יוסי דגן: "סוף הצדק להופיע! כשהממשלה אומרת אמירה ברורה - זה קורה! דגל ישראל ישוב להתנופף בארבעת הישובים שנעקרו בצפון השומרון, הם ייבנו מחדש. ילדים ישובו לשחק ברחובות היישובים הפורחים"*
*ראש הממשלה בנימין נתניהו:*
ההשתלחות באלוף יהודה פוקס אינה מקובלת ואינה ראויה. האלוף פוקס הוא קצין מצוין ומוערך שפועל ללא הרף להגן על אזרחי ישראל באשר הם.
ההשתלחות באלוף יהודה פוקס אינה מקובלת ואינה ראויה. האלוף פוקס הוא קצין מצוין ומוערך שפועל ללא הרף להגן על אזרחי ישראל באשר הם.
חיות וחבריה להרכב מנסים להסביר לנציג הכנסת למה אין דומה בין חקיקת היסוד הפרסונלית הזו ובין חקיקות יסוד פרסונליות כמו ממשלת החילופים או מספר השרים בממשלה.
השופט עמית: אם היטל ביוב יוגדר כחוק יסוד, לשיטתך ידינו כבולות מלעסוק בזה כי זה חוק יסוד?
עו"ד ראבילו שמייצג את נתניהו: כן.
עו"ד ראבילו שמייצג את נתניהו: כן.
לאחר עשרות שנים של עימותים וקרבות פנים מגזריים, הציונות הדתית ומפלגת הבית היהודי יחתמו היום על הסכם איחוד מפלגות.שם המפלגה המאוחדת תיקרא *המפלגה הדתית לאומית-הציונות הדתית* ותרוץ תחת האותיות טב.
גם בכנסת ומן הסתם גם במוניציפלי
גם בכנסת ומן הסתם גם במוניציפלי
*דפוק כבר על השולחן, ראש הממשלה*
שונאיו הרבים של בנימין נתניהו מציירים את כהונתו השישית כעידן של אובדן מעצורים, הסתערות מתוכננת בזעם שפוך על מערכת אכיפת החוק. על דבר אחד אסכים איתם: נתניהו 6.0 שונה מהותית מחמש הגרסאות הקודמות. אבל בדיוק ההפך מהכיוון המקובל. במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה אני רואה היגררות, במקום שהם רואים תכנית אב אני רואה תסביך בן. הבן יקיר לו, יריב לוין.
מה קרה לנתניהו שהכרנו?
נתניהו של פעם היה מנהיג ששלט בתחכום ובכריזמה במפלגתו ובמחנהו, שידע לתמרן בין הקיצונים למתונים ולחתור אל יעד סמוי, שהתגלה לכל היתר רק בהדרגה ובאיחור. לעומתו, ראש הממשלה שהצהיר אמונים לפני שבעה חודשים עשה זאת אחרי מו"מ מבולבל ועתיר סחיטות, ומאז נסחף ממשבר למשבר, באירוע שלא יזם, כשמטרותיו שקופות לכל.
מוזר ככל שזה יישמע, אני חותם בשתי ידיים על התיאור העובדתי הבא: תכנית לוין באה לעולם בלי שנתניהו ידע את פרטיה. כבול להסדר ניגוד עניינים הזוי, מלא מורא מהוצאה כפויה לנבצרות, העניק ראש הממשלה ללוין את משרד המשפטים כדי שיערוך רפורמה חשובה אך מוגבלת, בתקווה שיפעל בחוכמה. מי שלא מאמין, שיתקשר לבכיר השותפים, אריה דרעי, וישאל אותו מתי ואיך נודע לו על תכנית לוין (רמז: מהטלוויזיה, בזמן אמת).
מאז אותו נאום נתניהו לא נכנס לאירוע, הוא נקלע אליו. הלוואי שהיה מדובר פה בבית הקלפים, מדובר פה בפולישוק עגום ונטול פאנץ'. גם אויבי נתניהו מעריכים אותו מספיק כדי לדעת שלו חפץ לחלץ עצמו ממשפטו, היו לו דרכים קצת יותר אלגנטיות, קצת פחות מגושמות, מאשר ביקור של עדר ממותות בחנות חרסינה יפנית.
