המפתח לריבונות ושגשוג פשוט:
ממשלה קטנה שמפעילה בצורה חזקה את שלטון החוק. מול החרדים מול הערבים מול השמאלנים מול הימנים פשוט מול כולם דרוש דבר אחד - שוויון בפני החוק.
כאשר הממשלה עושה הנחות לקבוצות לחץ התוצאה היא ויתור על שלטון החוק.
מי שמוותרים לו רוצה עוד. ואז נוצרת אנרכיה.
ממשלה קטנה שמפעילה בצורה חזקה את שלטון החוק. מול החרדים מול הערבים מול השמאלנים מול הימנים פשוט מול כולם דרוש דבר אחד - שוויון בפני החוק.
כאשר הממשלה עושה הנחות לקבוצות לחץ התוצאה היא ויתור על שלטון החוק.
מי שמוותרים לו רוצה עוד. ואז נוצרת אנרכיה.
Forwarded from עקיבא ביגמן הישן והממלכתי
טורי הבוקר בישראל היום:
התחביר הפנימי של האוטובוס הבוער
לאוטובוסים בוערים יש תחביר פנימי. דקדוק מיוחד. מעין צליל בלעדי שנתנו לו מציתיו, חבריו ופובלציסטיקיו. ויש להם גם את הלקחים החברתיים שלהם וכמובן - את הפוליטיקה. במקרה של מהומות בני ברק, האוטובוס הבוער בא ללמד אותנו שיעור מאלף במיוחד. והפעם - על גבולות הגזרה של הרב־תרבותיות, על הקווים האדומים של הסבלנות ועל האמת מאחורי יחסו של השמאל לעוני.
שנים לימדו אותנו שאסור להיות שיפוטיים כלפי אוכלוסיות מוחלשות. אסור לבקר את סדרי העדיפויות שלהן, אסור להעיר על הרגלים תרבותיים. אסור לבוא עם הדעות הקדומות שלנו. לא ולא: את ה"חיים בעוני" צריך לשפוט מתוך עיניהם שלהם, לא מתוך ערכיה של התרבות ההגמונית הבורגנית השבעה.
והנה, השבוע גילינו שגם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. "למה אנשים שגרים בדירת 60 מטר צריכים להביא לעולם 12 ילדים?" שאלה בטוויטר אשת "הארץ" נעמה ריבה, "ולמה אני צריכה לממן את זה?" שאלה טובה מאוד, שליברלים שואלים על מדינת הרווחה מאז ימיו של כצנלסון. התמיכות הממשלתיות יוצרות תמריצים מעודדי עוני, "מלכודת עוני", דבר שמשבש לחלוטין את המנגנונים החברתיים. החרדים מלמדים את השמאל שלנו קורס מזורז בניאו־ליברליזם. כמו ההתנגדות הקולנית השבוע לחלוקת הכספים של הליכוד (שמכונה באורווליאנית "תוכנית כלכלית") - פתאום שמאלנינו גילו שלשפוך כסף על בעיות לא תמיד פותר אותן. אולי אם נתניהו יעלה את שכר המינימום פתאום נשמע מהם גם ש"שכר מינימום מעודד אבטלה" וש"צריך לבטל קצבאות זקנה"?
את הלקח השני לימד אותנו משה גפני שהאשים השבוע במליאה את החילונים באורח החיים החרדי: "אתם שהכנסתם אותנו לגור בצפיפות כזאת, אתם אשמים" - הוא צעק, במה שהפך לבדיחת השבוע ברשתות. והנה הלקח: כשפוליטיקאים מקבוצות מיעוט מאשימים את הממשלה בכשלים התרבותיים של קבוצתם, זה דבר מצחיק ופתטי. בשום פנים ואופן לא נושא לקמפיין מתמשך על אחריות הממשלה לאלימות ולפשיעה פנים מגזרית.
וכאן הנקודה: האוטובוס הבוער לימד אותנו גם את גבולות הרב־תרבותיות. "ארגונים חילוניים רבים מעלים על נס את הפלורליזם, הרב־תרבותיות ו"הטוב המשותף", אבל שוכחים להדגיש את העקרונות הליברליים הבסיסיים: אזרחות, סולידריות, זכויות אזרח וחירויות הפרט", כתב חוקר הדתות תומר פרסיקו. "צריך להתחשב במיעוטים, אבל תמיד צריך לקבוע גבול". כלומר, פלורליזם זה דבר נחמד, אבל הלו - יש פה גבולות. כדי להיות חלק מהטוב הדמוקרטי הזה צריכים לעמוד בכמה תנאי סף קטנים. אין עקרונות ליברליים - אין "טוב משותף". אין סולידריות - אין רב־תרבותיות. או בקיצור: אין נאמנות - אין אזרחות.
