http://ronenshoval.com
פוליטיקת הזהויות, שוויון וסכנת פלסטין
בימים האחרונים, מובילי דעה שונים, מבקשים לשוב לקונספציה המסוכנת של "פתרון" שתי המדינות.
קמפיין זה כולל שני שלבים, הראשון - מסירה של העזה לרש"פ, והשני - יצירת שנאה נגד המתנחלים, כהכנה לגירושם.

מכיוון שאנו חפצי חיים, לא נוכל לעשות שוב ניסוי בחיי אדם. נגמר הרעיון של מזרח תיכון חדש. כזכור רק לפני כמה חודשים בלבד גנרלים מהשמאל, אלו שהסבירו לנו שאוסלו יביא שלום, ושההתנתקות טובה לביטחון, הסבירו לנו שמסירת השטח הימי לחיזבאללה מרחיקה את סכנת המלחמה עם חיזבאללה. זו איכות הניתוח האסטרטגי.
לכן חשוב להסביר בצורה חדה - איננו מחסלים את החמאס בשביל בשביל להקים מדינה פלסטינאית.

הלוגיקה של משיחי השלום, מדמיינת שעל על חשבון דם לוחמינו, יינתן פרס נוסף לטרור, ובזכות טבח שמחת תורה, תקום מדינה פלשיתנאית ויהיה שלום, אך מה שיקרה הוא בדיוק הפוך, אנו פשוט נכניס את עצמנו לגבולות אשוויץ.

הימין כקבלן הביצוע של מדיניות השמאל
בשלב זה תטענו, ובצדק מוחלט, שזה היה הימין. שרון כזכור, הוביל את ההתנתקות, וביבי שחרר מחבלים בעסקת שליט המסוכנת, וקידם את מדיניות הדולרים תמורת שקט לחמאס. וכאן מתבקשת היכולת להבחין בין נציגי ציבור כושלים לבין אידיאולוגיה כושלת. מצעד האיוולת של מדינת ישראל, שהחל באוסלו ונמשך עד לטבח שמחת תורה, קודם על ידי נציגי ציבור של השמאל והימין גם יחד. כך, ביבי ושרון מימשו את לב המדיניות האידיאולוגית של שמאל.

אז עכשיו כשחוזרים לדבר אידיאלוגיה, אפשר להתקדם הלאה. רק האידיאולוגיה של הימין הוכיחה את עצמה. זה לא עניין רומנטי של מי צודק, זה עניין אמפירי. הימין האידיאולוגי חזר והתריע כי אין להכיר באש"פ, הוא הצביע על הסכנות הגלומות באוסלו, ובהתנתקות, וביקש לשנות את מדיניות ההכלה. הטרגדיה היא שמנהיגי הציבור של הימין, לא מימשו את האידיאולוגיה של הימין.

הטעות שחוזרת על עצמה

האידיאולוגיה של השמאל מצליחה שוב ושוב להיכשל במבחן ההיסטורי. והיא נעוצה בהנחת יסוד שגויה על משמעות מושג השוויון.
זו הנחה שהתגלגלה ממרקס לסטלין, לצ'ה גווארה, וג'ון לנון. היא רואה בני אדם שווים לזה לזה, על ידי הפשטה מהמציאות הקונקרטית, כלומר על ידי ההפשטה שלהם ממגדר, גיל, דת, תרבות, ובעצם מכל מה שהופך אותם לאנושיים. לכן השמאל העכשווי מדמיין שאין גבר או אישה. כאשר מפשיטים את בני האדם מכל מה שהופך אותם לבני אדם, אז הם שווים, אבל הם מפסיקים להיות בני אדם.

האידיאולוגיה של השמאל מנסה להתעלם מהטבע האנושי, ולהנדס אותו לצרכים האידיאלוגיים שלהם. לכן הם לא מהססים לרמוס את החירות בשביל אקספרימנטים בשוויון. כך למשל הם הנהיגו לינה משותפת בקיבוצים, תוך שהם גורמים לאימהות ואבות להתנתק מכל אינסטינקט אנושי בשביל שוויון בגידול ילדים.

