יופי אמיר 🤦🏼‍♂️

הייתה זו שבת טיפוסית בביתה של משפחת פיוצ'רקובסקי.
אבי המשפחה, עילאי, חזר מבית הכנסת 'יחד שיבוטי ישראל' ונכנס אל חללית השבת שלקחה אותו היישר אל הקומה ה103 של המגדל המרחף בו התגורר עם משפחתו. (ובדרך עצרה בכל בניין אי זוגי כמובן)

באופן מפתיע, יש לומר, מגדלים מרחפים הומצאו דווקא על ידי מכון צומת בשנת השמיטה האחרונה, כדי שכל העציצים שבבניין ייחשבו למצע מנותק.

השנה היא 2039.
לחצי מהגברים של הציונות הדתית קוראים עילאי, מכוניות יכולות לרחף, אפשר להדפיס אוכל בבית, רובוטים משרתים את בני האדם – אבל עדיין תאריך תפוגה של מוצרים נמצא בגב האריזה ולא ליד המילים "עדיף להשתמש לפני", עדיין צריך לנתק טוסטר מהחשמל כדי לכבות אותו
וביבי עדיין ראש הממשלה. כמובן.

על פי החלטת הממשלה, הייתה זו שבת אביבית מאוד.
עילאי זכר איך כילד תקופת אלול הייתה סתווית ואפורה ושמח שהשנה הגדיר השר לענייני מזג אוויר רק 19 ימי גשם מלאים. כמו רבים מתושבי כדור הארץ, גם משפחת פיוצ'רקובסקי נהגה לטוס למאדים בתקופת הגשם כי בד"כ אין שם הרבה ישראלים, אבל אולי עם ההחלטה לקצץ בימי הגשם, הם יישארו השנה בכדור הארץ ועם הכסף שיחסכו – יוכלו לטוס לירח בסוכות.

"שבת שלום לכולם!"
עילאי נכנס במאור פנים הביתה. את פניו קיבלו ילדיו אבזם, גבולית, טירחה וכרפס הקטן שנולד כמובן בחנוכה, ומיששו את כיסיו לראות אם הוא הביא להם סוכריות. עילאי הסביר לילדיו שהשבת לא זרקו סוכריות רגילות כי חתן בר המצווה היה אדמַני. האדמנים, עבור קוראינו שחיים עדיין ב2019, הם חבורת אנשים שפרשו מהקהילה הטבעונית אחרי שהגיעו למסקנה שגם צמחים סובלים כשאוכלים אותם, ולכן הם ניזונים רק מרגבי אדמה. עילאי הוציא מכיסוי הטלית כמה סוכריות בוץ שתפס ואמר לילדיו שלא ישכחו לברך "שהחול נהיה בדברו".

הוא התיישב על הספה החורקת שקנו מתצוגה בפלוטו ופתח את עלוני השבת כדי לקרוא קצת פרסומות וחשב לעצמו שלפחות בתחום הזה לא היה שום שינוי ב50 השנים האחרונות. אחרי שראה פרסומת לרכב שיש לו שמשה עם מספר, כדי שיהיה אפשר לנהוג בלי משקפיים, קרם שיזוף בטעמים כדי שלא יישרפו העוגות בתנור ומכונית חדשה של מכון צומת, שניתן להניע אותה ביום טוב כל עוד זה ממכונית קיימת שפעלה מלפני יום טוב- עיניו נדדו למדור הקומי של עלוני השבת- מדור השו"ת.

הוא נזכר איך פעם, לפני שהמציאו את השבב של קריאת המחשבות, אנשים אשכרה נאלצו להקליד את השאלה ולשלוח לרב, אם כמובן היה להם את המספר שלו. מצד שני, שליחה מבוקרת הייתה בוודאי מונעת את כל המחשבות שהוא שלח בטעות לאנשים הלא נכונים. או את המקרים הללו בהם שלח מחשבה ושכח לצרף את הדימיון, ואז דקה אחרי זה נאלץ לשלוח מחשבה נוספת "הפעם עם הדימיון, סליחה".

