יש שלב כזה שהעבודה, החיים, החדשות, ההרצאות מקיפים אותי.

ושעה התבודדות ביום לא תמיד זה מספיק. יצאתי ליממה במדבר יהודה. אופניים הליכה ובעיקר שקט. טלפון על מצב שקט וזהו זה מתחיל לעבוד.
התבוננות. התבודדות. רצון לחזור לטלפון אבל… יש כאן מטרה. להתאזן. להרגיע ולהתחיל לראות את מהלך החיים.
שקט בפנים שונה מהשקט במזרח התיכון.
שקט פנימי הוא עבודה על המידות והרוח.
שקט במערב זה.

השקט שתכל׳ס כולנו התמכרנו אליו.
התאהבנו ברעיון של ״שקט תמורת שקט״.
חשבנו שאפשר גם לקנות אותו בכסף.
הרי בכך הטרור ידעך בעצמו, לא?
ואז הגיע הרגע שבו השקט הכה בנו בצורה הכי כואבת שיש.
הבנו שהוא קולב למשמעויות נוספות של ״הכנה למתקפה, התעצמות, תכנון פיגועים״ וגם ג׳יהאד.
שחמאס לא רוצה "הרגעה", אלא זמן להתעצם.

השקט הוא סך הכל הזמן בין שיגור אחד לזה שאחריו. גם אם מדובר על תקופה של חודשים או שנים.

רק כשנשלוט בשטח, נדכא את הטרור ביד קשה, ונכתיב את המציאות – אז יהיה פה שקט אמיתי.
ושקט אמיתי בפנים זה להתחבר לאמת הפנימית שלנו- אנחנו יהודים.
ארץ ישראל שלנו.
המלחמות לא נגמרו.

אין יאוש בעולם מכאן יוצאים, מתחדשים, ומנצחים, והטוב ינצח פנימה והחוצה.

המטענים שהתפוצצו הערב בעוד נס גלוי, הם הוכחה לבעיה המודיעינית שלנו.
או בשמה השני קונספציה.
אנחנו לא מבינים את גודל הטרור בערי יו״ש ולכן המודיעין מחפש במשחק שוטרים וגנבים בתנאים נוחים את המבוקשים.

מנוע הטרור הוא המסגדים, החינוך, התרבות. והלחימה של ישראל מנגד - אינה חותרת לניצחון.

כשאין הבנה של השכונה.
אין הבנה למוח של הטרור ואין הבנה לאן הוא מסוגל להגיע. תחשבו כמו המזרח ולא כמו המערב.

צפוי שאלפיים מחבלים שחזרו לשטח יביאו את רוח הטרור חזרה לפיגועים.
אמרנו אבל מה קרה עם זה?