כשל השיוויון והזכויות

השמאל הישראלי מתאכזב עכשיו מהשמאל העולמי. למרות שהשמאל העולמי מבין שהחמאס היא תנועת טרור המבצעת רצח עם, הם עדיין חושבים שזה מגיע לנו. מה שאבד לשמאל העולמי, זו תחושת הצדק הבסיסית, משום שהוא מזהה את המאבקים של צדק חברתי, לא במונחים של צדק ועוול, אלא במונחים של צד מדכא וחזק, וצד חלש ומדוכא. ולכן בהמשך לתפיסה המרקסיסטית שביקשה מפועלי כל-העולם להתאחד, המדוכאים (נשים, שחורים, להט"בים) מזדהים באופן אוטומטי עם המדוכאים והחלשים בכל העולם.

וזו בדיוק הנקודה שבה השיוויון ושיח זכויות האדם נפגשים. השמאל מדמיין שכל בני האדם שווים. והשוויון הזה צריך לבוא לידי ביטוי כשוויון של תוצאות. ולכן הוא מבקש לפרק את המבנים החברתיים בשביל לייצר שוויון בין בני אדם. אבל בני האדם אינם שווים, הם שונים אחד מהשני ואין אחד דומה לרעהו, הניסיון לייצר שוויון בין בני-אדם נעשה רק על ידי מחיקת האינדווידואליות האנושית. השוויון היסודי, הוא נקודת התחלה, לא נקודת סיום, צלם אלהים המצוי בנו, מעניק ערך אינסופי לכל אחד ואחת מאיתנו, אבל זו אינסופיות מטאפיזית ולא פוליטית. כאשר אנחנו מתרגמים את צלם אלהים לפוליטיקה, אין פירושו של דבר שכולנו שווים. יש לאזרחים שוויון בפני החוק, וגם אז הוא החוק לא מבטא שוויון מוחלט. כך למשל, למרות שיש שוויון בפני החוק, אין פירושו של דבר שכל אזרח יכול לגשת למבחן לקבל רישיון לרכב, שכן גם אז אנחנו מפלים אזרחים על בסיס גיל.

וכך גם במוות. למרות הסיסמאות הצעקניות - לא כל החיים השווים. צלם אלהים שבאדם, אין פירושו שהזכות לחיים היא מוחלטת. יש הרג מוסרי ולגיטימי. חייל שהרג מחבל בבארי עשה מעשה נאצל. יש לנו מדרג של ערך החיים. חייל מוכן להקריב את עצמו למען אזרח. ולכן עקרונית אנחנו תופסים את החיים של האזרחים חשובים יותר מאלה של חיילים. ובהמשך לכך החיים של אזרחי ישראלים חשובים לנו יותר מאזרחים עמים אחרים. הזכויות שאותן אזרחים מקבלים נובעים מהקשר שלהם האחד לשני, אנו קשורים ואוהבים את בני עמנו. ואהבה היא רגש שבמרכזו - אפלייה. חתן אוהב את כלתו יותר מנשים אחרות, ובאופן דומה אכפת לנו יותר, ואנו אוהבים יותר חייל ישראלי מאזרח עזתי, ולכן גם חייו חשובים יותר. זו בדיוק הנקודה שהשמאל האידיאולוגי איבד את הכושר המוסרי שלו: הוא מבלבל את זכויות האדם עם זכויות אזרח. הוא מבקש לשפוט טרוריסטים במשפט פלילי, הוא תופס את הזכות לחיים כמוחלטת. ולכן הוא דורש מאיתנו לא להגיב, לא להחזיר, משום שכל הרג שנבצע לעולם לא יכול להיות מוסרי.

האהבה שלנו לעצמנו, צריכה להיות מושלכת החוצה במעגלים - מעצמי, למשפחתי, לקהילתי, לעמי ולאנושות כולה. ועכשיו נגיד את האמת הקשה. אנחנו בימין לא מופתעים מכך שהשמאל העולמי זנח את השמאל הישראלי. אנחנו התנגדנו לפרוגרס והזהרנו ממנו. "אם תרצו" זעקו באוניברסיטאות, אבל השמאל הישראלי העדיף להרוג את השליח.