"האם שביל החלב נחשב לחלב עכו"ם?".
הוא קרא את השאלה ונחירת צחוק קטנה נפלטה לו מהאף כשקרא את תשובת הרב: "בוודאי שכן, שהרי זו עבודת כוכבים ממש". מדורי השו"ת ובכלל רוב התוכן של עלוני השבת ב2039 יועד לציבור התורני, כיוון שלמעשה, נותרו מעט מאוד דתיים לאומיים 'של פעם'. הסטטיסטיקה דיברה כבר על 4 מתוך 5 ילדים שיוצאים בשאלה, והאחד שנשאר מפחד להיות מושפע וגולה לישיבת 'מרכז המור' (זה היה או זה או 'הר הרב' – אין מה לעשות).

למעשה, גם מספרם של המתנחלים התמעט מאוד.
עם פתיחתם של כוכבים נוספים להתיישבות, אנשי הימין הקיצוני ניצלו את האפשרות וטסו ל"צדק" שם הקימו כמובן את היישוב "כהנא". המשיחיסטים טסו לשבתאי שם הקימו את היישוב "צבי". והפמיניסטיות טסו לנוגה והוסיפו לה שני שמות משפחה. הדתיים התורניים לא ששו לטוס מחוץ לכדור הארץ, גם בגלל שלא רצו להיכנס לספק הובלת בשר בשביל החלב, אבל בעיקר בגלל כוח הכבידה הנמוך בחלל. הם פחדו להקל.
--
אי אפשר להגיד שעילאי ומשפחתו היו מאוד תורניים אבל הם באמת עשו השתדלות. הם הקפידו, למשל, על יום טוב שני דכוכבים כשהיו באורנוס בחג השבועות, לא קראו מחשבות שיש בהם משום חשש לשון הרע ואת מחצית השקל תרמו לעניים שלא שפר עליהם מזלם והם רעבו ללחם מודפס אחרי שהשקיעו את כל הונם בביטקוין. יש לציין שהם עשו זאת על אף שאנשי הביטקוין לא נהגו לתרום לעניים כששוויו היה גבוה. מה שנקרא, לא החזירו להם באותו מטבע.

על הטיסה הצפויה לירח עילאי התלבט מאוד, כיוון שרובו המוחלט של הציבור התורני הקפיד לא לטוס לשם עקב הבעיות ההלכתיות שהטיסה יוצרת, במיוחד בחג הסוכות.

ראשית, אי אפשר לברך ברכת הלבנה כשאתה על הלבנה. החלק הכי בעייתי הוא כמובן להגיד "ואיני יכול לנגוע בך". על אף שיש הסומכים על פסיקתו המקלה של הרב המקומי לפיה אפשר להגיד את כל ברכת הלבנה תוך כדי קפיצה ארוכה– בגלל כוח הכבידה הנמוך.
הבעיה הנקודתית בחג הסוכות היא כמובן בניית הסכך.

ההלכה אומרת שצריך לראות דרכו את הכוכבים, ונחלקו הפוסקים האם בסוכה על גבי הירח צריך לראות את הכוכבים או את כדור הארץ.

הוא המשיך להרהר בדבר כשלפתע הרגיש איך אגל זיעה מצטבר לו על המצח והחל נוזל כלפי מטה. באופן אוטומטי הוא הפנה את עיניו אל המזגן, שהיה כבוי. מוזר. הוא היה בטוח שהוא כיוון היטב את שעון השבת (שעון שבת, למי שלא יודע, זו המצאה יהודית גאונית שמאפשרת לך להחליט מתי האורחים ילכו הביתה). הוא הסתכל אל עבר צדוק, הרובוט שלהם ומלמל: "וואו, חם". לפתע, התגלגל אליו במהירות האיירובוט הביתי ונעצר מולו. שנתיים קודם לכן, מכון צומת הכניסו עדכון לאיירובוט ומלבד ניקיון הבית, הוא אחראי גם על תזכורות הלכתיות. מכסה קטן שהותקן עליו נפתח אוטומטית, ומקרן קטן יצא והקרין בהולוגרמה תכולה ומרצדת את דמותו של הרב הראשי של כדור הארץ. "מובא בספר 'בינו לבינה מלאכותית' כי אין להקל באמירה לרובוט בשבת" פתח הרב. עילאי קם אינסטינקטיבית מפני כבודו של הרב והספה חרקה בעוז, הילדים הפסיקו לשחק, צדוק הגיע וכולם הקשיבו לרב "יחד עם זאת, נחלקו הפוסקים בדין רמיזה לרובוט. והמחמירים לרמוז לילד שירמוז לגוי שירמוז לרובוט- תבוא עליהם הברכה. שבת שלום".

