גורמים בעוצמה יהודית : רוטמן חלש אופי.משחק אותה בועדה אבל בפועל מתקפל פעם אחרי פעם. אם אין רפורמה זה הרבה בגללו ובגלל סמוטריץ. ראינו בהצבעה על הסבירות איך הוא ובצלאל רצו אחוזי אמוק לדחות החקיקה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו:
תפילה אינה פרובוקציה. אבל עכשיו, אחרי האירוע הקשה בתל אביב, הדבר החשוב ביותר הוא לפעול להרגעת הרוחות. לכן מצופה מכל מנהיגי הציבור לנהוג באחריות ולהימנע מכל מה שלא יוסיף לרגיעה.
תפילה אינה פרובוקציה. אבל עכשיו, אחרי האירוע הקשה בתל אביב, הדבר החשוב ביותר הוא לפעול להרגעת הרוחות. לכן מצופה מכל מנהיגי הציבור לנהוג באחריות ולהימנע מכל מה שלא יוסיף לרגיעה.
עכשיו גם לפיד מתקן אזימוט מעט ויוצא נגד ההפרעה אתמול:
*ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה יאיר לפיד בפוסט בפייסבוק:*
אז מה כן
—
אסור שהמראות של כיכר דיזינגוף יחזרו. אחד הדברים שיום הכיפורים מסמל, הוא לקיחת האחריות. אם אתה רק אומר, "הם התחילו", אין יום הכיפורים מכפר.
בהזדמנות זאת, אני קורא לכולם להתעלם מה"תפילה" של בן גביר ביום חמישי בכיכר. תשאירו אותו שם לבד. בשבילו אין עונש גדול יותר.
אחת הסכנות הגדולות של התקופה היא שנהפוך להיות מה שאנחנו נלחמים נגדו. אי אפשר לנצח שנאה בשנאה. אי אפשר לנצח קנאות בקנאות. במקום להרים מחיצות משלנו, אני רוצה להציע תחליף מקורי לזעם: אמונה בעצמנו, בערכינו, ביכולתנו להבין את המציאות. לא כל התחשבות באחר היא אסון, לא כל ויכוח צריך להגיע עד הקצה.
אנחנו אנשים מתונים. זה כוחנו, כך אנחנו מבינים את החיים בדמוקרטיה יהודית. התגובה להדתה היא לא התרחקות מן המסורת. התגובה להפרדה היא לא להיפרד מן התפילה. היהדות לא מאיימת עלינו, היא שלנו והיא חלק מזהותנו. היא הסיבה לחיים בישראל, לשירות בצה"ל, למעורבות חברתית. היהדות שלנו היא האמונה בזכויות נשים, זכויות להט"בים, זכויות "הגר הבא בשעריך".
—
אז מה הפתרון שלנו?
התשובה דווקא מונחת מולנו: לחזור לשנה שעברה. הרי גם בשנה שעברה, לפני שההפיכה המשטרית שיסתה אותנו זה בזה, היו פה דתיים וחילונים, והיתה תל אביב (ומודיעין, וחיפה), והתקיימו תפילות, ויום הכיפורים היה שקט, וקדוש, לבשנו חולצות לבנות והתחשבנו איש ברגשות רעהו. גם בשנה שעברה היתה מורכבות, אבל היה רצון טוב - המצרך הכי חסר בישראל.
עם רצון טוב נוכל לעמוד על העקרונות הליברלים, אבל לא לפוצץ תפילות ולא לתת למשיחיים את מלחמת הדת שהם כל כך רוצים. אנחנו מאמינים בכל לבנו שאסור להדיר נשים במרחב הציבורי, אבל שמנו לב שלא רק גברים רצו להתפלל בהפרדה יש גם נשים שמעדיפות את זה. אנחנו יודעים שמחיצות הן רעות, אבל עם קצת רצון טוב, האם אין פתרונות אחרים שאנחנו מסוגלים לחשוב עליהם?
*ראש הממשלה לשעבר וראש האופוזיציה יאיר לפיד בפוסט בפייסבוק:*
אז מה כן
—
אסור שהמראות של כיכר דיזינגוף יחזרו. אחד הדברים שיום הכיפורים מסמל, הוא לקיחת האחריות. אם אתה רק אומר, "הם התחילו", אין יום הכיפורים מכפר.