החשבון והנפש

ועכשיו כמה משפטים קשים. פוליטיקה הזהויות רמסה לשמאל ההומניסטי הישראלי את תחושת הסולדיריות עם בני עמו. השמאל הישראלי זיהה את עצמו דרך השמאל העולמי, ולא דרך מעגלי האמפטיה ואהבה. האמפטיה היסודית שלו דילגה מעל האחים שלו, בני עמו היהודים: המתנחלים, המזרחים, החרדים - לעבר "המדוכא" האוניברסלי.

אם נהיה כנים עם עצמנו, דמיינו רגע שהרצח המתועב הזה היה מתרחש אי-שם בשומרון. או אז, היינו קוראים מאמר מערכת ב"הארץ" שמצקצק שמגיע למתנחלים. הפעם, הרצח של הפלשתינאים לא יורד להם טוב בגרון, בגלל שהפלשתינאים רצחו אנשים שדומים להם. הזעזוע מבגידת השמאל העולמי היא כי נדמה לשמאל הישראלי, שהם אמורים היו להזדהות איתם - עם הקיבוצנקים, עם הבליינים יפי העיניים ממסיבת הריקודים והשלום 'נובה'. קל כל כך לשמאל הישראלי לשלוח לכל העולם תמונות של החטופים, בין השאר כי הם לא עטויי זקנים וכיפות, או מטפחות ראש, הם נראים "רגיל". הם מאוכזבים מכך שמזהים גם אותם כמתנחלים. לכן חלקם עוד מדמיינים שאפשר להקים מדינת פלשתינאית, כך הם מקווים אפשר יהיה להסיט את השנאה האנטישמית "מאיתנו" הנורמליים - "אליהם" המשיחיים. אבל המציאות חזקה מהאשליות.

המאבק הערבי מעולם לא היה על הכיבוש, על זכויות פוליטיות, למען שלום או למען מדינה. האמת המרה היא שכלל לא משנה באיזה מילים וטיעונים השמאל הישראלי ישתמש, תמיד ישנאו אותם, מאותה סיבה ששונאים מתנחלים - פשוט משום שהם יהודים. במקום להקשיב למה שהימין האידיאולוגי טוען מזה שנות דור, פשוט תקשיבו למה שהמנהיגים הערבים אומרים וכותבים, לבני עמם, הם חפצים בהריגת היהודים ובסילוקם מפה, מהנהר עד הים. כדאי פעם אחת ולתמיד להקשיב להם.

שלושה סקרים פורסמו היום.
הראשון - 75% מתושבי יו"ש תומכים בטבח של החמאס
השני - 58% מהישראלים בעד טרנספר של תושבי עזה
השלישי - מפלגות השמאל עומדות לנצח בבחירות בישראל.

הסקרים לא מתיישבים זה עם זה.

הסבר אפשרי הוא שאין לאנשים אלטרנטיבה רצינית לליכוד ולכן בלתי ברירה הם עוברים לגנץ.

התגובה הראשונית להחלטה המסוכנת של ביבי והקבינט לתת דלק לחמאס היתה כעס.
אבל אז שמתי לב שמשהו עמוק יותר נשבר בי, יש כאן הנהגה שלא מסוגלת לנצח. הם התגלמות הקונספציה.
הכעס הפך לעצב גדול. לריפיון. לתחושת ייאוש.
נקום מזה, נחליף הנהגה, ננצח.
אבל כל זה יהיה בעתיד. הווה שלנו רע ומר.

הפצצת מנהרות בבית חאנון.
חיל ההנדסה האלו...תמיד לפנק, לפנק, לפוצץ...

ציוץ שלא התיישן טוב לאור הממצאים שהציג היום דו"צ....

הציוץ זכה ליותר מ 800 אלף צפיות ושימש לא מעט את אויבינו בימים האחרונים כדי לנגח את צה"ל בסוגיית בית החולים שפאא.

כדי להגיב לכתבה לחצו כאן

‏בסוף גם העסקה הזו מאפיינת את המחלוקת בין ימין לשמאל סביב תפיסת הזמן.
האם עדיף טווח קצר (שלום עכשיו) או טווח ארוך (עם הנצח).

