Forwarded from ארז תדמור
איך קרא לזה חברי שמחה רוטמן? קריאת חובה: https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001357558#utm_source=RSS
טקסט מרתק מתוך הפייסבוק של בחור חרדי בשם מנחם נאבת:
משבר הקורונה יצר אצלי משבר אישי עמוק ביחס לחברה החרדית. עד היום היו לי הרבה ביקורות על החברה החרדית ועל דרכי התנהלותה, על כשלים ופגמים בחינוך שלה, לצד הכרה במעלות הגדולות והנדירות שיש לחינוך הזה לתרום (דבר מה שאני עדיין מכיר בו), אבל משבר הקורונה חשף דבר מה הרבה יותר עמוק והרבה יותר טוטלי שאי אפשר להתעלם ממנו ואי אפשר לסנגר עליו בשום צורה.
בתחילת משבר הקורונה חשבתי שהבעיה היא בעיה של מערכתיות. החברה החרדית מתקשה להבין מערכות, תפקוד של מערכות, מבנים המבקשים לארגן קולקטיב באופן ממוסד, מה שגורם לה גם להתייחס לשאלות הרות גורל באופן חובבני. וזה נכון. אבל בהמשך, לצערי, נחשפתי לדבר מה אחר לגמרי. הרבה יותר קשה. מדובר בחוסר סולידריות בסיסי ואי אכפתיות. דבר מה בהתנהגות הספציפית גרם לי להבין זאת. לא היה מדובר יותר בחוסר הבנה של הסיטואציה, לא היה מדובר יותר בשיקולים אחרים, שיקולים המבקשים לחשוב על נזקים מסוג אחר, מדובר היה בבוז. שום דבר לא מצדיק התנהלות מזלזלת ובריונית, טישים המוניים; חתונות המוניות; התאספויות כאילו לא קרה כלום מתחת לרדאר; מפגני ראווה של "אני ואפסי עוד"; מה שאנחנו נחליט זה מה שיקרה; מפגני בוז בדמות "מה שהאדמו"ר שלנו אומר זה מה שקובע, אתם לא מעניינים אותנו"; זלזול מופגן בעטיית מסיכות; התאספויות המוניות ל"תפילות רבים" כאילו לא קרה כלום; פתיחת תלמודי תורה בזמני סגר כאשר כל המדינה נאנקת תחת עול החולים והמתים ועול הפרנסה הקורסת. לא. זה לא מעניין. הכל ימשיך כרגיל, כי אף אחד לא יכתיב להם את המציאות. ומה איכפת. מישהו מת. מישהו איבד את הפרנסה. שוין.
החברה החרדית גדלה עם איכויות של חברת מיעוט ותוך התגוננות בסגנון של חברת מיעוט שנדרסה לא פעם ולא פעמיים, אבל זה הוביל אותה עם הזמן ועם גדילתה של החברה הזו לממדי ענק לתהום שנחשף כעת במלוא מערומיו. לתהום של החוצפה. יש להתנהגות הברוטלית הזאת של "אני ואפסי עוד" מחיר כבד. לסירוב הטוטלי להתערב בחברה, להתחייב למחויבויותיה, לשרת בצבא, להתבדל, ללמוד מקצוע ולהתפרנס באופן נורמטיבי, יש מחיר, למרות שיש לזה הצדקה. החברה החרדית הייתה אמורה יותר מכל חברה אחרת לפקוח שבע עיניים על הסכנות האורבות לפתחה. סכנות הניכור, הבוז לאנושי, הבוז לסולידריות, הציניות המוגזמת, הפומפוזיות של מצבי החירום, והשימוש הקבוע בקלישאות שחוקות כדי לבלבל את המוח על "ערכים" כשמדובר בסך הכל בחתיכת קוגל ובשאלות קטנות של נוחות.