בהזדמנות זאת, אני קורא לכולם להתעלם מה"תפילה" של בן גביר ביום חמישי בכיכר. תשאירו אותו שם לבד. בשבילו אין עונש גדול יותר.
אחת הסכנות הגדולות של התקופה היא שנהפוך להיות מה שאנחנו נלחמים נגדו. אי אפשר לנצח שנאה בשנאה. אי אפשר לנצח קנאות בקנאות. במקום להרים מחיצות משלנו, אני רוצה להציע תחליף מקורי לזעם: אמונה בעצמנו, בערכינו, ביכולתנו להבין את המציאות. לא כל התחשבות באחר היא אסון, לא כל ויכוח צריך להגיע עד הקצה.
אנחנו אנשים מתונים. זה כוחנו, כך אנחנו מבינים את החיים בדמוקרטיה יהודית. התגובה להדתה היא לא התרחקות מן המסורת. התגובה להפרדה היא לא להיפרד מן התפילה. היהדות לא מאיימת עלינו, היא שלנו והיא חלק מזהותנו. היא הסיבה לחיים בישראל, לשירות בצה"ל, למעורבות חברתית. היהדות שלנו היא האמונה בזכויות נשים, זכויות להט"בים, זכויות "הגר הבא בשעריך".
—
אז מה הפתרון שלנו?
התשובה דווקא מונחת מולנו: לחזור לשנה שעברה. הרי גם בשנה שעברה, לפני שההפיכה המשטרית שיסתה אותנו זה בזה, היו פה דתיים וחילונים, והיתה תל אביב (ומודיעין, וחיפה), והתקיימו תפילות, ויום הכיפורים היה שקט, וקדוש, לבשנו חולצות לבנות והתחשבנו איש ברגשות רעהו. גם בשנה שעברה היתה מורכבות, אבל היה רצון טוב - המצרך הכי חסר בישראל.
עם רצון טוב נוכל לעמוד על העקרונות הליברלים, אבל לא לפוצץ תפילות ולא לתת למשיחיים את מלחמת הדת שהם כל כך רוצים. אנחנו מאמינים בכל לבנו שאסור להדיר נשים במרחב הציבורי, אבל שמנו לב שלא רק גברים רצו להתפלל בהפרדה יש גם נשים שמעדיפות את זה. אנחנו יודעים שמחיצות הן רעות, אבל עם קצת רצון טוב, האם אין פתרונות אחרים שאנחנו מסוגלים לחשוב עליהם?
ואפילו שקמה ברסלר שאתמול גיבתה את פיצוץ התפילה חתומה הערב עם שאר ראשי המחאה על קריאה לנהוג באחריות ולא באלימות.
כחלוף יממה, רק ליברמן, מיכאלי נותרו בגיבוי למפגינים שפוצצו את התפילה, וגנץ בהימנעות מגינוי מפורש
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
על אחוזי התמיכה לראשות הממשלה, ועוד כמה שאלות
יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ח"כ פנינה תמנו שטה מהמחנה הממלכתי:
*לא כל הפרדה היא הדרה או הדתה*
"המציאות וגם החדשות ביממה האחרונה כולל הערב זועקות. עם ישראל לאן? השתגענו?!
אני רואה חלקים גדולים בעם שלנו שהפכו להיות צדדים ניציים - כשכל צד מחפש להיות יותר צודק, חזק ואלים. כל צד לא מוכן להכיל, לרכך, לחבר, לסלוח ולכפר.
ואני שואלת - מי אנחנו היהודים בלי כבוד ליהדות? וזה בכלל לא משנה אם דתיים או חילוניים כל אחד וחופש אמונתו אך לא החופש לפגוע באחר.
ראוי לכבד במקום לגדף. ראוי להכיל במקום להרחיק.
שהרי המציאות היא שיש כל כך הרבה אירועים שמתקיימים במרחב הציבורי ובמיוחד בת"א שלא כולם אוהבים. היום זה הם מחר זה אתם ומיזה נוצר האנחנו.
