פסק דין שמחייב את רונית הביביסטית לפצות את ראשי המחאה.

*כבוד השופט יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון, בכנס לשכת עורכי הדין באילת | יום רביעי, 28.5*

"אני מבקש להקדים ולומר כי הדברים שאני אומר כעת הוכנו עוד לפני שני פסקי הדין האחרונים – ואין ביניהם לבין דבריי כל קשר. בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של הרחבת סמכויות בית המשפט העליון, הכוללת ביקורת חוקתית ואף על-חוקתית. להרחבה זו התנגדתי בעקביות, שכן היא מציבה גבול דק מאוד מול עקרון הפרדת הרשויות – וגוררת את בית המשפט לשיח קצוות ולהפיכתו לזירת מאבק ציבורי, גם בהיבטים שאינם משפטיים.

אבקש להציג דרך חלופית – לא קיצונית – שבה ניתן וצריך, לטעמי, לצעוד: דרך שמכירה בסמכותו של בית המשפט העליון, אך קוראת לשימוש מרוסן, מצומצם ומדוד. דרך שאינה מבקשת לחריף את המאבק בין הרשויות אלא להפחיתו, בלי לוותר על שמירה על זכויות יסוד ועקרונות דמוקרטיים.

המשפט החוקתי בישראל מתפתח זה כמה עשורים – ללא חוקה שלמה – על בסיס חוקי יסוד כמו 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק', ופסיקות מרכזיות. לאחרונה, הורחבה הסמכות עד כדי יכולת לכאורה לבטל חוקי יסוד עצמם – כפי שנעשה בפסק הדין בנוגע לתיקון 3 לחוק יסוד: השפיטה. מדובר בפסיקה תקדימית, שלא חדלה לעורר דיון ציבורי ער גם לאחר יותר משנה.

כאשר מתקבל חוק שנוי במחלוקת, לעיתים מיד מוגשות עתירות לבג"ץ – אף בלי להמתין להשפעות החוק בפועל. כך נגרם מצב שבו סוגיות ציבוריות מובהקות מועברות ישירות מבית המחוקקים לבית המשפט. השיח הציבורי מתמקד בתוצאה – כן או לא, ניצחון או הפסד – ולא במהות. כך, כל תוצאה נתפסת כהתקפלות או חולשה.

זה שיח כוחני שמחלחל גם למשפט החוקתי – והנזק ממנו אדיר. המשפט – ובפרט המשפט החוקתי – אינו שחור ולבן. יש גוונים רבים. הסעד הדרמטי ביותר – ביטול חוק או חוק יסוד – הוא נשק קונבנציונלי, שיש להשתמש בו רק כמוצא אחרון.

במקרים רבים, עמדתי על כך שאין הצדקה לפסול חוק יסוד בשלב מוקדם – כפי שסברתי בפסק הדין על תיקון 3 לחוק יסוד: השפיטה. לדעת רבים, לא היה מתרחש כל שינוי מהותי אילו התיקון היה נותר על כנו – ולא היה נגרם נזק לאזרחי ישראל.

הצמצום המסוים בסמכויות בתי המשפט לאחרונה אינו בהכרח שלילי – וצריך להבין את מגבלות הסמכות. דוגמה נוספת לכך היא פסק הדין בעניין 'שפיר' – שבו, לדעתי, לא היה צורך לפתח דוקטרינות חדשות כדי לפסול חוק יסוד שהיה כבר לא רלוונטי מבחינה מעשית.

פסק הדין על תיקון פקודת המשטרה גם הוא הדגים נטייה להתערבות מוקדמת מדי – במקום להמתין לגיבוש מדיניות בפועל. אפשר היה להשתמש בכלים מהמשפט המנהלי – אך בית המשפט פסל את החוק באופן מיידי, מתוך חשש תיאורטי בלבד.

ישנם ערכים דמוקרטיים שעליהם לא מתפשרים – ובמקרים חריגים, אכן מוטלת חובה על בית המשפט להתערב. אך עלינו להשתמש בסמכות הזו באחריות ובמידתיות.

