אם יש משהו שחמאס מומחים בו חוץ מטרור זה לשקר...

اذا في اشي حماس موهوبه فيه غير الارهاب فهو الكذب...

כשהייתה בשבי בעזה אסרו על לירי ועל חברותיה להביע רגשות, להתחבק, לכעוס או לבכות... כל רגש אנושי היה אסור. בוקר אחד לירי לא יכלה עוד להכיל את הקושי, וכשהדמעות חנקו את הגרון שלה היא לקחה מחברת ועט ופשוט ציירה את עצמה בוכה... זו הייתה הדרך שלה לפרוק את הדמעות.
היום כשהיא חופשייה היא יכלה להשלים את החצי השני של הציור. חצי מלירי עדיין שם בעזה, סופר את הימים חי בייאוש, וחצי ממנה בתקווה כי היא כבר בבית, ואינשאללה כל החטופים יזכו לצאת כבר מייאוש לתקווה!

היצירה של לירי מוצגת בנתב"ג בתערוכה של מטה החטופים לרגל יום עצמאות- "מהי עצמאות עבורך?" יחד עם עוד יצירות של שבים... אם אתם טסים השבוע, תעברו שם וקחו איתכם לטיסה את חשיבות המאבק למען החופש של החטופים שלנו!

זה גיבור ישראל נמרוד אלירז, קצין בגדוד 13, אחד מארבעת הגיבורים שנלחמו בכניסה לחמ"ל נחל עוז בשביעי באוקטובר ומנעו מהמחבלים להיכנס, והיחיד מהם ששרד.
נמרוד שיתף לראשונה בחדשות 12 את סיפור גבורתם הבלתי נתפס, איך הוא יחד עם איתי אברהם רון, איברהים ח'רובה, ויוחאי דוכן נלחמו עד הכדור האחרון, כשאזלה התחמושת עברו לסכיני קומנדו ובשום אופן לא הסכימו להיכנע. הם ידעו שזה קרב בלי סיכויים, אבל עשו הכל כדי להגן על החיילות בחמ"ל וכדי לא לתת למחבלי חמאס לנצח.
כמה גיבורים נפלו שם באותה שבת... וכמה טוב ששרדת נמרוד, בין השאר כדי שתוכל לשתף בסיפורי הגבורה האלה ובעזרתם להנציח את חבריך גיבורי ישראל!

רגע לפני שנציין עוד יום עצמאות על אפם וחמתם של אויבינו- יצאנו לחלק דגלים כדי לצבוע את הכבישים בכחול לבן ולהרים את הגאווה הלאומית🇮🇱

גם הבוקר ישראל שיחררה עוד 11 אסירים מעזה שנעצרו במהלך המלחמה וגם היום בלי שום תמורה, בלי החטופים, בלי מידע עליהם, בלי כלום!
הביזיון הזה נמשך ומי שעוקב מגלה שזה קורה אחת לכמה ימים, וכבר שוחררו ככה עשרות רבות של שבויי מלחמה עזתים מצידנו בזמן שאנחנו לא מקבלים מחמאס כלום!!! ולא פחות נורא זה שאף אחד למעלה לא נותן לנו דין וחשבון על זה, למה החולשה הזו?! למה לא למדנו כלום?! למה לעזאזל לא יודעים כאן לדבר ערבית!!! מחדל ענק על חשבוננו ועל חשבון הלוחמים והלוחמות הגיבורים והגיבורות שלנו שמחרפים נפשם בעזה... אסור לנו לשתוק מול זה!!!

אלון אהל נמצא כבר 570 ימים בשבי בעזה, כשהוא מורעב, פצוע, עובר התעללות וקשור בשלשלאות.
אלון איבד את הראייה בעין אחת ועם רסיסים בכל גופו מה-7 באוקטובר.
היום אביו שיתף במידע חדש על התנאים המזעזעים שלו, וסיפר שמי ש"טיפל" בו הוא עזתי בן 19 שתפר את הפציעה שלו עם חוט ומחט בלי הרדמה ובלי משכחי כאבים.
אין דין בינלאומי שמאפשר להחזיק אזרח תמים בתנאים כאלה! אז למה כל העולם זועק למען עזה ולא למען אלון והחטופים הישראלים?! למה העולם לא מבין שבהכל חמאס אשם ואין דבר חשוב יותר מלהציל את החטופים שלנו!!!