למה הדבר דומה? הכל מסכימים היום שנתניהו תרם יותר מכל מנהיג אחר לחנק רעיון המדינה הפלסטינית. עכשיו דמיינו לכם שב-1996 היה ראש הממשלה הטרי מודיע בנאומו הראשון: דעו לכם, פלסטינים יקרים, שאפעל בכל כוחי נגד חזון שתי המדינות, אכפיל פי ארבעה את מספר המתנחלים, אפעל לספח את כל היישובים וכבונוס – אשכנע את מדינות המפרץ לזרוק את הפלסטינים לכלבים ולחתום איתי על הסכמי שלום.
נתניהו עשה את כל אלה בסוף, אבל היה חכם דיו לא לומר זאת בקול בהתחלה. הרי שתי דקות אחרי נאום כזה, ישראל הייתה מוקעת בעולם, דירוג האשראי היה צונח ואינתיפאדת דמים הייתה פורצת בוודאות. במקום זאת נתניהו בלע את הרוק, נפגש עם ערפאת, נשא את נאום בר אילן, ותמרן והנדס ובמשך רבע מאה הפסיד טקטית עד לניצחון האסטרטגי. הוא התפשר והתפשר עד שהשיג את מה שרצה. ליריב לוין זה בטח נראה בזמן אמת כמו רפיון אידיאולוגי, אבל זו אומנות הפוליטיקה. כך פעל אהרן ברק במהפכה המשפטית שלו.
לוין ורוטמן עשו בדיוק ההפך. מיומה השישי של הממשלה הם לקחו את נתניהו ואת המדינה לטיול מסויט, שמחירו עד עתה: עשרות מיליארדים לכלכלה, עשרה אחוז פיחות לשקל, אחד-עשר מנדטים לקואליציה.
כחלוף שבעה חודשים, זמן לסיכום ביניים: ממשלת נתניהו משולה לזקן מספרו של המינגויי. היא הצליחה לדוג דג ענק בים, אבל אחרי מלחמה הרואית בסערות הים ובכרישים חזרה לחוף עם שלד הדג, ניצחון סמלי בדמות ביטול עילת הסבירות אבל בלי גרם של בשר.
וכעת, כאשר המדינה והקואליציה שוכבות זו לצד זו על החוף, מותשות ופצועות, יש מי שמתעקש להוציא אותה שוב אל הים הפתוח, הסוער, במסע דיג נואש נוסף, מסוכן מכל קודמיו. ככל שזה תלוי ביריב לוין, גם חודשי החורף יעברו בניסיון לפרוש את הרשת, הפעם כדי להביא שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים.
איזה ניסיון אומלל.
ההצעה המקורית, רוב קואליציוני למינוי שופטים, נגנזה מזמן. בצר להם, לוין ונתניהו מקדמים עכשיו יוזמה אווילית, חצי אפויה ולגמרי רקובה, שתיצור תיקו בוועדה לבחירת שופטים בין קואליציה ואופוזיציה. אם תצליח, לא צפויה שום דיקטטורה. סתם מהלך גרוע ונכה שבמסגרתו כל צד ימנה את הקיצוניים ביותר לשופטים, ובג"צ יהפוך לכנסת.
לכל בר דעת ברור שהחוק לא יחוקק. גלנט ואדלשטיין ודלאל וגמליאל לא ישרדו את ההפלגה הזו, אפילו לא דיכטר בעל עמוד השידרה הגמיש. גם אם החוק יחוקק הוא יעוכב בבג"צ, ואפילו אם ייכנס לפועל, יבוטל על ידי הקואליציה הבאה. היא גם תצא מגינת הדמוקרטיה וגם תיפטר מהצורך להעניק ליריביה במתנה חצי מהתקנים בעליון. למה לשרוף את המדינה בשביל להיכשל?