אני אומר את הדברים כשופט עליון זה שמונה שנים, ולאחר 13 שנים נוספות בבתי משפט אחרים. תמיד ראיתי מול עיניי את חשיבות האמון הציבורי במערכת המשפט. ללא אמון – אין לבית המשפט תוקף.

התפתחויות השנים האחרונות רק מחזקות את הצורך בהסדרה שקולה של מעמד חוקי היסוד והליך החקיקה. לכן, יש להקים סוף-סוף חוק יסוד החקיקה, ולקבוע את כללי המשחק. עד שזה יקרה – עלינו לנהוג באיפוק.

אינני מוכן לוותר על התקווה שחוק יסוד כזה ינוסח בכנסת – בידי נבחרי הציבור, לא בידי בית המשפט. תודה."

יוסף אלרון: הצמצום שנעשה לאחרונה בסמכויות בית המשפט אינו בהכרח שלילי.

‏אלרון גם מותח ביקורת קשה על היד הקלה על ההדק של פסילת חוקים.

לשאלת רבים: אין שופט מחוזי שהודיע על פרישה במחאה על ״השתלטות בכוח של יצחק עמית על כס הנשיאות״.

‏השופט שפרש איננו שופט מחוזי אלא שופט שלום.

‏לא פרש במחאה על מינוי עמית, אלא כי ״ועדת השתיים״ המליצה שלא לקדם אותו למחוזי, וחיות ועמית יישרו איתה קו.

‏לטענתו ועדת השתיים היא גוף לא ראוי, שפועל בחוסר שקיפות וללא הנמקה.

אגב, איים להתפטר כבר ב-2021.

חיקור הדין של הלוביסט ג׳יי פוטליק של משטרת ישראל בתיאום עם ה-FBI: בעוד שבועיים.


‏נציין שכבר היו דחיות בעבר, אך הציפייה היא שהפעם מדובר בתאריך סופי, ושחקירתו באזהרה בפרשת הקשרים עם קטאר תצא סוף סוף לדרך.

כ-150 מומחים למשפט בינלאומי קראו לאוניברסיטה בברלין להחרים את שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז על אחריותה לפשעים רבים שבוצעו נגד העם הפלסטיני, וקיבלו אישור של בית המשפט העליון.

על האוניברסיטה הופעלו לחצים כבדים לבטל את הרצאתה של השופטת, אך היא החליטה שלא לבטל את ההזמנה.

מומחי משפט בינלאומי מפנים בחודשים האחרונים הרבה מאוד אש לא רק לממשלה, אלא גם לבית המשפט הישראלי שמאפשר את הפעולות הללו.

תגובת דוברות הרשות השופטת:

השופטת ברק-ארז הוזמנה לתת הרצאה באוניברסיטת הומבולדט בברלין כחלק מסדרת הרצאות של שופטים ממדינות שונות – במתכונת של "זום". חרף מחאות ולחצים שהופעלו על האוניברסיטה האירוע התקיים כסדרו ללא הפרעה.

מחר תתקיים ישיבת הוועדה למאבק בפשיעה בחברה הערבית, בראשות ראש הממשלה נתניהו.

היועמ״שית ופרקליט המדינה שהוזמנו לישיבה, הודיעו לפני שעה קלה שהם לא יגיעו, כפי שלא הגיעו לישיבות הקודמות, ובמקומם יגיעו המשנים שלהם: שרון אפק ואפרת גרינבוים.

איסמן לפני פחות מחודשיים: ״המאבק בפשיעה בחברה הערבית הוא אינטרס לאומי חוצה מגזרים, דת או מגדר והמאבק בו הוא בראש סדר העדיפויות שלנו. זהו אינטרס לאומי ראשון במעלה של מדינת ישראל כולה, על כל רשויותיה, ובראשן מערכת אכיפת החוק. אלימות, פשיעה וחוסר ביטחון - אינם גזירת גורל. תפקידנו להבטיח שכל אזרח ואזרחית ירגישו בטוחים - בכל זמן ובכל מקום״.