השמאל מעדיף לממש רווחים טקטים,
והימין מעדיף לסבול בהווה בשביל רווחים אסטרטגיים בעתיד.

ולכן גם בעסקה זו, הממשלה מממשת את אידיאולוגיית השמאל.

כל איש ימין שמנצח בבחירות, ועוד תומך בישראל, ישר מוגדר כאיש בתקשורת איש ימין קיצוני...

שבוע טוב

"לכן במשך 10 דקות אנחנו מאפשרים את הדברים, אבל יש גבול"

תודה באמת לקוולר הפרווילג שיושב מגיל 18 על השלטר של גלי האתר וקובע למי אפשר לתת 10 דקות.

קוולר לא מבין שאלו אנחנו שבמשך שנים מאפשרים את הדברים, ואכן יש גבול.

תיסגר גלי צה"ל לאלתר.

כך הסתובבו פעם לוחמי צה״ל בג׳בליה

מתוך הסרט ״להיות קצין״, 1990

מופיע בקטע: יהודה פוקס, היום אלוף פיקוד מרכז

אם נשאר מישהו אחד שטרם הבין -
נתניהו מכר אותנו.

יחד עם גלנט ובני גנץ, במופע בלתי נתפס של רפיסות ואימפוטנטיות – ולמרות ש98% מהעם הנפלא הזה, בהובלת לוחמי צה"ל הגיבורים, מאוחדים ודוחפים קדימה – הם מכרו אותנו לממשל ביידן ולקטארים.

איזו חרפה. איזה ביזיון.
עם של אריות עם הנהגה של כבשים

***
נכון שהצבא מחסל מחבלים רבים בעזה, אבל חלפו 73 יום, והשגת מטרות המלחמה לא נראית באופק. חמאס לא נשבר והנהגתו לא נפגעה. גם 129 חטופים עדיין לא שבו, ואנחנו סופגים אבדות כואבות מדי יום. בשיטת הלוחמה הנוכחית המלחמה תיארך עוד חודשים רבים, שאין לנו. לכן ראוי לבדוק את הנחות היסוד.

היתרון היחסי של חמאס הוא בקרבות בשטח בנוי, צפוף במיוחד, הכי מבוצר בעולם, שבו המחבלים מכירים כל פינה וסמטה. היה להם גם זמן בשפע לחפור מנהרות ופירים ולהכין מטענים ומארבים לחיילינו. לכן צריך לחשוב על שינוי בלחימה ולהכות במקום בו יש לעזה חיסרון יחסי: באספקה.

לעזה אין דלק משלה, חשמל משלה, מזון משלה, ואפילו לא מים נקיים. צריך גם להבין שמלחמה מנצחים לא כאשר המחבל האחרון נהרג, אלא כאשר רוח הלחימה של האויב נופלת והוא מתייאש ומרים ידיים. ואין דבר מייאש יותר ממחסור בדלק, חשמל, מזון ומים. ברגע שהציבור וצבא חמאס יהיו רעבים וצמאים ולא יהיה להם חשמל ודלק, ההמונים ייצאו להפגנות ענק נגד ההנהגה, מה שיביא לדמורליזציה כללית, לשבירת הרצון להילחם — ולכניעה. זו גם דעתו של אלוף (מיל') גיורא איילנד.

ואם מדברים על מוסר והומניזם, איך אפשר לספק דלק ומזון לרצועה כאשר אזרחים שלנו: ילדים, נשים וזקנים! מוחזקים בשבי אכזרי בלי שחמאס מאפשר אפילו ביקור של הצלב האדום?

יש שיטענו שמדיניות של מצור עלולה לגרום למוות של אזרחים רבים. זו הפחדת שווא. ההפגנות יגרמו די מהר לכניעת חמאס, וכך יחסכו דווקא חיי אדם בשני הצדדים. ההפצצות מהאוויר ייפסקו, ירי הטנקים והתותחים יסתיים, ועזרה נרחבת תיכנס לרצועה.