היכן ההקרבה העצמית למען הזולת? היכן הסולידריות הבסיסית לחברה? היכן הרגישות? אלפי חולים, אלפי מתים, ויש עדיין חצופים שבשיאו של סגר, כאשר סוחרים לא יודעים מהיכן לפרנס את משפחתם, כאשר אנשים רבים יושבים בבית למעלה משנה באפס מעשה, כאשר זקנים וגלמודים לא פגשו בני אדם מקרוב כבר כמעט שנה, כאשר בתי החולים עמוסים לעייפה, שוחקים, תחת הצרה הארורה הזאת, כאשר מכל עבר ישנם סיפורים מזעזעים על קשייה של המחלה ועל נזקיה, כל זה מתגמד בעיניהם תחת קלישאות אינפנטיליות על "חורבן הדת". לו היו כאן ניסיונות זהירים להטות את השיקולים לטובת מערכת החינוך, לשימת לב לצרכים חיוניים, למגבלות של המשפחות החרדיות ולצרכים הייחודיים שהיא זקוקה לה, החרשתי. כמו בכל מצב, יש מקום לשיקולים שונים, יש מקום למחשבה שונה, בזהירות, ניתן לשאול על עמדות היסוד. אבל הבוז, חוסר האכפתיות, חוסר העניין, זה מה שהובלט כאן בצורה העלובה והשפלה ביותר.
סולידריות מזקיקה מחשבה שהיא מעבר לחסד. נכון, החברה החרדית טובה מאוד בחסד, יודעת היטב לצאת מכליה לטובת מישהו אחר, וזה מהיתרונות המובהקים של חיי הקהילה שלה. אבל חסד זאת לא סולידריות ומחויבות אתית. סולידריות דורשת הקרבה, לא רק נתינה. יכולת לשים את האינטרסים שבאמת חשובים לנו מעט בצד, להקריב מעט, כי יש מצב חירום, יש מישהו בצד השני שסובל. "עזוב תעזוב עמו", "והתעלמת", "והיה כי יצעק אליי ושמעתי כי חנון אני", אלה מצוות יסודיות בתורה, ואולי היסודיות ביותר. ה' דורש לצאת מאזור הנוחות כדי לשמוע את זעקת הסובל. ובמקום זאת החברה החרדית שוב ושוב משמיעה את הזעקה שלה, שבסיטואציה הנוכחית נשמעת כל כך אינפנטילית וחצופה. היחס לסבל הנורא שכולם סובלים ממנו הוא אדישות וקהות חושים, כאילו כל זה "מִטֶבע העולם", העיקר הוא להציל את החברה מציפורני הרשע של כל הרשעים שמסביב.
משבר הקורונה יצר אצלי משבר אישי עמוק ביחס לחברה החרדית. עד היום היו לי הרבה ביקורות על החברה החרדית ועל דרכי התנהלותה, על כשלים ופגמים בחינוך שלה, לצד הכרה במעלות הגדולות והנדירות שיש לחינוך הזה לתרום (דבר מה שאני עדיין מכיר בו), אבל משבר הקורונה חשף דבר מה הרבה יותר עמוק והרבה יותר טוטלי שאי אפשר להתעלם ממנו ואי אפשר לסנגר עליו בשום צורה.
בתחילת משבר הקורונה חשבתי שהבעיה היא בעיה של מערכתיות. החברה החרדית מתקשה להבין מערכות, תפקוד של מערכות, מבנים המבקשים לארגן קולקטיב באופן ממוסד, מה שגורם לה גם להתייחס לשאלות הרות גורל באופן חובבני. וזה נכון. אבל בהמשך, לצערי, נחשפתי לדבר מה אחר לגמרי. הרבה יותר קשה. מדובר בחוסר סולידריות בסיסי ואי אכפתיות. דבר מה בהתנהגות הספציפית גרם לי להבין זאת. לא היה מדובר יותר בחוסר הבנה של הסיטואציה, לא היה מדובר יותר בשיקולים אחרים, שיקולים המבקשים לחשוב על נזקים מסוג אחר, מדובר היה בבוז. שום דבר לא מצדיק התנהלות מזלזלת ובריונית, טישים המוניים; חתונות המוניות; התאספויות כאילו לא קרה כלום מתחת לרדאר; מפגני ראווה של "אני ואפסי עוד"; מה שאנחנו נחליט זה מה שיקרה; מפגני בוז בדמות "מה שהאדמו"ר שלנו אומר זה מה שקובע, אתם לא מעניינים אותנו"; זלזול מופגן בעטיית מסיכות; התאספויות המוניות ל"תפילות רבים" כאילו לא קרה כלום; פתיחת תלמודי תורה בזמני סגר כאשר כל המדינה נאנקת תחת עול החולים והמתים ועול הפרנסה הקורסת. לא. זה לא מעניין. הכל ימשיך כרגיל, כי אף אחד לא יכתיב להם את המציאות. ומה איכפת. מישהו מת. מישהו איבד את הפרנסה. שוין.