שמאלנינו למדו השבוע שלרב־תרבותיות יש מחיר. פתאום נפל האסימון שטשטוש דרישות הסף של המדינה המערבית מוביל ליצירתם של חללי ריבונות ובועות אוטונומיות חסרות חוק וסדר. מה שאוטובוס אחד עושה לאנשים. אבל אל דאגה: כמו בכל דבר, גם פה ברור מה השמאל עושה. יש רב־תרבותיות "מהותנית", ובמסגרתה מה שמותר לערבים אסור לחרדים. אתם כבר יודעים למה.
https://www.israelhayom.co.il/opinion/844851
התחביר הפנימי של האוטובוס הבוער
לאוטובוסים בוערים יש תחביר פנימי. דקדוק מיוחד. מעין צליל בלעדי שנתנו לו מציתיו, חבריו ופובלציסטיקיו. ויש להם גם את הלקחים החברתיים שלהם וכמובן - את הפוליטיקה. במקרה של מהומות בני ברק, האוטובוס הבוער בא ללמד אותנו שיעור מאלף במיוחד. והפעם - על גבולות הגזרה של הרב־תרבותיות, על הקווים האדומים של הסבלנות ועל האמת מאחורי יחסו של השמאל לעוני.
שנים לימדו אותנו שאסור להיות שיפוטיים כלפי אוכלוסיות מוחלשות. אסור לבקר את סדרי העדיפויות שלהן, אסור להעיר על הרגלים תרבותיים. אסור לבוא עם הדעות הקדומות שלנו. לא ולא: את ה"חיים בעוני" צריך לשפוט מתוך עיניהם שלהם, לא מתוך ערכיה של התרבות ההגמונית הבורגנית השבעה.
והנה, השבוע גילינו שגם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. "למה אנשים שגרים בדירת 60 מטר צריכים להביא לעולם 12 ילדים?" שאלה בטוויטר אשת "הארץ" נעמה ריבה, "ולמה אני צריכה לממן את זה?" שאלה טובה מאוד, שליברלים שואלים על מדינת הרווחה מאז ימיו של כצנלסון. התמיכות הממשלתיות יוצרות תמריצים מעודדי עוני, "מלכודת עוני", דבר שמשבש לחלוטין את המנגנונים החברתיים. החרדים מלמדים את השמאל שלנו קורס מזורז בניאו־ליברליזם. כמו ההתנגדות הקולנית השבוע לחלוקת הכספים של הליכוד (שמכונה באורווליאנית "תוכנית כלכלית") - פתאום שמאלנינו גילו שלשפוך כסף על בעיות לא תמיד פותר אותן. אולי אם נתניהו יעלה את שכר המינימום פתאום נשמע מהם גם ש"שכר מינימום מעודד אבטלה" וש"צריך לבטל קצבאות זקנה"?
את הלקח השני לימד אותנו משה גפני שהאשים השבוע במליאה את החילונים באורח החיים החרדי: "אתם שהכנסתם אותנו לגור בצפיפות כזאת, אתם אשמים" - הוא צעק, במה שהפך לבדיחת השבוע ברשתות. והנה הלקח: כשפוליטיקאים מקבוצות מיעוט מאשימים את הממשלה בכשלים התרבותיים של קבוצתם, זה דבר מצחיק ופתטי. בשום פנים ואופן לא נושא לקמפיין מתמשך על אחריות הממשלה לאלימות ולפשיעה פנים מגזרית.
וכאן הנקודה: האוטובוס הבוער לימד אותנו גם את גבולות הרב־תרבותיות. "ארגונים חילוניים רבים מעלים על נס את הפלורליזם, הרב־תרבותיות ו"הטוב המשותף", אבל שוכחים להדגיש את העקרונות הליברליים הבסיסיים: אזרחות, סולידריות, זכויות אזרח וחירויות הפרט", כתב חוקר הדתות תומר פרסיקו. "צריך להתחשב במיעוטים, אבל תמיד צריך לקבוע גבול". כלומר, פלורליזם זה דבר נחמד, אבל הלו - יש פה גבולות. כדי להיות חלק מהטוב הדמוקרטי הזה צריכים לעמוד בכמה תנאי סף קטנים. אין עקרונות ליברליים - אין "טוב משותף". אין סולידריות - אין רב־תרבותיות. או בקיצור: אין נאמנות - אין אזרחות.