מודה, כאישה מאמינה היה לי קשה לראות את אי היכולת הכלה לתפילה בציבור, שנעשת בהפרדה וולונטרית בלי אכיפה. זו לא הדרת נשים ולא מדובר בהדתה (דיברתי על כך לפני כשבוע ימים עוד בטרם פסיקת בית המשפט בכנס דת ועיר), אלא באפשור לכל סוגי האוכלוסייה ובהם דתיים, מסורתיים וחילוניים כאחד לחוות יום אחד קדוש במרחב הציבורי כבחירתם מה גם שזה מתקיים שלא בפעם הראשונה.
מותר לא להסכים, אך הפרעה לתפילות ביום הכיפורים היא לא הדרך הנכונה ולא ברורה לי מה היתה המטרה חוץ מעוגמת נפש לאומה שלמה בצאת החג.
תל אביב אינה שייכת רק לקבוצה אחת והמרחב הציבורי שייך לכולם. וגם כשיש פסק דין מבית המשפט שיש לכבדו, יש לזכור שאף אזרח לא צריך לקחת את החוק לידיים ומי שאמור לבצע אכיפה זה זרועות המדינה.
התחושה שלי, שביום הכיפורים הזה אולי יותר מתמיד, היינו במבחן - וכשלנו. וזה כואב! ביום הקדוש ביותר, בחרנו באלימות, שיסוי ופרובוקציה על פני אחדות העם וסלחנות האחד לשניה אחרי גם ככה שנה קשה.
על זה תוסיפו בצער את מצעד הפוליטיקאים המלבים את העניינים והלהבות גם בשעה זו.
*לא כל הפרדה היא הדרה או הדתה*
"המציאות וגם החדשות ביממה האחרונה כולל הערב זועקות. עם ישראל לאן? השתגענו?!
אני רואה חלקים גדולים בעם שלנו שהפכו להיות צדדים ניציים - כשכל צד מחפש להיות יותר צודק, חזק ואלים. כל צד לא מוכן להכיל, לרכך, לחבר, לסלוח ולכפר.
ואני שואלת - מי אנחנו היהודים בלי כבוד ליהדות? וזה בכלל לא משנה אם דתיים או חילוניים כל אחד וחופש אמונתו אך לא החופש לפגוע באחר.
ראוי לכבד במקום לגדף. ראוי להכיל במקום להרחיק.
שהרי המציאות היא שיש כל כך הרבה אירועים שמתקיימים במרחב הציבורי ובמיוחד בת"א שלא כולם אוהבים. היום זה הם מחר זה אתם ומיזה נוצר האנחנו.
מודה, כאישה מאמינה היה לי קשה לראות את אי היכולת הכלה לתפילה בציבור, שנעשת בהפרדה וולונטרית בלי אכיפה. זו לא הדרת נשים ולא מדובר בהדתה (דיברתי על כך לפני כשבוע ימים עוד בטרם פסיקת בית המשפט בכנס דת ועיר), אלא באפשור לכל סוגי האוכלוסייה ובהם דתיים, מסורתיים וחילוניים כאחד לחוות יום אחד קדוש במרחב הציבורי כבחירתם מה גם שזה מתקיים שלא בפעם הראשונה.
מותר לא להסכים, אך הפרעה לתפילות ביום הכיפורים היא לא הדרך הנכונה ולא ברורה לי מה היתה המטרה חוץ מעוגמת נפש לאומה שלמה בצאת החג.
תל אביב אינה שייכת רק לקבוצה אחת והמרחב הציבורי שייך לכולם. וגם כשיש פסק דין מבית המשפט שיש לכבדו, יש לזכור שאף אזרח לא צריך לקחת את החוק לידיים ומי שאמור לבצע אכיפה זה זרועות המדינה.
התחושה שלי, שביום הכיפורים הזה אולי יותר מתמיד, היינו במבחן - וכשלנו. וזה כואב! ביום הקדוש ביותר, בחרנו באלימות, שיסוי ופרובוקציה על פני אחדות העם וסלחנות האחד לשניה אחרי גם ככה שנה קשה.
על זה תוסיפו בצער את מצעד הפוליטיקאים המלבים את העניינים והלהבות גם בשעה זו.
עמית סגל
חיים כץ בראיון לדני קושמרו: קיבלו אותי הרבה אנשים בריאד, כולם נראים אותו דבר
מלשכתו הסבירו שהתכוון שכולנו בני האדם נראים אותו דבר, לא שכל הסעודים נראים אותו דבר