עילאי נטל מפית וניגב את הזיעה שעל מצחו. הוא קרס חזרה לספה וסימן באצבעותיו לצדוק שיתעלם מהרמיזה לגבי המזגן. הוא הנהן וחזר לערוך את השולחן. עילאי חשש לקחת את הסיכון שהאיירובוט גם מלשין במידה ולא מקשיבים לרב, מה שעלול להוביל לירידה בדירוג הכשרות וההקפדה הביתיים. ירידה בדירוג, ידע עילאי, עלולה לעכב שידוכים, למנוע ביקורים של קרובי משפחה חרדים ולהקשות בהתפקדות עתידית למפלגות דתיות תורניות.

בינתיים, שירה קראה לכל הילדים לגשת לשולחן. אבזם וטירחה אמרו שהם לא רוצים לבוא כי הם התמלאו מסוכריות הבוץ שאבא הביא מבית הכנסת. שירה שיגרה לעילאי מבט שרק נשים יודעות לשגר (מין שילוב של נזיפה, דיברנו על זה שלא מביאים סוכריות לפני האוכל, תטפל בזה מיד זו אחריות שלך, אם הם לא אוכלים עכשיו דמך בראשך, איפה החלות?). לבסוף, הם הצליחו לגרור את כולם לשולחן והתחילו את הקידוש - רק אחרי שהאיירובוט נזף בהם שעוד כמה דקות זמניות חצות היום וזמנה של הסעודה יחלוף.

עילאי קידש ואחריו קידשה גם שירה, שהייתה חברה בארגון הפמיניסטי "והטלית על כולנה" שדגל בשיוויון מלא בין המינים. לכן, כמו הגברים- גם הנשים עלו לתורה, הובילו את התפילה ודיברו על ההפסד של מכבי ביום חמישי נגד הפועל נפטון. זה היה הפסד צפוי, כמובן, כי כולם שם כוכבים.

הארוחה עברה בנעימים, צדוק הגיש את האוכל, אבובית אמרה דברה תורה, גבולית בהתה בחלל וכרפס הקטן סיפר שאצלו בכיתה אחד הילדים היה חולה אז השיבוט שלו הגיע במקומו. שירה הסתכלה על עילאי שכמעט ונחנק מהאפונה שאכל. שניהם ידעו כי בעוד כחודש יחול יום הולדתה ה16 של אבובית, וכמו כל הילדות בכיתה גם היא ביקשה שישבטו אותה כי "לכולן יש שיבוט". שירה הייתה בעד, עילאי נגד. לא בגלל העלות. זה עקרון. (העקרון היה שזה בגלל העלות).

שירה הסתכלה עליו ומלמלה "ווָּאי יוּ דוֹנְט וּוֹנְט טוּ בָּאי אַ-שיבּוּט טוּ יוֹר דוֹטֶר? חוסך שיבוטו שונא בנו!". אבובית הסתכלה עליה, גלגלה עיניים ואמרה "אני יודעת אנגלית אמא, אני בת 16. את העדכון של האנגלית מורידים כבר בגיל 8 היום". "שונא בנו" אמר עילאי "ולא ביתו". "באמת?" אמרה שירה "ידוע שבכל מקום שנאמר בנו, גם ביתו במשתמע!". איפה הימים שבהם גבר יכול היה ללהג משהו בארמית או במשיכת אגודל בלי שהצד השני יוכל להשיב לו, נאנח עילאי פנימית ובטעות שיגר את המחשבה לשירה, שהחזירה לו מבט זועף. "בסדר" הוא נכנע "נקנה לה שיבוט". האיירובוט התקרב אליהם במהירות "יופי, שירה" אמר עילאי "עכשיו חטאנו בתכנון משבת לחול. מרוצה? זה שתי נקודות". שירה הסיתה את מבטה הצידה ואבובית הגניבה חיוך מרוצה.

הארוחה הסתיימה וצדוק הביא לשולחן ברכונים. עילאי שאל אותו "באיזה נוסח זה?" וכולם צחקו. עדות ונוסחים לא היו קיימים כבר חמש שנים לפחות, אחרי שמחקר גילה שלכל ילד שנולד אחרי 2,030 - יש כ11 עדות בממוצע.