נתניהו יודע היטב שזה מהלך גרוע שלא יחזיר את האיזון למערכת המשפט ושאין סיכוי שיקודם. אבל בפסיביות משונה הוא יושב על החוף בכפכפים, משקיף על לוין ורוטמן וסמוטריץ' ובן גביר מציידים את סירת הקואליציה המחוררת בדרך למסע שממנו היא כבר לא תשוב.
לפעמים יש התלבטות בין אידיאולוגיה ובין מחירים. למשל בין ארץ ישראל ואהדת העולם, או בין שינויים במערכת המשפט ונזק כלכלי. פה אין דילמה: זה גם אפס רפורמה וגם הפלגה מטורללת היישר אל הקרחון. בכהונה הנוכחית אמורים לפרוש ארבעה שופטי בג"צ.
שונאיו הרבים של בנימין נתניהו מציירים את כהונתו השישית כעידן של אובדן מעצורים, הסתערות מתוכננת בזעם שפוך על מערכת אכיפת החוק. על דבר אחד אסכים איתם: נתניהו 6.0 שונה מהותית מחמש הגרסאות הקודמות. אבל בדיוק ההפך מהכיוון המקובל. במקום שהם רואים תכנון אסטרטגי אני רואה מבוכה ובלבול, במקום שהם רואים הובלה אני רואה היגררות, במקום שהם רואים תכנית אב אני רואה תסביך בן. הבן יקיר לו, יריב לוין.
מה קרה לנתניהו שהכרנו?
נתניהו של פעם היה מנהיג ששלט בתחכום ובכריזמה במפלגתו ובמחנהו, שידע לתמרן בין הקיצונים למתונים ולחתור אל יעד סמוי, שהתגלה לכל היתר רק בהדרגה ובאיחור. לעומתו, ראש הממשלה שהצהיר אמונים לפני שבעה חודשים עשה זאת אחרי מו"מ מבולבל ועתיר סחיטות, ומאז נסחף ממשבר למשבר, באירוע שלא יזם, כשמטרותיו שקופות לכל.
מוזר ככל שזה יישמע, אני חותם בשתי ידיים על התיאור העובדתי הבא: תכנית לוין באה לעולם בלי שנתניהו ידע את פרטיה. כבול להסדר ניגוד עניינים הזוי, מלא מורא מהוצאה כפויה לנבצרות, העניק ראש הממשלה ללוין את משרד המשפטים כדי שיערוך רפורמה חשובה אך מוגבלת, בתקווה שיפעל בחוכמה. מי שלא מאמין, שיתקשר לבכיר השותפים, אריה דרעי, וישאל אותו מתי ואיך נודע לו על תכנית לוין (רמז: מהטלוויזיה, בזמן אמת).
מאז אותו נאום נתניהו לא נכנס לאירוע, הוא נקלע אליו. הלוואי שהיה מדובר פה בבית הקלפים, מדובר פה בפולישוק עגום ונטול פאנץ'. גם אויבי נתניהו מעריכים אותו מספיק כדי לדעת שלו חפץ לחלץ עצמו ממשפטו, היו לו דרכים קצת יותר אלגנטיות, קצת פחות מגושמות, מאשר ביקור של עדר ממותות בחנות חרסינה יפנית.
למה הדבר דומה? הכל מסכימים היום שנתניהו תרם יותר מכל מנהיג אחר לחנק רעיון המדינה הפלסטינית. עכשיו דמיינו לכם שב-1996 היה ראש הממשלה הטרי מודיע בנאומו הראשון: דעו לכם, פלסטינים יקרים, שאפעל בכל כוחי נגד חזון שתי המדינות, אכפיל פי ארבעה את מספר המתנחלים, אפעל לספח את כל היישובים וכבונוס – אשכנע את מדינות המפרץ לזרוק את הפלסטינים לכלבים ולחתום איתי על הסכמי שלום.