שמאלנינו למדו השבוע שלרב־תרבותיות יש מחיר. פתאום נפל האסימון שטשטוש דרישות הסף של המדינה המערבית מוביל ליצירתם של חללי ריבונות ובועות אוטונומיות חסרות חוק וסדר. מה שאוטובוס אחד עושה לאנשים. אבל אל דאגה: כמו בכל דבר, גם פה ברור מה השמאל עושה. יש רב־תרבותיות "מהותנית", ובמסגרתה מה שמותר לערבים אסור לחרדים. אתם כבר יודעים למה.
https://www.israelhayom.co.il/opinion/844851
ישראל היום
התחביר הפנימי של האוטובוס הבוער
עקיבא ביגמן
Forwarded from David Tal
בנושא אחר - סטודנט בבצלאל הכין מדריך אינטרנטי להשתלבות במרחב הפרוגרסיבי לאחת מהמטלות שלו. לא הכל שם לטעמי, אבל בסה"כ די משעשע.
מיותר לציין שהוא נמצא בטיפול משמעתי אצל מנהל המחלקה עכשיו:
https://projects.invisionapp.com/share/GFZXYKNCRN2?fbclid=IwAR3ZYn4lB4DnHBFrJ3s5wAva9cEoPmBLM9VZ8iJ2icbnJv3U7d78Syw9HN8#/screens
מיותר לציין שהוא נמצא בטיפול משמעתי אצל מנהל המחלקה עכשיו:
https://projects.invisionapp.com/share/GFZXYKNCRN2?fbclid=IwAR3ZYn4lB4DnHBFrJ3s5wAva9cEoPmBLM9VZ8iJ2icbnJv3U7d78Syw9HN8#/screens
InVision Share Link
Grivence Guide
This prototype brought to you by InVisionApp
בסדרת הפודקאסט 'מסע בין עולמות-על דמויות ורעיונות' התארחתי אצל שמעון רפאלי.
בין הנושאים שעלו: תופעות פוסט ציוניות בימין ובשמאל. מהי ניאו-ציונות. ההבדל בין חיים מערביים בהם האינדיבידואל במרכז לבין חיים יהודיים בהם העם במרכז. חוקה לישראל בראי אפלטון ואריסטו.
הפרק זמין ב-You Tube ובכל אפליקציות התוכן, כצפיה וכהאזנה. (קישורים להלן).
בין הנושאים שעלו: תופעות פוסט ציוניות בימין ובשמאל. מהי ניאו-ציונות. ההבדל בין חיים מערביים בהם האינדיבידואל במרכז לבין חיים יהודיים בהם העם במרכז. חוקה לישראל בראי אפלטון ואריסטו.
הפרק זמין ב-You Tube ובכל אפליקציות התוכן, כצפיה וכהאזנה. (קישורים להלן).
Forwarded from רונן שובל - דיונים
בסדרת הפודקאסט 'מסע בין עולמות-על דמויות ורעיונות' התארחתי אצל שמעון רפאלי.
בין הנושאים שעלו: תופעות פוסט ציוניות בימין ובשמאל. מהי ניאו-ציונות. ההבדל בין חיים מערביים בהם האינדיבידואל במרכז לבין חיים יהודיים בהם העם במרכז. חוקה לישראל בראי אפלטון ואריסטו.
https://www.youtube.com/watch?v=OuKDQlPN4D0&feature=youtu.be&ab_channel=%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F
בין הנושאים שעלו: תופעות פוסט ציוניות בימין ובשמאל. מהי ניאו-ציונות. ההבדל בין חיים מערביים בהם האינדיבידואל במרכז לבין חיים יהודיים בהם העם במרכז. חוקה לישראל בראי אפלטון ואריסטו.