ככה נראה ראש סדר העדיפויות

החשכ״ל בסוף מאי 2024 נגד יהודה כהן, המועמד של נתניהו לתפקיד ממלא מקום נציב שירות המדינה:

‏״ממועד כניסתך לתפקיד כמנכ״ל הרבנות הראשית, הנך מפר באופן שיטתי את כללי המנהל התקין בתחום הניהול הכספי של המשרד הממשלתי שהועבר לניהולך״.

ברייקינג: חקירת פוטליק בפרשת קטארגייט תהיה סופית ב-9 ליוני בארצות הברית.

היועמ״שית אישרה לממשלה ייצוג עצמאי בעתירות נגד חוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וכן בעתירות נגד חוק נציב תלונות הציבור על שופטים.

באיחור אופנתי קל - בני גנץ מגנה את התבטאויות השופט ברוזה

נשיא העליון עמית התקשר לנציב תלונות הציבור על שופטים אשר קולה, ובירך אותו על מינויו.

השת״פ בין הנהלת בתי המשפט לבין הנציב תוקע את עמדת היועמ״שית באופסייד

‏במקביל - שופטים בדרום פנו לנציב קולה וביקשו להופיע בפניו דיסקרטית, כדי שלא יאונה להם רע בתוך המערכת, ולהציג את הידוע להם על התבטאויות השופט ברוזה.

‏בונוס: בום גדול בדיווח

https://x.com/i24news_he/status/1928143420318491112?s=46

לאחר שעיריית תל אביב התעקשה למצות את הדין עם ניצולת הטבח בנובה שנפצעה קשה פיזית ונפשית עם אחוזי נכות של 86% ולחייב אותה במלוא תשלום הקנס על רכיבה על קורקינט ללא קסדה שהתרחשה לפני המלחמה,

עיריית תל אביב ממשיכה לנקוט בחוסר טקט.

השבוע ביקשה עיריית תל אביב מבית המשפט להטיל קנס מלא על צעירה מניר עוז שקיבלה דו״ח דומה לפני המלחמה.

הצעירה, שכמה מבני משפחתה מדרגה ראשונה נחטפו לעזה - כלל לא קיבלה את הזימון לדיון שנשלח לקיבוץ ניר עוז החרב.

השופט משה סרוגוביץ סירב לדון בעניינה בהעדרה.

״כתובת המסירה היא קיבוץ ניר עוז - שהוא כידוע איזור מפונה והרוס מאז מתקפת הטרור של 7.10.23… לא אשפוט אותה בהיעדרה על בסיס אישור מסירה זה״.

# מכתב פתוח לשופט נעם סולברג

בחודשים האחרונים אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על העמדה הבלתי אפשרית שאתה נמצא בה, בודד בצמרת ושותק. מן הסתם, לא תחלוק את דעותיך על המתרחש בבית המשפט העליון עם איש. המעגלים החברתיים שלך מצומצמים בכוונה. כמו ששופט אמור לנהוג, אתה נמנע מהתבטאויות פומביות ומהתרועעות שיכולה להקים לך ניגודי עניינים, למעט כמה גיחות נדירות לעולם שבחוץ: חייל מילואים סיפר לי בתחילת המלחמה שנכנס לילה אחד בשער הראשי של יישובך, אלון שבות, וגילה את כבודו שומר עם נשק, כאילו יש לך שעות מיותרות ביומן להתנדבות. לבד מזאת, התפקיד היחיד שהרשית לעצמך מחוץ לאולם הוא שיפוט בתחרות הצ'ולנט היישובית (ציטוט מהמסמך: "החלטנו לזנוח מנות שלא היה בהן ברק, ושהיה בהן הסתר חיות. במתווה הצ'ולנט לא תהיה כל פשרה").

כמדומני שזו הפסיקה היחידה שלך לאחרונה שהתקבלה. אומרים שאין לך בעיה להיות בדעת מיעוט, אבל מטריד אותך מאוד להיות באופן עקבי בדעת יחיד. במשך שנים ארוכות ובודדות היית קול שמרני יחיד בבית משפט חד־צדדי. אחד מול 14. הנשיאה לשעבר ביניש ניסתה לחסום את מינויך לעליון. אותך, שמצוטט לאין שיעור יותר ממנה בפקולטות למשפטים, היא בלמה במשך חודשים בשל מקום מגוריך והביוגרפיה השונה, שלא התאימה לה ולחבריה.