גועל נפש! צריך לעצור את אותם מפגינים קיצוניים ואנטי ישראליים. אני בז להם! ובהצלחה לכל המתגייסים מהחברה החרדית, זו הדרך הנכונה- כולנו חלק מהמדינה🇮🇱

יונתן בן חמו גיבור ישראל שנפצע בתחילת המלחמה הוא השראה וגאווה לאומית ויש לו מסר חשוב לכל עם ישראל🇮🇱

אתם רואים את הבחורה בתמונה? מדובר באכבר לביאה ולוחמת!
רון בן עזרא שירתה כמ"כית טירונים בבסיס זיקים בשבעה באוקטובר. כשהחלה מתקפת חמאס היא יחד עם הסגל של המפקדים מיד חתרו למגע כדי להגן על הבסיס והטירונים. רון חטפה כדור בראשה, אך גם כשהיא פצועה היא המשיכה להילחם ולסייע בטיפול בפצועים. בהמשך אותו יום כשעדיין הקרבות בעיצומם, אביה שהוא איש קבע בגדוד 101 קפץ מביתם באשקלון והצטרף למלחמה כתף אל כתף יחד עם ביתו וחבריה.
רון סירבה להתפנות עד שכל יתר הנפגעים בבסיס פונו, וגם כשהגיעה לבית החולים המשיכה משם בטלפון להכווין את הכוחות לאן שצריך.
הסיפור של רון ממשיך ואחרי שיקום, היא חזרה למדים, סיימה קורס קצינים ומשרתת היום כמ"מ בחילוץ והצלה וממשיכה את דרכו של הקצין שלה ינאי קמינקא שנפל באותו יום כשהחליף אותה יחד עם המפקדות בעמדה בה נפצעה כדי שתתפנה.
בהצלחה בהמשך השירות רון, את גיבורת ישראל! זכינו שיש לנו לוחמות ומפקדות כמוך בצה"ל💪🇮🇱

כל כך הרבה גיבורים וגיבורות שבו משדה הקרב במלחמה ומאז מתמודדים עם פוסט טראומה... הגעתי היום לאירוע של עמותת "לצמוח כמנצחים" שמסייעת ללוחמים ולוחמות הלומי קרב כדי לקרוא מכאן: פוסט טראומה זו לא בושה- חשוב שתדאגו לטפל בה!

זהו סיפורו של רס״ן עידו יהושע ז״ל.
עידו גדל והתחנך בקיבוץ איילת השחר, אהב לשחק כדורסל ולטייל בארץ. עידו היה איש של אנשים. הוא התגייס למסלול ביחידת 669, ובהמשך השירות ביצע תפקידים בגולני ובשלדג. עידו הצטיין לאורך כל שירותו ואף קיבל מצטיין מפקד חיל האוויר לראש השנה, כחודש לפני נפילתו... עידו התחתן עם זיו, והם כל כך שמחו כשהיא נכנסה להריון לקראת בנם הראשון.
ב-7.10 ביום בו זיו אשתו חוגגת יום הולדת כשהיא בחודש שישי, עם פשיטת מחבלי הנוחבה לארץ עידו נלחם בקרב על אוגדת עזה כמפקד כוח בשלדג. במהלך הקרב, הקשר של עידו נפצע, עידו קם תחת אש בניסיון להצילו וכאשר רכן מעליו חטף אש מהמחבלים ונפל. בן 27 בלבד. לאחר כ-3 חודשים זיו ילדה את בנם, איתן שלא זכה להכיר את אבא שלו הגיבור.
מתוך הכאב וכדי להנציח את עידו ולהעביר את הערכים שלו לבנם ולחברה הישראלית כולה, כתבה זיו ספר ילדים מרגש שנקרא ״פותחן הפלאים של איתן״...
ננציח ונזכור תמיד את עידו גיבור ישראל🇮🇱🕯
יהי זכרו ברוך.
שנהיה ראויים.