https://www.youtube.com/watch?v=OuKDQlPN4D0&feature=youtu.be&ab_channel=%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9A%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%9F
למי שרוצה להאזין לא ביוטיוב אפשר בקישור הבא:
https://anchor.fm/5932/episodes/ep-ependh
https://anchor.fm/5932/episodes/ep-ependh
Anchor
שמעון רפאלי מארח את ד"ר רונן שובל | מסע בין עולמות | פרק שלישי by מסע בין עולמות • A podcast on Anchor
פרק שלישי בפודקאסט 'מסע בין עולמות - על דמויות ורעיונות', מבית קרן תקווה שיעסוק בזהות יהודית, ציונית ומערבית. בשיחות נכיר לעומק את הרעיונות שעיצבו את אישיותו והשקפת עולמו של האורח שאיתנו. בפרק זה מארח שמעון רפאלי את ד"ר רונן שובל, דיקן קרן תקווה, ראש מכון…
הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ
נתניהו מסכן את שלטון הימין/רונן שובל
כשאנחנו חושבים על ימין ושמאל, באופן טבעי אנחנו מזהים את הליכוד ואת נתניהו כ"ימין". אבל האם הזיהוי הזה נכון? האם אנחנו מזהים את הליכוד ונתניהו כימין בגלל סנטימנט היסטורי, או שיש לזיהוי הזה גם הצדקה?
ישנם שלושה צירים מרכזיים דרכם ניתן לארגן את המחלוקת בין ימין לבין השמאל. הציר הראשון נוגע לשאלת א"י ובטחון לאומי, הציר השני נוגע לכלכלה וחברה, והציר השלישי נובע למשילות.
מנקודת מבט היסטורית בשלושת הצירים הללו נתניהו במקרה הטוב מקבל ציון צמוד לזה של יצחק רבין. כשהוא צמוד לו מצד שמאל.
בשאלת א"י, בנאומו האחרון בכנסת הכריז כזכור רבין כי הפלסטינאים יקבלו ישות שהיא "פחות ממדינה". ואילו נתניהו הכריז כזכור בנאום בר-אילן כי "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית". כמו כן, נתניהו הצביע בעד ההתנתקות מספר פעמים, ותמך בה יחד עם ישראל כץ וצחי הנגבי. ההבטחות של נתניהו ביחס להתיישבות, ולא רק, כתובות על קרח נמס. החל מ"חאן אל אחמר יפונה בקרוב מאוד" ועד להבטחות על ישובים חדשים, ריסוק שלטון החמאס, או החלת החוק הישראלי החלת את החוק הישראלי על בקעת הירדן. הבטחות כמו חול.
ביחס לכלכלה וחברה המצב לא יותר טוב. הפער בין רה"מ נתניהו 2021 לבין נתניהו שר האוצר 2003 מעולם לא היה גדול יותר. נתניהו ממליץ בטיק-טוק על ספרים קפיטליסטיים של ספריית שיבולת, אבל מקדם מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית פופוליסטית ומקוממת.
במקום לקדם מדיניות שתאפשר לשוק לשגשג, כזו שתכלול קיצוץ עמוק במגזר הציבורי המנופח, טיפול עומק בפנסיות התקציביות, הורדת מיסים, ביטול מכסות ייצור, הסרת חסמיי יבוא, הפחתת כוח המיקוח של הועדים, צמצום קצבאות שגורמת לעשרות אלפי אנשים להעדיף לא לעבוד. נתניהו מציע להעמיק את הגרעון, ולזרוק כסף על הציבור. בנק ישראל טרח להוציא הודעה רשמית ואמר: "חלוקת מענקים לכל אזרח אינה יעילה ובכלל, בתקופה של יציאה מסגר, עדיף להתמקד בצעדים מאיצי צמיחה". למעשה, התוכנית הכלכלית של נתניהו היא כה מופרכת עד שאפילו פרופ' דני גוטווין, הסוציאליסט האדום, אדם שתומך בהלאמה של חברות הגז, הסלולר, וכיל, הביע בה תמיכה.
הציר השלישי הוא ביחס למשילות. כאן זו כבר טרגדיה שהפכה לפארסה. כזכור היה זה נתניהו שמנע כל ניסיון לרסן את ההפיכה המשפטית. הוא זה שבלם את פסקת ההתגברות; את שינוי שיטת מינוי וכפיפות היועצים המשפטים; את שינוי שיטת בחירת השופטים לעליון, את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ורפורומות חשובות נוספות. זאת ועוד, נתניהו הוא זה שמינה בעצמו, את אלשיך למפכ"ל; את מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה; ואת שי ניצן לפרקליט המדינה. וכן יצר את הדילים הפוליטיים שהביאו את ציפי לבני וניסנקורן למשרד המשפטים. זאת ועוד נתניהו גם התגאה בכך בראיון לערוץ הכנסת ב 2012, הוא אמר: "עלו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של בית המשפט העליון... מנעתי את כולם". אגב, בניגוד לנתניהו, רבין לא היסס לחוקק פסקת התגברות ב 1994 ביחס לחוק יסוד חופש העיסוק. אובדן המשילות הוא כמובן נוגע לסוגיה רחבה הרבה יותר מהרפיסות מול הרשות השופטת. נתניהו לא פותר את בעיית המסתננים, לא מתמודד עם בעיית הפוטקשן והפשע המשתולל בנגב, בצפון, ובלוד, ולא בולם את החתרנות המדינית הזרה, של האיחוד האירופאי והקרן החדשה לישראל.