ב–9 באוקטובר הכריז יואב גלנט על הטלת "מצור מוחלט" על עזה. הוא אמר: "לא יהיה חשמל, מזון ודלק, הכל סגור", ונתניהו מיהר לחזור על כך בהבטחה חגיגית לציבור. אבל האמריקאים צחקו. הם יודעים היטב עם מי יש להם עסק. ואמנם ההנהגה הישראלית, כמו עלה נידף ברוח, נשברה די מהר, ואפשרה, החל מ–18 באוקטובר, הכנסת אספקה לרצועה.

בשבוע ההפוגה שבו הוחלפו שבויים, האספקה לרצועה גדלה מאוד, מה שאפשר לחמאס להתאושש, להתארגן ולפגוע ביותר חיילים.
עכשיו פתח קבינט המלחמה הפייסן הבלתי נלאה שלנו גם את מעבר כרם שלום לטובת "סיוע הומניטרי", בלי שהשיג אפילו ביקור אחד של הצלב האדום אצל חטופינו.
***
עם ישראל תומך במניעת אספקה - מימין ומשמאל.
זהו זמן להתעשת.
אסור להנהגה ישראלית להקריב לוחמים ולסכן נצחון במלחמה כדי לא לעצבן (אולי) את ביידן.
תנו לישראל לנצח.

2019: היוהרה וזחיחות הדעת.
צחקו על כל קצין התקפי שחשב אחרת מהם.

°אנחנו מילואימניקים שנלחמו במלחמת 'חרבות ברזל' ולא מוכנים לחזור הביתה עד שנשיג הכרעה ברורה וניצחון אמיתי, הכולל גביית מחיר טריטוריאלי ומתן אפשרות להגירה מרצון לאוכלוסיה העזתית.  כבר כמעט שבוע שאנחנו נמצאים במאהל מול משרד ראש הממשלה בירושלים 24/7 ונישאר כאן עד לניצחון!  מזמינים אתכם להצטרף אלינו למאהל, ולהיות שותפים למאבק עם תרומה בקישור -  https://givechak.co.il/miluim?ref=r1

ההכנות להכפפת בטחון המדינה לערכאות בינלאומיות כבר בעיצומן.

ולמי שלא הבין.
בבקשה לצו ביניים, בלי קשר לתוצאות הנקודתיות של ההתייצבות המטומטמת של ישראל בדיון בהאג - בהובלת אהרן ברק, שהאינטרסים המוסדיים שלו ברורים - ישראל כבר הפסידה.

מרגע שבינאמנו את הסכסוך - והפכנו את נציגי סומליה, לבנון סין ויתר אבירי המוסר מהעולם לסמכות שמכריעה איך נגן על חיינו מול האויב -
הפסדנו את המלחמה.
איבדנו כל סיכוי לאמץ ארגז כלים שיביא לניצחון.

זה בכלל לא חשוב האם מיארה תעמיד לדין את מי שקרא לפגוע בעזתים (גיורא איילנד? רם בן ברק? דוד ורהטיים? חיים לוינסון? תושבי קיבוצים מהעוטף שדרשו נוף לים?) - השאלה היא מה כללי המשחק.

השאלה היחידה שחשובה היא מי מחליט. מי מחזיק בזכות המילה האחרונה.
וכרגע, לפי הכיוון הנוכחי, אזרחי ישראל לא צפויים להחליט על גורלם ועל עתיד חיי משפחתם.

אי שם בתחילת המלחמהבתחילת המלחמה הצעתי שלושה אינדיקטורים עיקריים, מוסכמים וברורים-יחסית כדי לבחון האם ניצחנו במלחמה בעזה: 1. האם תתחיל הגירה משמעותית של נאצים משטח עזה
2.האם הנאצים יחזרו לצפון הרצועה
3. האם כלל תושבי עוטף עזה יחזרו לביתם בבטחון.

הרוגים ונטרול ואמלח וגילוי מנהרות זה נחמד אבל זמני וחמקמק והפיך.