בשנים האחרונות חל שינוי בבית המשפט. העמדות שהבעת פעם זוכות עכשיו לרוב בעליון, גם אם שברירי. ובכל זאת, לאחרונה, אתה שוב מוצא את עצמך בדעת יחיד. היועצת המשפטית לממשלה מפרסמת חוות דעת חסרות תקדים ולעומתיות שאת דעתך על חלקן הבעת בפסיקה. אבל חברך, נשיא העליון יצחק עמית, בוחר בכוונת מכוון בהרכב היחיד שבו יש לו רוב להגשים את השקפת עולמו האישית: הוא, השופטת ברק־ארז ואתה. וכך אחרי 14 שנה אתה שוב בדעת יחיד נצחית, מפרסם חוות דעת מנומקת היטב, משגר חיצים מנוסחים לעילא לעבר חבריך, בעוד הם ממשיכים לדהור קדימה, בן גבירים עם פטיש.

מבקריך מימין משתגעים לראות את המזג השיפוטי בפעולה. "לו היה פרס עולמי לעלי תאנה, סולברג היה זוכה בו בנקל", כתב עליך רן ברץ ב"מקור ראשון", "הוא אנה פבלובה של ריקודי 'מה יפית'". שר המשפטים יריב לוין כבר קבע שבכל העליון אין ולו שופט שמרני אחד. הם אינם מבינים את הקו העקבי שלך: כיבוד מקצוע השפיטה הנאצל. בעולם שבו המשפט הפך זה מכבר נשק פוליטי ומכתתים עטים לחרבות, אתה מתעקש לפסוק לפי הדין ולפי ההיגיון, לא לרקוד "מה יפית" ולא לרקוד לפי אף חליל. לדבר בפסקי דין ולא בנאומים בלשכת עורכי הדין בעודך דן בעתירה שלה, כפי שעשה השבוע עמיתך עמית.

לכן פסלת בעבר את חוק דירה שלישית של נתניהו בגלל היעדר הליך חקיקה ראוי ולכן מתחת ביקורת חריפה ביותר על האופן שבו פיטרה הממשלה את רונן בר. שופט טוב שופט לפי החוק, ומפתיע לא פעם בפסיקותיו. עמיתיך לא הפתיעו כבר מזמן.
אני משוכנע למדי שהמלחמה שלך עקרונית ולא אישית. עובדה: כשיכולת, במחי הצבעה אחת, לבלום את מינויו של יצחק עמית לנשיא ולהתמנות במקומו לשמונה שנים, הגעת במקלך ובתרמילך והצבעת בעדו בגלל כללי המשחק ובשל כיבוד עקרון הסניוריטי. "אני מרגיש נבוך שאני צריך לשמש כמליץ יושר על השופט עמית עוד משירותו הצבאי... ההצטיינות שלו מוכיחה את עצמה במשך שנים ארוכות", אמרת עליו בדיון שבו מונה. בכל זאת, יורשה לי להניח שאתה לא היית נקלע לניגודי העניינים שהרשה לעצמו.
ולכן אף שזה לא אישי, אני חש צורך להזהיר אותך מהאפשרות שעמיתיך יכבדו פחות את הכללים כשיגיע זמנך להתמנות, ב־2028, לנשיא העליון. מי שרמס את חוקי היסוד על חודו של קול אחרי סיומה הרשמי של כהונתו עלול לרמוס גם את הסניוריטי בלי למצמץ.

"דמוקרטיה מהותית זה לא שלטון הרוב", לעג לאחרונה עמית במפגש עם נוער, "זו דמוקרטיה של כיתה ד׳". במקביל הוא מייצר באופן מלאכותי רוב דחוק עוד יותר, ממש על חודו של קול, תוך השתקת קולות אחרים בעליון. בבית משפט זוטא שייצר לעצמו, לא רק הממשלה והכנסת מושתקות אלא רוב הרשות השופטת: שמונה שופטים אחרים, רובם שמרנים, לא משובצים לדיונים בעוד השיירה דוהרת כשרק רכב אחד מאותת לכיוון הנגדי.

