת, מכנס עוד מחר דיון חירום בוועדה יעודית. פרלמנט עזה מקיים שימוע של כל הקצינים והפרקליטים שקשורים לדריסת הדמוקרטיה ושלטון החוק ואיפשור אנרכיה ברחובות מטעמים פוליטיים.

כמובן, הפרלמנט צריך גם לדרוש מהשר רלוונטי (השר לבטחון לאומי) להחליף ולמנוע קידום של קצינים שלא מסוגלים להבטיח לאזרח חופש תנועה בגלל קומץ פורעים אלימים.

יש משהו שבעיניי חשוב להדגיש:
אין הרבה טעם לדבר יותר מדי על הצביעות של האחוסלים ועוזריהם.
אלו שמלרלרים כבר שנתיים על "ד-מו-קר-טיה", בזמן שהם פועלים באלימות נגד נבחרי ציבור כדי למנוע את התפקוד הכי בסיסי של הדמוקרטיה.

אלו שהסבירו לנו בפנים חמורות סבר שאנחנו לקראת קץ הדמוקרטיה ושאם הימין יפסיד הוא יעשה את הקפיטול - וכיום עושים את הקפיטול בכנסת (רק בלי טיפוסים מצחיקים עם תחפושות ובלי יש כוחות אכיפה)

זה כבר מזמן לא הסיפור.

כולם כבר מבינים שאין מצידם שום קרב על דמוקרטיה.
אין להם גם שום ערך שעומד בפני עצמו (חוץ משנאה עמוקה לרעיון של מדינה יהודית מצד חלק ניכר מהמובילים האידיאולוגיים של המחאה).

אין בנאדם, מטומטם ורפה שכל ככל שיהא, שטרם הבין את האירוע. יש פה מיעוט אלים ובריוני שלא אכפת לו שום דבר חוץ מכוח ושליטה.

ויש פה נקודה חשובה.
זה אפילו קיצוני יותר מזה.

מכיוון שמבחינה אידיאולוגית השמאל (ובטח השמאל הרדיקלי שכבר שנים נהנה מדומיננטיות יתר מול השמאל הציוני) הוא מיעוט שנכחד והולך,
אז ממש כמו שנאה תהומית, מחנאות אוטומטית, טמטום טהור, איומי סרבנות, כפייה בינלאומית מטעם האג או ממשלים עוינים, שביתות הפראיות במשק, איומים על פגיעה בכלכלת ישראל והוצאת נכסים, חסימת הכבישים וכמובן העברת הסמכויות מהדרג הנבחר לדרג הפקידותי-משפטי ולבגץ -
גם המלחמה הישירה נגד הדמוקרטיה (היום תוך חסימת הפרלמנט הישראלי) היא לא באג אלא פיצ'ר.

המטרה העיקרית של השמאל הישראלי היא להלחם בדמוקרטיה.
האויב הגדול ביותר של השמאל הוא הקלפי.
כל השיטות פעולה שלו נגזרות ממטרת העל הזו.

וכשמבינים את מטרת העל, לנטרל את הרוב בויכוח הציבורי,
הכל פתאום נהיה ברור מובן וטבעי.

למה יש פה עידוד בלתי-פוסק של שנאה תהומית תוך הבלטה אישית של דמונים כמפחידים והצגת היריב הפוליטי כמפלצת חסרת אנושיות?
כי הרבה יותר קשה להסכים עם מישהו כשמסבירים אתה שונא אותו.

למה כל דיון הופך לביביזם ולביבי-לאביבי? למה מפת המחשבות לגבי כל נושא מתחלקת תוך רגע למחנאות אוטומטית? למה אין אפילו טיפה של מורכבות? למה הכל מקבל גוונים של היסטריה וקץ הדמוקרטיה והלכה המדינה? למה יש נרמול של טמטום תוך דחיקת גליקמנים גנצים ורפי שכל אחרים לקדמת הציבוריות הישראלית?
כי כהשכל מטומטם היסורי ומחנאי, הרבה יותר קשה לממש נושאים שבקונצנזוס ומהצד השני הרבה יותר קל להשאיר פטריוטים וציונים במחנה שכבר שנה וחצי מקדם כניעה בכל החזיתות.

למה שוב ושוב אנחנו שומעים איומי סרבנות, שביתות פראיות במשק ובאקדמיה, נסיונות שקריים (במכוון) לשכנע את העולם שישראל הופכת ללא-דמוקרטית, קמפיינים (כושלים) לפגיעה כלכלית והוצאת כספים מישראל וכמובן חסימת צירים ראשיים ופגיעה בזכויות הכי בסיסיות לתנועה עיסוק חיים ובריאות?
כי כשהמחנה האידיאולוגי שלך מכיל 5-10 מנדטים, אז טרור כלכלי ולאומי הוא השיטה הכי יעילה בארסנל שלך.

למה יש עידוד מובהק - בעזרת עמותות, אקדמיה, נרמול משפטי ופקידותי, עידוד תקשורתי - ללחץ וכפייה בינלאומית מטעם האג, האו"ם, הסטייט דיפרטמנט וביידן או ממשלים עוינים בעולם?
כי כשאין לך רוב בציבור הישראלי, איו יותר טבעי מלהעביר את קבלת ההחלטות לאנטישמים, גורמים אנטי ישראליים ואליטות פרוגרסיביות שאצלם העמדה שלך נהנית מרוב ברור.

וכמובן, למה יש מגמה מתמשכת להעביר את כל סמכויות הפרלמנט והדרג הנבחר לפקידים לא נבחרים?
הו, כמה פשוט ומתבקש. כי אם לנבחרי הציבור אין רצון או אינטרס להגשים את האידיאולוגיה הפוסט ציונית שלך, כי הם לא ייבחרו שוב לכנסת, המסלול האולטימטיבי שלך הוא להעביר אותו למיעוט של אליטות, עם מערך תמריצים אחר וקבוצת ייחוס שונה לחלוטין, כדי שתפעל בבריונות ומתחת לרדאר לקבוע מדיניות כנגד עמדת הציבור הישראלי.

ובקיצור, מאוטנר צדק, אם כי כתיבתו דלה ומצומצמת ביחס להיקף התופעה .
המלחמה של השמאל בדמוקרטיה, על כל נגזרותיה -
היא לא באג אלא וואחד פיצ'ר.

כידוע לעוקבים הוותיקים כאן, גרינצייג הוא עיתונאי מצוין, לטעמי.
חכם, חד, ביקורתי, מעמיק, משתדל מאד לשלוט בפרטים. עיתונאי חריג מאד בנוף - בטח בזה של דוברי המשפט המצויים שבעיקר מעבירים מסרים ממיארה ושות'.

אבל הקטע המלגלג הזה על הפלאפון של מפקד תחנת חדרה שהמערכת מתנפלת עליו על כל מה שיש - הוא לא הגון. ובעיקר, לא משקף את הקונטקסט המלא של הסיפור בכל כך הרבה דרכים והיבטים.

כי אי אפשר לדבר על סגן ניצב עמית פולק -
בלי לדבר על הפוליטיזציה של מערכת המשפט שיצרה לנו שתי מערכות חוק שונות לגמרי - לפי השיוך הפוליטי.