האינדיקטורים למעלה חשובים כי הם מדברים על מצב אסטרטגי. על תנאי המשחק. על מי שילם מחיר. על מה השתנה פה באדמה והגירה ונכבה.
זה המדד היחיד שחשוב בעימות הזה. (לצורך הנוחות הוצאתי כרגע מהמשוואה את שאלת שחרור ראשי החמאס בעסקה - מדד קריטי בעיניי, אבל יותר חמקמק)

וכמובן, יש קשר בין האינדיקטורים האלה. ככל שיותר נאצים יידחקו דרומה, עזה תהפוך למחנה פליטים ענקי, יתווספו תמריצים ברורים להגירה משם, ישראל תראה רצינות ותייצר תמונת נצחון מסוימת מול העולם ותושביה - וגם תושבי העוטף ישתכנעו ברצינות ובמגמה החיובית ויחזרו לביתם.

ומה קורה בפועל?
כרגע, למרבה הצער, אנחנו מפסידים.
מורל זה חשוב, אבל יותר חשוב להסתכל במציאות ולהבין מה היעדים והאם משיגים אותם.

כי לפי ההצהרות של בלינקן (והתדרוכים והמציאות בשטח) ישראל נכנעה בכל החזיתות:
1. ישראל לא תעודד/תקדם הגירה.
2. הנאצים יחזרו לצפון הרצועה.
3. מטבע הדברים, וכמו שאנחנו כבר שומעים, במצב הנוכחי כל מי שתהיה לו האפשרות לא יחזור לעוטף (וגם לא לצפון אבל זה סיפור מעט אחר גם אם קשור).

להחליף את ההנהגה הרופסת. את כולם.
אין לנו שום אפשרות חוץ מנצחון.

‏למה לפלסטינים לא מגיעה עקרונית מדינה?

לפני יומיים כתבתי בקצרה: "אין עם פלסטיני, בדיוק מאותה סיבה שאין עם ירדני או עם סורי. יש עם ערבי, יש שפה ערבית, יש תרבות ערבית..."

אני מקווה שגם בפורמט הדלוח של X, אינני צריך להסביר מדוע אין היסטוריה פלסטינית. מי שמתעקש בכל זאת מוזמן לעיין בספרו של‎@asaf_wollach, שאף הפך להיות רב מכר באמזון: A History of the Palestinian People: from Ancient Times to the Modern Era

בשביל לענות על השאלה העקרונית, אני חורג רגע מהכללים של הפורמט.
ישנן שתי אסכולות מרכזיות בחקר הלאומיות. האסכולה שנקראת מודרניסטית, ואילו ההפוכה הנקראית פרימורדיאלית. מהגישה הפרימורדיאלית מסתעפת גישה שלישית שנקראת אתנו-סימבולית, אך נוותר עליה לצורך דיון זה.
האסכולה הפרימורדיאלית (והאתנו-סימובלית) מניחה שהאדם הוא יצור חברתי, שמשתתף בקהילה אתנית תרבותית עם יומרה פוליטית. ולכן עמים מבקשים לממש את עצמם במדינות. בין החוקרים וההוגים של הגישה הזו ניתן למנות את יוהן הרדר, אתוני סמית, אדירן הייסטינגס, ארנסט רנאן, יורם חזוני, סטיבן גרוסבי, אסף מלאך ועזר גת.

הטיעון שלהם הוא שגם אם מדינות לאום באירופה הם תופעה מודרנית, הרי שהם המשך של מטען תרבותי, סימבולי ואתני, שקדם למודרניות. לכן למשל אפשר למצוא דפוסיים לאומיים מובהקים החל מהמאה התשיעית באי הבריטי. זאת ועוד, אין מדובר כלל בתופעה אירופאית, ולכן היא לא קשורה למודרניות. הלאומיות היא נטייה אנושית שחוזרת על עצמה גם בתקופות לא-מודרניות בעליל. מיותר לציין שאין טענה זו מניחה שכל האומות הנוכחיות, הן בהכרח המשך של אומות עתיקה, או שמדובר באיזושהי חלוקה מטאפיסית נצחית. אומות נולדות ומתות בתהליכים היסטורים רגילים. הם פשוט מניחים שהלאומיות איננה המצאה מודרנית. זאת בניגוד לאסכולה המודרנית, שעכשיו קל להבין את שמה המתעתע.