החברה החרדית גדלה עם איכויות של חברת מיעוט ותוך התגוננות בסגנון של חברת מיעוט שנדרסה לא פעם ולא פעמיים, אבל זה הוביל אותה עם הזמן ועם גדילתה של החברה הזו לממדי ענק לתהום שנחשף כעת במלוא מערומיו. לתהום של החוצפה. יש להתנהגות הברוטלית הזאת של "אני ואפסי עוד" מחיר כבד. לסירוב הטוטלי להתערב בחברה, להתחייב למחויבויותיה, לשרת בצבא, להתבדל, ללמוד מקצוע ולהתפרנס באופן נורמטיבי, יש מחיר, למרות שיש לזה הצדקה. החברה החרדית הייתה אמורה יותר מכל חברה אחרת לפקוח שבע עיניים על הסכנות האורבות לפתחה. סכנות הניכור, הבוז לאנושי, הבוז לסולידריות, הציניות המוגזמת, הפומפוזיות של מצבי החירום, והשימוש הקבוע בקלישאות שחוקות כדי לבלבל את המוח על "ערכים" כשמדובר בסך הכל בחתיכת קוגל ובשאלות קטנות של נוחות.
היכן ההקרבה העצמית למען הזולת? היכן הסולידריות הבסיסית לחברה? היכן הרגישות? אלפי חולים, אלפי מתים, ויש עדיין חצופים שבשיאו של סגר, כאשר סוחרים לא יודעים מהיכן לפרנס את משפחתם, כאשר אנשים רבים יושבים בבית למעלה משנה באפס מעשה, כאשר זקנים וגלמודים לא פגשו בני אדם מקרוב כבר כמעט שנה, כאשר בתי החולים עמוסים לעייפה, שוחקים, תחת הצרה הארורה הזאת, כאשר מכל עבר ישנם סיפורים מזעזעים על קשייה של המחלה ועל נזקיה, כל זה מתגמד בעיניהם תחת קלישאות אינפנטיליות על "חורבן הדת". לו היו כאן ניסיונות זהירים להטות את השיקולים לטובת מערכת החינוך, לשימת לב לצרכים חיוניים, למגבלות של המשפחות החרדיות ולצרכים הייחודיים שהיא זקוקה לה, החרשתי. כמו בכל מצב, יש מקום לשיקולים שונים, יש מקום למחשבה שונה, בזהירות, ניתן לשאול על עמדות היסוד. אבל הבוז, חוסר האכפתיות, חוסר העניין, זה מה שהובלט כאן בצורה העלובה והשפלה ביותר.