סמ"ר יאיר נווה אסולין לוחם בגדוד שמשון נפל לפני קצת פחות מחצי שנה בלחימה בעזה. לפני כמה ימים המשפחה מצאה בפתקים בנייד שלו טקסט שכתב בערב יום הזיכרון הקודם, ממש לפני שנה.
הנה קטע ממנו:

"כמה משמעויות יש ליום הזה אי אפשר לתאר. אין מישהו שלא הכיר מישהו, אין אחד שהיום הזה לא נוגע בו יותר מתמיד. בחיים לא חשבתי כמה משמעות אני ארגיש בחיים האלה, כאילו נולדתי בשביל התקופה הזאת... היום הכי מיוחד בשנה, כל שנה מתכוננים ליום הזה ולא יודעים איך להגיע אליו, מנסים להדחיק את זה שהוא בא. כל שנה היום הזה מקבל משמעות אחרת, מילים אחרות אבל השנה בשונה מתמיד הוא מקבל משמעות הרבה יותר אמיתית ושונה.
לציין את היום הזה בזמן מלחמה, זאת תחושה אחרת, זה פצע שלא החלים ועדיין מדמם.

לציין את היום הזה בתור לוחם זה תערובת רגשות, תחושת שליחות, ללכת להילחם ולדעת שכל העיניים של כולם עליך, שכולם סומכים עליך, לדבר עם אמא שבוכה, האחים שמנסים לחזק ואתה יודע שקשה להם, ואבא שמנסה לשדר שהכל בסדר ולתת לכולם פרופורציה למרות שאתה יודע שהכי קשה לו, ואז עולה השאלה למה? למה אני צריך את זה? ואז אתה מקבל משלוח ממשפחה שאתה לא מכיר ופותח דף שילד בן 7 צייר ציור של חייל עם דגל ישראל וכתב בו ״תשמרו על עצמכם אנחנו אוהבים אתכם״ וזה ממלא אותך בכל כך הרבה טוב ומזכיר לך כמה העם הזה מיוחד, שבסוף עם כל הפילוג והחוסר הסכמה- כולם רוצים את אותו הדבר, שיהיה פה טוב, ומזכיר כמה שווה להלחם בכל מחיר בשביל הארץ הזאת".

מילים מצמררות של גיבור ישראל, שהשנה ביום הזיכרון נחשוב גם עליו ונזכור אותו לנצח...

שנהיה ראויים.

רותם יעיש היה מ"כ בגבעתי, לוחם ומפקד מסור שאף נבחר למצטיין הנשיא ומאז השביעי באוקטובר נלחם בעזה בגבורה.
אחרי שהשתחרר, המשפחה יצאה לטיול בתאילנד בינואר 2025 לחופשה משותפת לחגוג את השחרור שלו, ודווקא שם אחרי ששרד את הלחימה הקשה בעזה, הוא נהרג בתאונת אופנוע.
אמא שלו תהל כתבה לי: "אני בטוחה שרותם בעולם שכולו טוב. אני מרגישה אותו שהוא מחזק אותנו מלמעלה עם כל החברים הכי טובים שנפלו כשהיו ביחד. בסופו של דבר החיים חזקים מהכל ולנו נותר גם להיות חזקים כמו שרותם היה וכמו שרצה שנהיה".
חיבוק גדול למשפחת יעיש, נזכור את רותם תמיד. יהי זכרו ברוך🕯🇮🇱

עידו אביגל נרצח בגיל 5 מרקטה של חמאס לביתו בשדרות בזמן מבצע שומר החומות. אמא שלו שני אביגל כתבה לו מכתב מצמרר שאני חייב לשתף איתכם קטע ממנו:

"יום זיכרון רביעי, 4 שנים שאתה לא כאן.
זוכרת את המילים שאמרתי לאבא בעודי שוכבת על האלונקה, רגע לפני שמכניסים אותי לאמבולנס ומרדימים אותי- "עידו מת! רוץ לעידו! עידו מת!" 
במספרים ניתן לכמת את הזמן שאתה לא נמצא אך בגעגוע זה נספר אחרת, כל יום מרגיש כמו שנה.
שוב לא חגגנו לך יום הולדת
אך בהחלט ציינו 9 שנים, 5 לנצח בחייך וארבע אחרי מותך.
אנחנו לא לוקחים אותך לחוגים ולא לחברים, אך מדברים עליך דברים טובים ומשתדלים לעשות בשמך למען אחרים.
החיים ממשיכים, אנחנו גדלים ומתפתחים, וטוב שכך! 
זו התקווה שלנו.
אך החור בלב, בצורה שלך, נותר בעינו.
אנחנו לא זקוקים ליום הזיכרון
כדי לזכור אותך ילד, אתה חלק מהיום-יום שלנו. גם אורי, אחיך הקטן שנולד אחרי לכתך, מכיר אותך ואומר "עידו גר בשמיים".
כואב ועצוב לנו שאתה לא פה,
אפילו שאנחנו יודעים שאתה לגמרי פה, איתנו.
יום הזיכרון נועד על מנת לזכור
כאשר הטקסים הממלכתיים נפתחים ב- "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו".

יום הזיכרון הוא לעם ישראל להזכיר לו לעצור יום בשנה ולזכור. אנחנו, המשפחות השכולות, לא צריכות יום בשנה, הרי שיש לנו כל יום כל השנה.
ואני תוהה לעצמי אם בשנה וחצי האחרונות עם ישראל אכן היה זקוק לעצירה כדי לזכור את בניו ובנותיו, או שמא היה זקוק לעצירה כדי לנשום ואולי דווקא לרגע לשכוח.
אנחנו מתאספים יחד שכולים ושכולות, משפחה, חברים ואנשים שאיננו מכירים. מימין ומשמאל, חילוניים, דתיים וחרדים, בהירי עור וכהי עור, עומדים יחדיו לרגע אחד מאחד
שמזכיר לנו שאיבדנו אנשים ללא קשר לדעותיהם, ללא קשר למקום הולדתם, ללא קשר לאמונה שלהם... אז ניקח את היום הזה ונעצור לרגע, לזכור, שגם אם אנחנו לא מסכימים, כולנו עם ישראל. ויש לנו אויב אחד משותף והוא לא אנחנו.
ואם יש רגע ששכחנו-
נעצור לקפה בבית העלמין, מספר החלקה לא משנה- יש מספיק לכולם, וניזכר"...

זה יום הזיכרון הראשון שמשפחת דגן מתמודדת עם אובדנו של אסף.
אסף היה נווט קרב מוערך ומצטיין בחיל האוויר הישראלי. הוא שירת כקצין בצנחנים במלחמת לבנון השנייה, ולאחר מכן סיים קורס נווטי קרב והשתתף במבצעים צבאיים רבים. במקביל לשירותו הצבאי, הוא הוביל פרויקטים מיוחדים ביחידת 8200 והשלים שני תארים אקדמיים בהצטיינות.
לאחר שחרורו משירות סדיר, הוא סבל מפוסט-טראומה והתמודד עם קשיים רבים. למרות זאת, הוא המשיך לשרת במילואים כולל במלחמה. לבסוף הפוסט טראומה גברה עליו והוא שם קץ לחייו ביום בו זומן בדחיפות לשירות מילואים.
משפחתו נאבקה מאז כדי שיזכה לקבורה צבאית מלאה, בתחילה, הצבא סירב, אך לאחר מאבק ממושך של חודש וחצי בהם הגופה לא נקברה, בג"ץ קיבל את עמדת המשפחה והורה לקיים לו הלוויה צבאית בבית עלמין אזרחי. אך רשמית אסף טרם הוכר כחלל צה"ל. זה המעט שמגיע לו על הקרבתו למען המדינה במחיר נפשו, ולמשפחה כדי שיוכלו להשלים את האבל.
ביום הזיכרון נזכור את רס"ן במיל' אסף דגן, יהי זכרו ברוך🕯

