שבע שנים חלפו מאז נפרדנו, הרבה יותר מדי מוקדם, מאורי אורבך. היה לי הכבוד לכתוב הקדמה לספר ממאמריו שיצא אחרי פטירתו, ונקרא #דתי_נורמלי. (בתמונה: שני שרים לעתיד מאזינים ברצינות רבה מדי לכתב צעיר מדי, אי אז בתחילת המילניום):
מחולל הרעיונות הבלתי-נגמרים ששמו היה אורי אורבך הגה פעם רעיון: לייסד ברדיו פינה בשם "המעבדה לניתוח טקסטים". לקחת נאום או הצהרה או סטטוס ולנתח אותם באיזמל משונן. מה ניסה הדובר להגיד? ולמה בחר דווקא במילים אלה? והצליח לו? או שבדיוק ההפך?
המעבדה לניתוח טקסטים היתה מוצאת בספר שלפניכם ששמן ומים, הפלא ופלא, יכולים להימהל יחד. קובץ המאמרים שלפניכם, שאת חלקו החל אורי בעצמו ללקט, מעיד על מפעל חייו: להפוך עולמות בנחת. בחייו של אורי הוא עמל קשות להבהיר שהומור אין פירושו חוסר רצינות, ושנעימות דיבור אינה שקולה לאדישות או פשרנות. הוא כתב זאת פעם במסמך יסוד משעשע של "שובי נפשי", חבורת עיתונאים דתיים שייסד ב-2001, כשחיבור של המילים עיתונאי ודתי יחד נתפס כאירוע שערורייתי וחתרני. "העמותה שייסדנו היום", הטעים, "תנהג קלות דעת אבל לא קלות ראש".
ובניסוח אחר, גם הוא שלו, שהיה משמיע בישיבות סיעה כשרצה שיקשיבו לו: "עכשיו אני רציני".
אבל האמת היא שהוא תמיד היה רציני. את הכתיבה של אורי אליצור ז"ל כבר הגדירו כ"דברים היוצאים מהשכל ונכנסים אל הלב". ואת זו של אורי אורבך, גם הוא עכשיו ז"ל לדאבון הלב, אפשר לסכם במילותיו שלו: "עם קצת יותר קלילות", כתב במאמר שיובא בהמשך הספר, "יכולנו להיות הרבה יותר רציניים״. ואורי אכן היה קליל, ואכן היה הרבה יותר רציני מרוב קודמיו, חמורי סבר ויבשים כמצייה, כי ככה אילפו את בעלי הטורים הימניים שעליהם להתנהג.
הוא היה רציני כשהתעלל בהומור בהטיה השמאלנית בתקשורת ("מזל שלא הזמנתם עוד ימני לכאן", אמר למגיש יאיר לפיד באולפן ערוץ 1 בבחירות 1996, "אחרת הייתם צריכים להזמין עוד שבעה שמאלנים לאיזון"), והוא היה רציני עד מאוד כשהקדיש מאמר שלם לבורקס גבינה שהוגש ככיבוד באולפן טלוויזיה בעיצומו של חג הפסח, כמשל לתודעה החילונית השולטת בתקשורת. והוא היה רציני עד כאב גם בדקירות הסיכה לבלון המנופח של החומרות והקפידות.
אורי אהב לדבר רבות על סלידתו מהאופן שבו אנשים עומדים לידך בהפגנה חצי סנטימטר קרוב מדי, תוך שהם יורים אליך את משנתם הלוהבת וגם טיפת רוק או שתיים. ובהשאלה לתחום הכתיבה: מאלה שקצת זועמים מדי, קצת בקול רם מדי, ולכן דבריהם אינם נשמעים ומרוב שכנוע עצמי – אינם משכנעים.
טקסט אורבכי קלאסי יכלול תמיד לבנים של היגיון שיצוק לתוך תבניות של הומור, או הפוך: לבנים של הומור יצוקות לתוך תבניות של היגיון. והכול יוצר מבנה שיש בו גם חוש מידה וגם טעם טוב, אבל אפילו לא גרגיר של פאתוס, שמאלץ וקיטש. וגם לא מלחמות אגו: יש לי שיגעון קטנות, אמר למנכ"ל משרדו ביומו הראשון כשר לאזרחים ותיקים. בפוליטיקה שינן תמיד שהוא הצינור של התקציבים, ולא המעיין. כך גם ככותב. בעיתונות הוא היה המוען של הטקסט, אף פעם לא הנושא שלו. כפוליטיקאי הוא אמר דברים חריפים מאוד אבל לא חמוצים או מרירים. ולכן הקשיבו לו.
אורי היה מעיין נובע של רעיונות וחידושים, תובנות ועקרונות. בביטוי "דתי נורמלי" הוא כונן, במחי שתי מילים בלבד, ציבור ענק שנמעך עד אז בין שני מחנות קטנטנים שעשו יותר מדי רעש. שתי מילים נוספות, "הטובים לתקשורת", הקימו דור של עיתונאים דתיים, ו"דתי מחמד" הגדיר – וחיסל מיד – ניסיון לכלוא אותם בתוך גדר מגזרית. ועוד צמדי מילים ואבחנות שנראו במבט ראשון כהברקה לשונית אבל הסתירו תחתן שכבות של עומק ורצינות. והן עדיין חיות ורעננות כביום כתיבתן על ידי איש אחד, צנום ומשופם, שישב פעם מול מחשב, וכתב.