סולידריות מזקיקה מחשבה שהיא מעבר לחסד. נכון, החברה החרדית טובה מאוד בחסד, יודעת היטב לצאת מכליה לטובת מישהו אחר, וזה מהיתרונות המובהקים של חיי הקהילה שלה. אבל חסד זאת לא סולידריות ומחויבות אתית. סולידריות דורשת הקרבה, לא רק נתינה. יכולת לשים את האינטרסים שבאמת חשובים לנו מעט בצד, להקריב מעט, כי יש מצב חירום, יש מישהו בצד השני שסובל. "עזוב תעזוב עמו", "והתעלמת", "והיה כי יצעק אליי ושמעתי כי חנון אני", אלה מצוות יסודיות בתורה, ואולי היסודיות ביותר. ה' דורש לצאת מאזור הנוחות כדי לשמוע את זעקת הסובל. ובמקום זאת החברה החרדית שוב ושוב משמיעה את הזעקה שלה, שבסיטואציה הנוכחית נשמעת כל כך אינפנטילית וחצופה. היחס לסבל הנורא שכולם סובלים ממנו הוא אדישות וקהות חושים, כאילו כל זה "מִטֶבע העולם", העיקר הוא להציל את החברה מציפורני הרשע של כל הרשעים שמסביב.
הניסיון להתגונן הפך להיות טבע שני. החוצפה לפתוח מוסדות, לפתוח תלמודי תורה כשכולם נאנקים בבית עם החדשות הקשות, ובאותה נשימה לצעוק על כל האחרים שהם "מתנכלים לתורה וליהדות", חברי כנסת יהירים שבמקום לסתום את הפה מרוב בושה, במקום לנסות לעמעמם את התמונה, יוצאים בחרב ובחנית כדי לדבר על "ההתנכלות לדת". אנשים שצועקים "נאצים" על שוטרים שבאים לפנות אותם מחתונה המונית של 500 איש בעיצומו של סגר. החברה החרדית התרגלה לסנוט בחברה הכללית, בהתחלה בצדק לפעמים, אבל כדי לתחזק את מצב החירום זה הפך להיות מעין טבע השני, ובסוף תגובה טבעית אינפנטילית. בני אדם גוססים וילדים חצופים מדברים על חשיבות הטיש והסעודה שלישית ליד האדמו"ר שלהם עם אלפי חסידים, שזה מה שמחזיק את העולם.
כל זה מצטרף לכל העסק והחגיגה של חצרות הרבנים העובדים תחת בריונים וחוליגנים ששום דבר לא חשוב להם חוץ מהחזקת המעמד והחצרות, עסק שהחברה תומכת בו, מחזיקה בו, ומשחקת עמו את המשחק. זה חלק מהציניות האופיינית לחברה הזו, ציניות כלפי אחרים וילדותיות כלפי עצמה. חברה שלא חושבת יותר על הנחות היסוד שלה, על הנאמנות לרעיונות שעומדים בבסיסה, ורק מתנועעת על אוטומט תחת הנוחות שיש בחיי התקרבנות.
החברה החרדית צריכה לעצור ולהתעשת. המצב שהיא הידרדרה אליו בשנים האחרונות הוא מצב קריטי. מחלות הצד שלה והסימפטומים של העבר הפכו למחלות סופניות. ההצגות החיצוניות של פעם הפכו להיות מהות. מה שהיה בעבר התבדלות והתגוננות הפך היום לניכור וחוסר אכפתיות, מה שהיה בעבר ניסיון להציב אמירה אחרת הפך היום ל"אחרת" בלי כל אמירה. ובעיקר, כחברה מתגוננת היא לא למדה לשייף את מנגנוני הבקרה שלה עצמה. היא התעסקה תמיד במנגנוני שימור בשעה שמנגנוני הבקרה שלה החלידו והתקלקלו. עכשיו מנגנוני הבקרה מנסים לצפצף בקול גדול בשארית הכוחות שלהם, אבל אף אחד לא שומע אותם.
חשוב להדגיש, לא מדובר בכלל החברה, אנשים רבים מאוד בחברה החרדית לא קשורים כלל לתיאור שתיארתי. אבל התיאור שתיארתי אינו שוליים, הוא מחלה אוטואימונית המכרסמת באכזריות ביסודות המרכזיים ביותר של החברה הזו. חשוב עוד להדגיש: כל התיאור הזה לא מצדיק את גילויי האנטישמיות שאנו עדים להם חדשים לבקרים, המקום שממנו החברה החרדית יוצאת והצלקות שהיא סוחבת על עצמה הם לא דבר של מה בכך. אבל הנפילה הזו לתהום של הכלום, של הניהיליזם, של חוסר האיכפתיות, העדר הסולידריות, הוא כבר הרבה יותר מתופעת שוליים.