המתודה של נתניהו היא עקבית. בשלב הראשון - הוא ממנה פקידים שמחזיקים בתפיסת עולם הפוכה לזו שהוא מצהיר עליה. בשלב השני - הוא מציע רעיון לסדר היום הלאומי. בדרך כלל רעיון טוב. (אבל לא תמיד). למשל סגירת נתב"ג, או הריסת בתי מחבלים תוך 48 שעות, בניה בשטחי 1-E, חוק שינוי שיטת הממשל, הפחתת מיסים ב -20% וכו'. בשלב השלישי - הפקיד שנתניהו מינה, מודיע שאי-אפשר. בשלב הרביעי - נתניהו מאשים את הפקיד בכך שאין משילות. בשלב החמישי – אפשר לשמוע את אנחת הרווחה. גם הבטחנו, וגם לא הצלחנו לקיים. השלב השישי מגיע תמיד במערכת הבחירות – תנו לנו עוד כוח בקלפי. בשביל שהימין יהיה בשלטון, אבל השמאל ישלוט.
הפעמים היחידות שהימין הצליח באופן מהותי לממש את המדיניות שלו, זה לא היה בגלל הליכוד ונתניהו, אלא למרות הליכוד ונתניהו. כאשר היתה ממשלת ימין, שבה הליכוד היה קטן, והמפלגות השותפות היו גדולות יחסית. לכן, כל מי שרוצה ממשלה שמקדמת את ערכי הימין, חייב להעדיף ליכוד קטן. כל חברי כנסת נוסף שיגיע לתקווה חדשה של סער, למשל, אולי המתחרה הגדול של נתניהו, המאגף אותו מימין, על חשבון הליכוד - מקדם את הסיכוי שתקום כאן ממשלה שתקדם באופן מוצלח יותר את ערכי הימין.
כשאנחנו חושבים על ימין ושמאל, באופן טבעי אנחנו מזהים את הליכוד ואת נתניהו כ"ימין". אבל האם הזיהוי הזה נכון? האם אנחנו מזהים את הליכוד ונתניהו כימין בגלל סנטימנט היסטורי, או שיש לזיהוי הזה גם הצדקה?
ישנם שלושה צירים מרכזיים דרכם ניתן לארגן את המחלוקת בין ימין לבין השמאל. הציר הראשון נוגע לשאלת א"י ובטחון לאומי, הציר השני נוגע לכלכלה וחברה, והציר השלישי נובע למשילות.
מנקודת מבט היסטורית בשלושת הצירים הללו נתניהו במקרה הטוב מקבל ציון צמוד לזה של יצחק רבין. כשהוא צמוד לו מצד שמאל.
בשאלת א"י, בנאומו האחרון בכנסת הכריז כזכור רבין כי הפלסטינאים יקבלו ישות שהיא "פחות ממדינה". ואילו נתניהו הכריז כזכור בנאום בר-אילן כי "נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית". כמו כן, נתניהו הצביע בעד ההתנתקות מספר פעמים, ותמך בה יחד עם ישראל כץ וצחי הנגבי. ההבטחות של נתניהו ביחס להתיישבות, ולא רק, כתובות על קרח נמס. החל מ"חאן אל אחמר יפונה בקרוב מאוד" ועד להבטחות על ישובים חדשים, ריסוק שלטון החמאס, או החלת החוק הישראלי החלת את החוק הישראלי על בקעת הירדן. הבטחות כמו חול.
ביחס לכלכלה וחברה המצב לא יותר טוב. הפער בין רה"מ נתניהו 2021 לבין נתניהו שר האוצר 2003 מעולם לא היה גדול יותר. נתניהו ממליץ בטיק-טוק על ספרים קפיטליסטיים של ספריית שיבולת, אבל מקדם מדיניות כלכלית פרוטקציוניסטית פופוליסטית ומקוממת.