זהו סיפורו של רס"ר (במיל') איתי אזולאי ז"ל.
איתי היה בנם הבכור של זהר ואריק ואח גדול לתומר.
הוא נולד וגדל במודיעין. בסדיר היה לוחם בדובדבן ולשירות מילואים שובץ ביחידת הניוד המבצעי.
איתי למד הנדסת חשמל ונבחר כמצטיין דיקן ובמקביל ניהל בר באולמות אירועים בקיסריה. בלימודים גם הכיר את בת הזוג שלו מאי והם חלמו לגור יחד, להתחתן ולהקים משפחה.
כל שישי היה מביא פרחים לאמא שלו, וכל סופ״ש הקפיד להתקשר לסבא וסבתא.
איתי לא שאל אף פעם כמה עוד הוא צריך לתת, אלא איפה עוד אפשר לתת. תמיד הוא עזר לאחר בכל מקום בו היה ועשה הכל בצורה הטוב ביותר.
בשביעי באוקטובר איתי הגיע עצמאית יחד עם הצוות שלו למרות שעוד לא הוקפצו והצטרפו ללחימה ביישובי העוטף, ובהמשך נלחמו גם בתוך עזה. כשהחל התמרון בדרום לבנון הם עברו ללחימה שם, ובשישי באוקטובר 2024, אחרי שנה של מלחמה נפל איתי מירי של חיזבאללה סמוך לגבול. בן 25 בנופלו, אך כמו שהמשפחה מספרת חי 25 שנה כמו שאנשים לא חיים 100 שנה...
יהי זכרו ברוך גיבור ישראל🇮🇱🕯
שנהיה ראויים.

זהו סיפורו של רס״ר במיל' אור ברנדס ז״ל.
אור גדל נולד בפתח תקווה וגדל בשוהם. בנם של שמחה ומאיר ואחיהם הקטן של ברק וספיר. אור היה שריונר נהג טנק בסדיר ובמילואים. הוא למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון, היה בחור חברותי ושמח אוהב שלום ורודף שלום, תמיד מוקף בחברים וחברות. בכל אירוע משפחתי אור היה במרכז העניינים, תמיד הצחיק את כולם, התעניין והקשיב, ובעיקר הפיץ סביבו אור וקסם מיוחד.
באישיותו הרב גונית אור מיזג עומק וקשב לכל אדם והכל יחד עם שמחת חיים אמיתית ורוח שטות.
בבוקר השבעה באוקטובר קיבל צו 8 ומיהר להצטרף לחבריו לגדוד 82 בחטיבה 7. הם היו מהכוחות הראשונים שנכנסו לעזה בתימרון. בעת הלחימה לאור היה חשוב לשוחח עם חבריו, להעלות להם חיוך ולהפיץ אנגריות חיוביות.
עם סיומה של הפסקת האש הראשונה במלחמה הפלוגה קיבלה משימה בחאן יונס ובסיומה אור נפל מאש צלפים של חמאס.
בן 25 בנופלו. יהי זכרו ברוך, גיבור ישראל🇮🇱🕯
שנהיה ראויים.

זהו סיפורו של אליהו (אלי) חיים אמסלם ז״ל.
אלי נולד בצרפת ועלה עם משפחתו לארץ בשנת 2015. הוא התגייס ושירת כלוחם סדיר בגדוד החרדי “נצח יהודה”. ב-7 באוקטובר הוא קפץ לעזרת ביישובי העוטף ולהגן על המדינה. ובהמשך נלחם גם בגבול הצפון וגם בעזה.
בליל ה־21 במאי הוא וחבריו קיבלו משימה לצאת לחפש שרידים מגופת לוחם שנפל בעזה ממטען חבלה לפני כן, כדי להביאו לקבורה. אלי והמ״פ שלו ישראל יודקין ז״ל, חיפשו בזחילה תוך סיכון חייהם, במשך כל הלילה. אלי אמר את המילים המצמררות: “לא יקרה מצב שלאמא שלו לא יהיה מה לקבור”. בשעות הבוקר המוקדמות הייתה להם שקית עם כל שרידי הגופה.
זמן קצר לאחר מכן באותו בוקר, המ״פ ישראל יודקין נפגע מאש צלף של חמאס, וכשאלי ניסה להגיע במהירות לפנות אותו הוא נפגע גם ונפל.
אלי תמיד היה אדם אופטימי, ראה את הטוב בכל אחד, ותמיד חיפש לעזור לכולם. נפל בגיל 21 בלבד.
גיבור ישראל, יהי זכרו ברוך🇮🇱🕯
שנהיה ראויים.