אחרי שסיימו לברך וצדוק פינה את הכלים, עילאי עלה על המיטה עייף וטרוד.
הוא הבטיח לעצמו שאם עושים לאבובית שיבוט הוא ישקיע ויעשה גם אחד לעצמו.
בכל זאת, זו הדרך היחידה שבה יוכל לקחת את עצמו סוף סוף בידיים.
העיניים שלו נעצמו והוא נזכר איך קרא פעם בשו"ת מחשבות את השאלה: "השכפול שלי שואל שאלות באמונה, מה לעשות?". אילו הוא היה הרב, התשובה שלו בטח הייתה: עיין בספר "דע מה שתשיב לעצמך"

הוא חייך והרגיש איך צדוק מכסה אותו בלי שירמוז.

שבת שלום!

‏טוב, מסתבר שהם גם חוזרים מבית הספר

היא בכוונה לא מפסקת!! 😳

‏לפעמים ביס אחד יכול לגרום לך לחכות 6 שעות לגלידה.
‏למדתי את זה על בשרי.

‏אין לי בעיה למסור חלקים מהארץ.
‏ממילא אני לא קורא את כל המוספים השמאלנים שלהם.

- שלום, הגעתי למצוק הצינים?
- לא, סתם יש פה שילוט

ממוצע הציונים בישיבות חרדיות נמוך, מהסיבה הפשוטה שציונים בדרך כלל לא הולכים לישיבות חרדיות.

‏אז איך אתם יודעים אם טעיתם באיות?

אתם בטח מכירים אותן.

השניות המותחות האלו כשילד בוכה ואז יש שקט מסתורי ואתה לא יודע אם הוא נרגע או שהוא לוקח אוויר לווווהההה אימתני. או ששומעים רעש של מכה, בכי של ילד ופתאום יש שקט.

אמא רצה לבדוק מה קרה, לעומת אבא שלרוב יעביר דף בעיתון ויגיד "אז הוא איבד את ההכרה ל-2 דקות. מפונק. בגילו בכלל לא הייתה לי הכרה!". אבל כל זה נכון לבכי של היום. לבכי של הלילה יש חוקים משלו. מכירים את הריב הזוגי המיותר של 'מי יותר עייף'? איך אסור להגיד שישנת טוב בלילה, כמה חשוב לפרט איך היה קשה היום בעבודה וכמה קריטי להזכיר שהשבוע ישנת רק 4 שעות בממוצע?

אדם חיצוני עשוי לחשוב שהויכוח הזה מיותר כי אין לו שום השלכות, אבל זוגות יודעים היטב את ההשלכות. מי שזכה בתואר המפוקפק "העייף פחות" הוא זה שימורפק ללא מילים כשהילד קם ויאלץ לקום בהכנעה כדי לטפל באירוע. כמו אבות רבים, אני חירש בכי (המקבילה ההורית של עיוור צבעים) אבל בניגוד לאבות רבים, המוח שלי מאוד יצירתי בדרכים שלו להשאיר במצב שינה ולכן גם כשאני ממורפק ומתבקש לקום, אני מוצא את עצמי חושב: "אני יכול להמשיך לישון, היא הגישה טופס בקשת קימה בפונט לא תקני". אבל המרפק של אשתי פועל על נודניק במרווחים של 3 שניות, ובסוף אני קם.

כלומר, הגוף שלי מתרומם, אבל למעשה אני עדיין ישן. כל התודעה שלי מרוכזת במטרה אחת־ לסיים את האירוע במינימום ערוּת. זה אומר שאני לא ארכיב משקפיים, ואזחל על הרצפה בחושך כדי לחפש את המוצץ הסורר, במקום לפתור את זה בשתי שניות של אור ומשקפיים. כי את הבכי על זה שלא אצליח לחזור לישון־ יהיה לי קשה יותר לעצור.
--
הטור שלי במוצש - השבוע החדש שלך

‏למרות המבול שירד בחוץ, בתיבה היה חם ונוח

הפתעת הבחירות-
בת הים נתנה את הקול שלה לאורסולה.

‏ילדים מתחת לגיל 13 לא מצביעים, כי מפחדים שיתחלף להם הקול

סיפור בחירות/אמיר מויאל
מופאסה חיכה בקוצר רוח ליום שבו יוולד יורש העצר שלו, וכשהוא סוף סוף הגיח לאוויר העולם, הוא כינס מסיבת עיתונאים גדולה בצוק התקווה.