נתניהו עשה את כל אלה בסוף, אבל היה חכם דיו לא לומר זאת בקול בהתחלה. הרי שתי דקות אחרי נאום כזה, ישראל הייתה מוקעת בעולם, דירוג האשראי היה צונח ואינתיפאדת דמים הייתה פורצת בוודאות. במקום זאת נתניהו בלע את הרוק, נפגש עם ערפאת, נשא את נאום בר אילן, ותמרן והנדס ובמשך רבע מאה הפסיד טקטית עד לניצחון האסטרטגי. הוא התפשר והתפשר עד שהשיג את מה שרצה. ליריב לוין זה בטח נראה בזמן אמת כמו רפיון אידיאולוגי, אבל זו אומנות הפוליטיקה. כך פעל אהרן ברק במהפכה המשפטית שלו.
לוין ורוטמן עשו בדיוק ההפך. מיומה השישי של הממשלה הם לקחו את נתניהו ואת המדינה לטיול מסויט, שמחירו עד עתה: עשרות מיליארדים לכלכלה, עשרה אחוז פיחות לשקל, אחד-עשר מנדטים לקואליציה.
כחלוף שבעה חודשים, זמן לסיכום ביניים: ממשלת נתניהו משולה לזקן מספרו של המינגויי. היא הצליחה לדוג דג ענק בים, אבל אחרי מלחמה הרואית בסערות הים ובכרישים חזרה לחוף עם שלד הדג, ניצחון סמלי בדמות ביטול עילת הסבירות אבל בלי גרם של בשר.
וכעת, כאשר המדינה והקואליציה שוכבות זו לצד זו על החוף, מותשות ופצועות, יש מי שמתעקש להוציא אותה שוב אל הים הפתוח, הסוער, במסע דיג נואש נוסף, מסוכן מכל קודמיו. ככל שזה תלוי ביריב לוין, גם חודשי החורף יעברו בניסיון לפרוש את הרשת, הפעם כדי להביא שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים.
איזה ניסיון אומלל.
ההצעה המקורית, רוב קואליציוני למינוי שופטים, נגנזה מזמן. בצר להם, לוין ונתניהו מקדמים עכשיו יוזמה אווילית, חצי אפויה ולגמרי רקובה, שתיצור תיקו בוועדה לבחירת שופטים בין קואליציה ואופוזיציה. אם תצליח, לא צפויה שום דיקטטורה. סתם מהלך גרוע ונכה שבמסגרתו כל צד ימנה את הקיצוניים ביותר לשופטים, ובג"צ יהפוך לכנסת.
לכל בר דעת ברור שהחוק לא יחוקק. גלנט ואדלשטיין ודלאל וגמליאל לא ישרדו את ההפלגה הזו, אפילו לא דיכטר בעל עמוד השידרה הגמיש. גם אם החוק יחוקק הוא יעוכב בבג"צ, ואפילו אם ייכנס לפועל, יבוטל על ידי הקואליציה הבאה. היא גם תצא מגינת הדמוקרטיה וגם תיפטר מהצורך להעניק ליריביה במתנה חצי מהתקנים בעליון. למה לשרוף את המדינה בשביל להיכשל?
נתניהו יודע היטב שזה מהלך גרוע שלא יחזיר את האיזון למערכת המשפט ושאין סיכוי שיקודם. אבל בפסיביות משונה הוא יושב על החוף בכפכפים, משקיף על לוין ורוטמן וסמוטריץ' ובן גביר מציידים את סירת הקואליציה המחוררת בדרך למסע שממנו היא כבר לא תשוב.
לפעמים יש התלבטות בין אידיאולוגיה ובין מחירים. למשל בין ארץ ישראל ואהדת העולם, או בין שינויים במערכת המשפט ונזק כלכלי. פה אין דילמה: זה גם אפס רפורמה וגם הפלגה מטורללת היישר אל הקרחון. בכהונה הנוכחית אמורים לפרוש ארבעה שופטי בג"צ.