והגיע הזמן לומר את זה כך, ללא כחל ושרק ולסטור לחברה החרדית סטירה מצלצלת בלחי כדי שתתעשת. כבר אי אפשר לומר יפה שעה אחת קודם. אבל שעה אחת אחרי זה גם טוב.
כל זה מצטרף לכל העסק והחגיגה של חצרות הרבנים העובדים תחת בריונים וחוליגנים ששום דבר לא חשוב להם חוץ מהחזקת המעמד והחצרות, עסק שהחברה תומכת בו, מחזיקה בו, ומשחקת עמו את המשחק. זה חלק מהציניות האופיינית לחברה הזו, ציניות כלפי אחרים וילדותיות כלפי עצמה. חברה שלא חושבת יותר על הנחות היסוד שלה, על הנאמנות לרעיונות שעומדים בבסיסה, ורק מתנועעת על אוטומט תחת הנוחות שיש בחיי התקרבנות.
החברה החרדית צריכה לעצור ולהתעשת. המצב שהיא הידרדרה אליו בשנים האחרונות הוא מצב קריטי. מחלות הצד שלה והסימפטומים של העבר הפכו למחלות סופניות. ההצגות החיצוניות של פעם הפכו להיות מהות. מה שהיה בעבר התבדלות והתגוננות הפך היום לניכור וחוסר אכפתיות, מה שהיה בעבר ניסיון להציב אמירה אחרת הפך היום ל"אחרת" בלי כל אמירה. ובעיקר, כחברה מתגוננת היא לא למדה לשייף את מנגנוני הבקרה שלה עצמה. היא התעסקה תמיד במנגנוני שימור בשעה שמנגנוני הבקרה שלה החלידו והתקלקלו. עכשיו מנגנוני הבקרה מנסים לצפצף בקול גדול בשארית הכוחות שלהם, אבל אף אחד לא שומע אותם.
חשוב להדגיש, לא מדובר בכלל החברה, אנשים רבים מאוד בחברה החרדית לא קשורים כלל לתיאור שתיארתי. אבל התיאור שתיארתי אינו שוליים, הוא מחלה אוטואימונית המכרסמת באכזריות ביסודות המרכזיים ביותר של החברה הזו. חשוב עוד להדגיש: כל התיאור הזה לא מצדיק את גילויי האנטישמיות שאנו עדים להם חדשים לבקרים, המקום שממנו החברה החרדית יוצאת והצלקות שהיא סוחבת על עצמה הם לא דבר של מה בכך. אבל הנפילה הזו לתהום של הכלום, של הניהיליזם, של חוסר האיכפתיות, העדר הסולידריות, הוא כבר הרבה יותר מתופעת שוליים.
והגיע הזמן לומר את זה כך, ללא כחל ושרק ולסטור לחברה החרדית סטירה מצלצלת בלחי כדי שתתעשת. כבר אי אפשר לומר יפה שעה אחת קודם. אבל שעה אחת אחרי זה גם טוב.
המתודה של נתניהו:
שלב 1: ממנים פקידים
שלב 2: מציעים רעיון טוב. (סגירת נתב"ג/הכשרת ישובים/וכו...)
שלב 3: הפקיד אומר שאי אפשר.
שלב 4: צועקים - הפקיד אשם!!
שלב 5: אנחת רווחה. גם הבטחנו, וגם לא הצלחנו לקיים.
שלב 6: תנו לנו עוד כוח בקלפי.
מסקנה:רוצים ממשלת ימין - צריך ליכוד קטן.
שלב 1: ממנים פקידים
שלב 2: מציעים רעיון טוב. (סגירת נתב"ג/הכשרת ישובים/וכו...)
שלב 3: הפקיד אומר שאי אפשר.
שלב 4: צועקים - הפקיד אשם!!
שלב 5: אנחת רווחה. גם הבטחנו, וגם לא הצלחנו לקיים.