מחולל הרעיונות הבלתי-נגמרים ששמו היה אורי אורבך הגה פעם רעיון: לייסד ברדיו פינה בשם "המעבדה לניתוח טקסטים". לקחת נאום או הצהרה או סטטוס ולנתח אותם באיזמל משונן. מה ניסה הדובר להגיד? ולמה בחר דווקא במילים אלה? והצליח לו? או שבדיוק ההפך?
המעבדה לניתוח טקסטים היתה מוצאת בספר שלפניכם ששמן ומים, הפלא ופלא, יכולים להימהל יחד. קובץ המאמרים שלפניכם, שאת חלקו החל אורי בעצמו ללקט, מעיד על מפעל חייו: להפוך עולמות בנחת. בחייו של אורי הוא עמל קשות להבהיר שהומור אין פירושו חוסר רצינות, ושנעימות דיבור אינה שקולה לאדישות או פשרנות. הוא כתב זאת פעם במסמך יסוד משעשע של "שובי נפשי", חבורת עיתונאים דתיים שייסד ב-2001, כשחיבור של המילים עיתונאי ודתי יחד נתפס כאירוע שערורייתי וחתרני. "העמותה שייסדנו היום", הטעים, "תנהג קלות דעת אבל לא קלות ראש".
ובניסוח אחר, גם הוא שלו, שהיה משמיע בישיבות סיעה כשרצה שיקשיבו לו: "עכשיו אני רציני".
אבל האמת היא שהוא תמיד היה רציני. את הכתיבה של אורי אליצור ז"ל כבר הגדירו כ"דברים היוצאים מהשכל ונכנסים אל הלב". ואת זו של אורי אורבך, גם הוא עכשיו ז"ל לדאבון הלב, אפשר לסכם במילותיו שלו: "עם קצת יותר קלילות", כתב במאמר שיובא בהמשך הספר, "יכולנו להיות הרבה יותר רציניים״. ואורי אכן היה קליל, ואכן היה הרבה יותר רציני מרוב קודמיו, חמורי סבר ויבשים כמצייה, כי ככה אילפו את בעלי הטורים הימניים שעליהם להתנהג.
הוא היה רציני כשהתעלל בהומור בהטיה השמאלנית בתקשורת ("מזל שלא הזמנתם עוד ימני לכאן", אמר למגיש יאיר לפיד באולפן ערוץ 1 בבחירות 1996, "אחרת הייתם צריכים להזמין עוד שבעה שמאלנים לאיזון"), והוא היה רציני עד מאוד כשהקדיש מאמר שלם לבורקס גבינה שהוגש ככיבוד באולפן טלוויזיה בעיצומו של חג הפסח, כמשל לתודעה החילונית השולטת בתקשורת. והוא היה רציני עד כאב גם בדקירות הסיכה לבלון המנופח של החומרות והקפידות.
אורי אהב לדבר רבות על סלידתו מהאופן שבו אנשים עומדים לידך בהפגנה חצי סנטימטר קרוב מדי, תוך שהם יורים אליך את משנתם הלוהבת וגם טיפת רוק או שתיים. ובהשאלה לתחום הכתיבה: מאלה שקצת זועמים מדי, קצת בקול רם מדי, ולכן דבריהם אינם נשמעים ומרוב שכנוע עצמי – אינם משכנעים.
טקסט אורבכי קלאסי יכלול תמיד לבנים של היגיון שיצוק לתוך תבניות של הומור, או הפוך: לבנים של הומור יצוקות לתוך תבניות של היגיון. והכול יוצר מבנה שיש בו גם חוש מידה וגם טעם טוב, אבל אפילו לא גרגיר של פאתוס, שמאלץ וקיטש. וגם לא מלחמות אגו: יש לי שיגעון קטנות, אמר למנכ"ל משרדו ביומו הראשון כשר לאזרחים ותיקים. בפוליטיקה שינן תמיד שהוא הצינור של התקציבים, ולא המעיין. כך גם ככותב. בעיתונות הוא היה המוען של הטקסט, אף פעם לא הנושא שלו. כפוליטיקאי הוא אמר דברים חריפים מאוד אבל לא חמוצים או מרירים. ולכן הקשיבו לו.
אורי היה מעיין נובע של רעיונות וחידושים, תובנות ועקרונות. בביטוי "דתי נורמלי" הוא כונן, במחי שתי מילים בלבד, ציבור ענק שנמעך עד אז בין שני מחנות קטנטנים שעשו יותר מדי רעש. שתי מילים נוספות, "הטובים לתקשורת", הקימו דור של עיתונאים דתיים, ו"דתי מחמד" הגדיר – וחיסל מיד – ניסיון לכלוא אותם בתוך גדר מגזרית. ועוד צמדי מילים ואבחנות שנראו במבט ראשון כהברקה לשונית אבל הסתירו תחתן שכבות של עומק ורצינות. והן עדיין חיות ורעננות כביום כתיבתן על ידי איש אחד, צנום ומשופם, שישב פעם מול מחשב, וכתב.