במקום לקדם מדיניות שתאפשר לשוק לשגשג, כזו שתכלול קיצוץ עמוק במגזר הציבורי המנופח, טיפול עומק בפנסיות התקציביות, הורדת מיסים, ביטול מכסות ייצור, הסרת חסמיי יבוא, הפחתת כוח המיקוח של הועדים, צמצום קצבאות שגורמת לעשרות אלפי אנשים להעדיף לא לעבוד. נתניהו מציע להעמיק את הגרעון, ולזרוק כסף על הציבור. בנק ישראל טרח להוציא הודעה רשמית ואמר: "חלוקת מענקים לכל אזרח אינה יעילה ובכלל, בתקופה של יציאה מסגר, עדיף להתמקד בצעדים מאיצי צמיחה". למעשה, התוכנית הכלכלית של נתניהו היא כה מופרכת עד שאפילו פרופ' דני גוטווין, הסוציאליסט האדום, אדם שתומך בהלאמה של חברות הגז, הסלולר, וכיל, הביע בה תמיכה.
הציר השלישי הוא ביחס למשילות. כאן זו כבר טרגדיה שהפכה לפארסה. כזכור היה זה נתניהו שמנע כל ניסיון לרסן את ההפיכה המשפטית. הוא זה שבלם את פסקת ההתגברות; את שינוי שיטת מינוי וכפיפות היועצים המשפטים; את שינוי שיטת בחירת השופטים לעליון, את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ורפורומות חשובות נוספות. זאת ועוד, נתניהו הוא זה שמינה בעצמו, את אלשיך למפכ"ל; את מנדלבליט ליועץ המשפטי לממשלה; ואת שי ניצן לפרקליט המדינה. וכן יצר את הדילים הפוליטיים שהביאו את ציפי לבני וניסנקורן למשרד המשפטים. זאת ועוד נתניהו גם התגאה בכך בראיון לערוץ הכנסת ב 2012, הוא אמר: "עלו הצעות להגביל או לקצץ בכוחו של בית המשפט העליון... מנעתי את כולם". אגב, בניגוד לנתניהו, רבין לא היסס לחוקק פסקת התגברות ב 1994 ביחס לחוק יסוד חופש העיסוק. אובדן המשילות הוא כמובן נוגע לסוגיה רחבה הרבה יותר מהרפיסות מול הרשות השופטת. נתניהו לא פותר את בעיית המסתננים, לא מתמודד עם בעיית הפוטקשן והפשע המשתולל בנגב, בצפון, ובלוד, ולא בולם את החתרנות המדינית הזרה, של האיחוד האירופאי והקרן החדשה לישראל.
המתודה של נתניהו היא עקבית. בשלב הראשון - הוא ממנה פקידים שמחזיקים בתפיסת עולם הפוכה לזו שהוא מצהיר עליה. בשלב השני - הוא מציע רעיון לסדר היום הלאומי. בדרך כלל רעיון טוב. (אבל לא תמיד). למשל סגירת נתב"ג, או הריסת בתי מחבלים תוך 48 שעות, בניה בשטחי 1-E, חוק שינוי שיטת הממשל, הפחתת מיסים ב -20% וכו'. בשלב השלישי - הפקיד שנתניהו מינה, מודיע שאי-אפשר. בשלב הרביעי - נתניהו מאשים את הפקיד בכך שאין משילות. בשלב החמישי – אפשר לשמוע את אנחת הרווחה. גם הבטחנו, וגם לא הצלחנו לקיים. השלב השישי מגיע תמיד במערכת הבחירות – תנו לנו עוד כוח בקלפי. בשביל שהימין יהיה בשלטון, אבל השמאל ישלוט.
הפעמים היחידות שהימין הצליח באופן מהותי לממש את המדיניות שלו, זה לא היה בגלל הליכוד ונתניהו, אלא למרות הליכוד ונתניהו. כאשר היתה ממשלת ימין, שבה הליכוד היה קטן, והמפלגות השותפות היו גדולות יחסית. לכן, כל מי שרוצה ממשלה שמקדמת את ערכי הימין, חייב להעדיף ליכוד קטן. כל חברי כנסת נוסף שיגיע לתקווה חדשה של סער, למשל, אולי המתחרה הגדול של נתניהו, המאגף אותו מימין, על חשבון הליכוד - מקדם את הסיכוי שתקום כאן ממשלה שתקדם באופן מוצלח יותר את ערכי הימין.