במשך יותר מ-30 שנה, שני קווי שבר עיקריים פיצלו את הפוליטיקה הישראלית: בתחילה, כמחצית מהישראלים סברו שאם רק ניתן לפלסטינים מדינה - ישראל תהפוך לשוויץ; וכשזה התפוצץ לנו בפנים הם החליטו שאם רק נסלק את ביבי - ישראל תהפוך לשוויץ. עכשיו הם מאמינים שאם רק נחתום על הסכם עם חמאס, ועוד אחד עם חיזבאללה - נהפוך לשוויץ. ההבדל הוא שהפעם אנו במערכה קיומית, ואין לנו את הלוקסוס להמשיך לשקר לעצמנו.

קו השבר החדש שמפצל את הישראלים הוא בין אלה שרואים בשבעה באוקטובר אירוע נורא אך מבודד, לאלה שמבינים שישראל נכנסה למערכה ממושכת על עצם קיומה; ששראל לא תהיה שוויץ בעתיד הנראה לעין כי מאות מיליוני מוסלמים לא רק שואפים להשמיד אותנו - הם פתחו במערכה אגרסיבית כדי להגשים בפועל את היעד הזה עוד בימינו.

יש כאלה שעבורם ההבנה הזו היא יותר מדי. אלה מהם שיכולים - עוזבים למדינות דמויות שוויץ; ואלה שלא - מדחיקים. הם נאחזים בתקוות שווא שעלו באש בשבעה באוקטובר, בונים תיאוריות על הסדרים עם נסראללה והסכמים עם איראן, ועוצמים עיניים מתוך תקווה מכמירת לב שאם לא יראו את המציאות, היא לא תוכל לפגוע בהם.

חלק מאלה שלא מפנימים את טבעו של האירוע הגדול שאנו חווים אינם מצליחים להתרומם מעל רצף האירועים היומיומי, ולראות את הדברים בפרספקטיבה היסטורית; אבל רבים מהם פשוט מדחיקים את המשמעויות שלו באופן אינסטינקטיבי ולא לגמרי מודע, מאחר שקשה להם להשלים איתן.

ישראל, בסבירות גבוהה מאוד, תשרוד את המערכה הזו, כי מספיק ישראלים דווקא כן מבינים את מה שתואר כאן ונחושים להילחם עד לניצחון אמיתי, ולא לנטוש את המערכה באמצע לטובת עוד תרופת דמה מפתה בדמות הסדר שקר כשלהו.

ובינתיים יש כאן גם הזדמנות: להותיר מאחור את קווי השבר הישנים שפיצלו את החברה הישראלית ולהתאחד סביב מטרה משותפת - ניצחון במערכה על עצם קיומנו. אבל כדי שזה יוכל לקרות יש תנאי הכרחי אחד: להפסיק לשקר לעצמנו ולהתחיל להביט למציאות בעיניים.