שלב 6: תנו לנו עוד כוח בקלפי.
מסקנה:רוצים ממשלת ימין - צריך ליכוד קטן.
לבקשת האלטרנטיבה...
בשביל ליצור ממשלת ימין היא צריכה להיות מבוססת על ליכוד-בנט-סער.
ולכן צריך שהמפלגות תהיה שוות יחסית בגודלן.
ליכוד גדול מייצר אפשרות לברית של הליכוד עם השמאל על חשבון בנט/סער כפי שראינו בכל הבחירות האחרונות.
בשביל ליצור ממשלת ימין היא צריכה להיות מבוססת על ליכוד-בנט-סער.
ולכן צריך שהמפלגות תהיה שוות יחסית בגודלן.
ליכוד גדול מייצר אפשרות לברית של הליכוד עם השמאל על חשבון בנט/סער כפי שראינו בכל הבחירות האחרונות.
בהנחה שזה נכון. הרב קנייבסקי אומר שסגירת הת״תים מעלה את חרון אפו של הקב״ה, ולכן הקורונה מתפשטת. המסקנה - לפתוח.
למרות שאנחנו חיים בתקופה החופשית והמשגשגת ביותר שידעה האנושות, רבים עדיין אינם מבינים את טיבו האמיתי של הליברלזים הקלאסי ואת הקשר שלו לכלכלה חופשית ומידות טובות.
מכון ארגמן שמחים להזמינכם לקורס: "ליברליזם, מוסר וכלכלה מהמאה ה-18 ועד ימינו", שבמהלכו יבחן הקשר שבין ליברליזם, מוסר וכלכלה דרך עיון בהגותם וברעיונותיהם של דיוויד יום, וילהלם רופקה ודריידה מקלוסקי.
הקורס יכלול 3 מפגשים, שיתקיימו בzoom, בימי רביעי, בשעה 20:30, החל מה-27.1.21.
ד"ר שגיא ברמק, הוא חוקר היסטוריה אמריקאית, ועומד בראש תכנית אדם סמית' במכון ארגמן.
עלות הקורס: 130 ש"ח.
סיום ההרשמה ביום שני ה- 25.1.2021
רק חברי מכון ארגמן יכולים להרשם לקורסים השונים.
להצטרפות למכון ארגמן:https://argaman.mn.co
לקורסים נוספים במכון ארגמן: https://www.argaman.institute
מכון ארגמן שמחים להזמינכם לקורס: "ליברליזם, מוסר וכלכלה מהמאה ה-18 ועד ימינו", שבמהלכו יבחן הקשר שבין ליברליזם, מוסר וכלכלה דרך עיון בהגותם וברעיונותיהם של דיוויד יום, וילהלם רופקה ודריידה מקלוסקי.
הקורס יכלול 3 מפגשים, שיתקיימו בzoom, בימי רביעי, בשעה 20:30, החל מה-27.1.21.
ד"ר שגיא ברמק, הוא חוקר היסטוריה אמריקאית, ועומד בראש תכנית אדם סמית' במכון ארגמן.
עלות הקורס: 130 ש"ח.
סיום ההרשמה ביום שני ה- 25.1.2021
רק חברי מכון ארגמן יכולים להרשם לקורסים השונים.
להצטרפות למכון ארגמן:https://argaman.mn.co
לקורסים נוספים במכון ארגמן: https://www.argaman.institute
מכון ארגמן
מכון ארגמן הוקם על מנת לשמש בית וחממה אינטלקטואלית ללמידה, מחקר וכתיבה בנושאי הליבה העומדים לפתחה של החברה הישראלית. תכניות המכון נועדות לאפשר לסטודנטים וחוקרים בתחומי מדעי החברה והרוח לשקוע במיטב ההגות השמרנית והליברלית - מעמודי התווך של העולם המודרני -…
אמנם אני משוחד - כי אני עומד בראש מכון ארגמן, אבל ד"ר שגיא ברמק הוא ממש תותח. ממליץ בחום