רפיקי לקח את הנסיך ומרח לו על המצח קצת יין שנשאר מההבדלה, מלמל כמה פסוקים ויצא איתו החוצה, לקול תרועת ההמון שהשתחווה והריע.

ב"קשת" מיהרו לדווח בזלזול על העדר שנוהה אחרי מופאסה, ומשתחווה לו. וכמובן סיקר בהרחבה את ההשפעות החרדיות של רפיקי על ראש ממשלת צוק התקווה, עם הכותרת "קופים עלינו את הדת".
ב"רשת" עלתה כתבה מפרגנת על סקאר והאלטרנטיבה השלטונית שהוא מציב. במחנה "רק לא מופאסה" הביעו תקווה שהוא יוכל להביא לסיום הסכסוך ולהביא סוף סוף לשלום עם הצבועים.

בינתיים הזמן חלף, בארזים נפלה שלכת ויורש העצר קצת גדל.
בוקר אחד, הוא נכנס אליהם לחדר בהתלהבות. שרה בי הסתובבה לצד השני וסימבה ניסה להעיר את אבא שלו. הוא משך לו את האוזן ואמר "הבטחת". מופאסה הסתובב לצד השני. "הבטחת". הוא גם הבטיח לפנות את בית הקברות של הפילים בקרוב מאוד, אבל זה לא קרה בינתיים. סימבה לא התכוון לוותר. הוא אמר לו שאם הוא לא יקום עכשיו, הוא ילך לנלה, שעמדה פעם בראש הלשכה של מופאסה.
מופאסה קם מיד והצטרף לבנו, למחזה קסום.

"תראה סימבה" אמר מופאסה "כל מה שמואר עכשיו הוא הממלכה שלנו. תקופת שלטונו של המלך עולה ושוקעת כמו השמש, יום אחד השמש תשקע על התקופה שלי ותזרח עליך, המלך החדש!" סימבה שמח וחייך. "אני צוחק, כמובן" אמר מופאסה. "אני התכוונתי לסקנדינביה שם השמש אף פעם לא שוקעת". החיוך מש מפניו של סימבה המאוכזב. "ומה בדבר האיזור המוצל?" הוא הקשה. פניו של מופאסה התכרכמו "זה דרום תל אביב, סימבה" הוא אמר בכעס "לעולם אל תלך לשם!"

הם המשיכו לטייל בשמש החמימה, כשלפתע עדר של הבטחות קיפץ לידם. "הבט בהבטחות הללו, סימבה, זהו מעגל החיים של הפוליטיקה" הסביר מופאסה. "אבל אבא" הקשה סימבה "אנחנו לא מפרים הבטחות?" מופאסה חייך. "כשאנחנו נבחרים, הבטחותינו הופכות לעשב. ובוחרים, אוכלים את העשב, שוב ושוב. וכך אנחנו נבחרים כל הזמן במעגל החיים הגדול".

"בוקר טוב אדוני" אמר המזכיר הצבאי שלו זאזו והתחיל בתדריך הבוקר.
סימבה השתעמם ובא להעלות ציוץ פרובקטיבי בטוויטר, כשלפתע מתוך האדמה הגיעה חפרפרת ועדכנה את זאזו בזריזות. זו הייתה החפרפרת של כחול לבן. "אדוני!" הוא אמר בעיניים מלאות אימה "צבועים! באדמות המורשת!". מופאסה מיהר ואמר "זאזו, קח מכאן את סימבה הביתה" ורגע לפני שנעלם הוא הוסיף "ותוציא הודעה לעיתונות על 300 יחידות דיור באיזו התנחלות. זה תמיד עובד"

זאזו נאנח, ליווה את סימבה לביתו ואמר
"אין אפוטרופוס לאריות"

אמרתי לאשתי ששטפתי כלים.
תוהה מה יקרה כשהיא תראה את תוצאות האמת ותבין ששיקרתי במדגם.

‏בכל פעם שיש בחירות, אני מופתע מחדש שהקולות הצפים וקולות הימאים לא הולכים באופן טבעי למפלגת "הפיראטים"

‏טוב, הרכבתי את הממשלה ונשאר לי בורג שאין לי מושג מה לעשות איתו

‏ברור שאי אפשר להקים ממשלה נורמלית. נועם פרשו.