אסכולה זו, שבין הוגיה ניתן למצוא את אלי כדורי, ארנסט גלנר, בנדיקט אנדסון, הנס קוהן, אריק הובסבאום ושלמה זנד, גורסת שהלאומיות היא תופעה מודרנית. האדם לדידה, הוא אמנם יצור חברתי, אך בלי קשר למסגרת פוליטית. ההמונים לא שאפו לאורך ההיסטוריה ליייצר אחדות בין זהות אתנית, ותרבותית לבין היחידה הפוליטית. בקשת הזהות היא עניין מודרני, שלפי המחמירים בגישה, נוצר במחצית השניה של המאה ה-19, משלל אינטרסים פוליטייים. כלומר כאשר ג'וזפה גריבלדי פועל לאיחוד איטליה ב 1871, אין באמת איטליה. זו המצאה של מסורת, מצג שווא. לדידם, רק בעת החדשה בני האדם החלו לראות את עצמם חלק מלאום ולתבוע זכויות פוליטיות ולאומיות. אין עם ואין דת. הכל אינטרס פוליטי. המצאה מודרנית.

איזו אסכולה צודקת? תלוי במקרה. ישנם מקרים ברורים, של מדינות פוסט-קולניאליות שונות, שבהן צורפו שורה של שבטים וקבוצות אתניות על ידי השלטון הקולינאליסטי האירופאי למדינה אחת. מאידך ישנם מקרים ברורים, שדווקא ידה של האסכולה הפרימורדיאלית על העליונה. ישנן כמה דוגמאות מובהקים לעמים עתיקים, עם תודעה פוליטית ארוכה: סינים, יפנים, יוונים, פרסים, הינדים, ארמנים ויהודים.

נחזור לעניינו – הפלסטינים.

אין עם פלסטיני, זאת למרות שיש לאום פלסטיני.
בשביל להסביר את הטיעון ראשית נחזור על ההבדל בין "עם" לבין "לאום".
המושגים "עם", ו"לאומיות" מתארים ממדים שונים של זהות קולקטיבית וארגון חברתי-פוליטי. "עם" זו קבוצת אנשים שיש להם מאפיינים משותפים, למשל העם הערבי – יש לו שפה, תרבות, היסטוריה וזהות אתנית ודתית. מאידך "לאומיות" היא אידאולוגיה פוליטית המבקשת באופן עקרוני, לסדר את העולם בהתאם למדינות שהן יש ריבונות לעמים. בדר"כ לעמים יש תנועות לאומיות. לתנועה הלאומית של העם היהודי קוראים למשל התנועה הציונית.

תנועות לאומיות מצדיקות את קיומה של מדינה לאום על מנת לשרת ההגדרה העצמית. זהו צידוק לאומי-רפובליקאי. צידוק זה טוען שעל מנת שעם יכול לבטא באופן מלא את עצמו, הוא זקוק לריבונות במדינה עצמית, שתאפשר לו לבטא את עצמו באופן חופשי. זאת ועוד, מדינת לאום מאפשרת לכל פרט לקחת חלק במסגרת פוליטית המחזקת את תחושת השייכות בין הפרט לכלל. סדר פוליטי לאומי, אם כן, הוא לא מוסרי, אלא הוא גם יעיל, שכן מדינת לאום מאפשרת לייצר הזדהות, לקדם צדק חברתי ואחווה, ואף מסייע ליציבות הבינ"ל.

מדוע לא קמה מדינה פלסטינית בין 1948 לבין 1967? זאת משום שאין עם פלסטיני. הלאום הפלסטיני, הומצא באמצע המאה-20, כתגובה להקמת מדינת ישראל, והוקם למען מטרה אחת – חיסולה. הדבר בא לידי במפורש ביטוי במסמכי היסוד של האמנה הפלסטינית בשנת 1964 (שימו לב לפני ה"כיבוש"). סעיף 19: "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן...משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי".

אם כך, נשאלת השאלה מה מצדיק את הקמתה של מדינה פלסטינית? שום דבר.