וכך עמית יכול להפוך פסק דין של עצמו בנושא מינוי נציב שירות המדינה, בהכרעה לגופה של ממשלה, בניגוד מפורש ללשון החוק. בעודו מקונן על אובדן הנורמה הציבורית של ״It is not done", עשה זאת הוא עצמו עם ברק־ארז בפסק דין שנימוקיו נראים כמו נאום בכנסת. "כלל גדול הוא שאין מרבים מחלוקות שלא לצורך", הוספת וכתבת בשבוע שעבר, אבל שני עמיתיך התעקשו לכתוב פסק דין בעניין ראש השב"כ בר אף שהוא לא עתר בעצמו.

>

#
והנה השאלה הקשה: האם לשמור על כללי המשחק כאשר כולם מסביב מפירים אותם עוזר למשחק – או פוגע בו? מסייע לאמון הציבור במערכת המשפט – או משרת את המשך החרבתה מבית? הדהירה במדרון הנוכחי שבו היועצת המשפטית לממשלה ממציאה חוות דעת ללא תקדים ואותן שני עמיתיך מאמצים בלי ביסוס, יוביל להחרבת בית המשפט ויביא את המדינה לעברי פי פחת. לא ייתכן שהפשרות שאתה דוחף להן ללא הרף ייחסמו באמצעים טכניים על ידי ברית של שלושה אנשים.

ההכרעה של סוגיות ערכיות ראשונות במעלה על ידי ניצול סמכותו של הנשיא, באמצעות ההרכב המצומצם ביותר האפשרי, היא מקרה קלאסי של שימוש לרעה בכוח המשרה. לכן, לשווא תכתוב את חוות הדעת בטון חריף ומריר הולך וגובר. הן לא ישנו דבר לאיש כיוון שאין כאן שקלא וטריא משפטי אלא ניסיון לשנות את פני המדינה. זה לא שעמית לא מבין. פשוט כנראה לא אכפת לו. כפי שלא היה אכפת לו כשהשופט אלרון הזהיר שלשום שהנזק מהשיח הכוחני שמחלחל לבג"ץ הוא אדיר.

רצה הגורל, ובמדינה שהולכת ומתרוקנת מקונצנזוס, נשארת בערך היחיד (אולי חוץ מעידן עמדי) שדעתו מקובלת על רבים משני המחנות. אפילו את נשיא המדינה מגדפים כשהוא מקבל תואר דוקטור כבוד, אבל כשהבהרת בשיא הקרע ב־2023 איך צריכה להיראות עילת סבירות סבירה, כולם האזינו בקשב רב.

הם יאזינו גם עכשיו, אם תבהיר בנימוס אך בטון שלא משתמע לשתי פנים שככה זה לא יימשך. שלא תסכים עוד שילהקו אותך לתפקיד קול קורא במדבר. שלא יעלה על הדעת להכריע גורלות במותב מצומצם ששמור בדרך כלל לערעור על חבות מס. יש גורמים נוספים שמחכים לקול הצעקה שתקים. נדמה לי שלא תהיה היחיד. השעה היא כעת להביא לאחדות, לעודד פשרות, לסייע לצדדים לרדת מהעץ במקום לנטוע עצי מחלוקת כמו שני עמיתיך. אם לא תעשה מעשה – תמשיך ההידרדרות.

אסור לצעוק בספרייה, אבל אם יש שריפה – צועקים. מזג שיפוטי צונן הוא ברכה, אבל ידוע גם לך היטב מה חשבו חז"ל על גבולות הריסון, ואיך ענוותנותו של שופט קדום, בן אבקולס, שהתעקש לשמור על מזג שיפוטי בזמן מכריע, החריבה את הבית.


(הטור המלא היום במוסף לשבת של ידיעות אחרונות)

יודעי דבר בבית המשפט העליון מתארים שהשופט סולברג מרגיש על הקצה מההתנהלות של עמית.

האופי שלו הוא ההפך ממרדנות ושבירת כלים. השאלה היא כמה זמן עוד יוכל לשתוק.