.
לא זכור לי פרק שקיבל כזאת כמות של תגובות בתוך יממה וחצי. כמעט 370. ניצוצות עפו, והטונים עלו. אבל קבענו להיפגש לעוד שיחה. קבלו את פרופ' ליאב אורגד.
.
לינק לפרק המלא בערוץ #שומר_סף:
https://youtu.be/JCuXQeb0k3M

עם שקל 1 ביום, אנחנו בונים כלי תקשורת עצמאי.
https://pe4ch.com/ref/67vSOtfY2che?lang=he

ביידן נתן 50 מליון דולר לעמותה שטענה שצדק אקלימי עובר דרך פלסטין חופשית.
הנשיא הציוני הראשון עאלק.

.
דמוקרטיה או שלטון שופטים?

אני שמח שהשיחה שלי ושל פרופ' ליאב אורגד בנושא שלעיל מעוררת הרבה עניין (פרק 310 בערוץ #שומר_סף). חוץ מתגובות ציבוריות גם אני וגם ליאב מקבלים תגובות רבות בפרטי.

הזדמנות לויכוח נוקב על המשטר שהונהג בישראל, בניגוד לדמגוגיה צעקנית, זה דבר מבורך. גם אם בדרך מתרגזים (מודה באשמה). לליאב יש מזג יותר נוח משלי. אבל להתרגז אין פירושו לריב. הדיון נמשך באופן חברי גם אחרי הפגישה.

אני רוצה באופן ספציפי להאיר איזו נקודה, כי השיחות הללו נוטות להתמקד בסופו של דבר בשאלה הזאת: על מי אתה סומך יותר, על פרלמנטים או על בתי משפט?

אני רוצה להדגיש שליאב לא עשה כאן את התפנית העדתית-שבטית הנהוגה, שמניעה כל כך הרבה מהדיון סביב השאלה הזאת. כפי שאמר לי פעם אקדמאי אחד, וציטטתי את זה אלף פעם מאז: טאוב, על מי אתה סומך יותר, על אלי אפללו או דורית בייניש?

רבים ממתנגדי הרפורמה עשו דבר מאד דומה כשערבבו את שאלת חלוקת הסמכויות בין הרשויות, בשאלה המעמדית-שבטית, ותיארו רפורמה שמבחינת התוכן אינה נוגעת לדת, כמזימה של קבוצה ספציפית, דתית-משיחית, ליצור צורת שילטון דיקטטורית, וכמובן שאם כך הדבר, אז הדיקטטורה תהיה "משיחית".

צורה מזוקקת של הסוג הזה של רטוריקה שמענו דווקא ממי שהכל ציפור שיתמוך ברפורמה, פרופ' יואב דותן, שכן שנים רבות הוא מבקר את האקטיביזם השיפוטי. אלא שדותן הצטרף בסוף למתנגדי בטענה שגם אם הרפורמה מוצדקת, מי שמבצע אותה אינו צריך להחשב כשיר לכך, ועל כן יש להתנגד לה על בסיס סוציולוגי זה. (העיתונאי בן-דרור ימיני הלך באותה דרך בדיוק.)

אבל ליאב לא הלך בדרך זו. אלא שאל שאלה עקרונית ומוסדית ולאו דווקא סוציולוגית: מה מסוכן יותר, הפופוליזם שיכול להתבטא בעריצות הרוב באמצעות פרלמנטים, או האקטיביזם השיפוטי שעשוי להפוך לעריצות המיעוט?

וכאן נקודת המבט של מדעי המדינה יכולה לסייע לנו לבאר את השאלה טוב יותר מן המשפט החוקתי שלעתים קרובות מטשטש את שאלת הריבונות בתוך סבך של טיעונים חוקתיים. מרגע שיוצאים מן הסבך הזה, העניין בעצם מאד פשוט:

מה שמייחד פרלמנטים (ודמוקרטיות) הוא שיש חפיפה בין בעלות על הריבונות לבין החלות שלה. רוצה לומר: מי שקובע את החוקים הוא (פחות או יותר) שליח של למי שהחוקים חלים עליו. כלומר זו צורת משטר שבה האזרחים קובעים את החוקים שהם יצייתו להם. זה העקרון של ממשל בהסכמת הנמשלים, שהוא עקרון היסוד של הדמוקרטיה.

לכן זה המנגנון היחיד המוכר לנו שיש בו בלם פנימי רב עצמה כנגד עריצות, שאין בשיטות אחרת: הציבור יכול להחליף את שליטיו. לכן כל הדיבור על כך שבחירות הן רק ה"פרוצדורה" של הדמוקרטיה, הם הולכת שולל. זו ליבת הדמוקרטיה.

אפשר לומר שהדמוקרטיה סומכת על הציבור שלא ידכא את עצמו, יותר מאשר על כל גורם אחר שימנע מלדכא אותו. או במילים אחרות, התרופה האפקטיבית ביותר נגד דיכוי הציבור, היא סמכות המדוכאים לפטר את מדכאם. לכן עדיף תמיד שהציבור יקבע עבור עצמו (באמצעות פרלמנט) מאשר שמישהו יקבע עבורו. כל זה לא אומר אלה, שדמוקרטיה היא ממשל עצמי. ומדהים שדבר כל כך פשוט, נבלע בתוך ים הרטוריקה החוקתית. ולכן, תומכי היוריסטוקרטיה בעצם אומרים בסוף דבר כזה: אנשים אינם ראויים למשול על עצמם.

כמובן שזה לא מושלם. הנמשלים אינם מקשה אחת. ולכן (כפי שדאגו אבות החוקה האומה האמריקאית) רוב יכול לדכא מיעוט, (ולכן צריך גם בלמים ואיזונים מעבר לבחירות), ויתרה מזאת, ציבור גם יכול *לבחור בדיכוי של עצמו*. שהרי קומוניסטים או פשיסטים יוכלים לנצח בבחירות.

אבל להוציא מידי הציבור את האפשרות למשול בעצמו, כדי שלא יפגע בעצמו, זה טיעון חלש. מי שמעביר את סמכות ההכרעה האחרונה לגוף לא נבחר, לא יוכל אחר כך לרסן את הגוף הזה. ולא חשוב כמה נאור וחכם יהיה המלך-הפילוסוף, ואפילו יהיה זה אפלטון עצמו, שלא לומר אהרן ברק שעם יהירותו אפילו אפלטון מתקשה להתחרות. הבעיה תמיד חוזרת לאותה נקודה: אחרי שמינית מושיע כל יכול, מי יחלץ אותך מידי המושיע? זו לא דילמה חדשה. בטח לא בשבילנו:

זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: (...) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: (יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא.



https://www.youtube.com/watch?v=JCuXQeb0k3M

או שתועמלני השמאל באמת לא מבינים למה צריך לנצח את הנאצים, או שהם מעמידים פנים, מפני שלנצח את הימין יותר חשוב להם.

הרצי 2 עושה מה שעשה הרצי 1.

מה שבאמת מפחיד זה שלא פתחו בחקירה לא נגד גליקמן ולא נגד דרוקר על שהם לכאורה ניסו להלך איימים על עד מדינה במשפט נתניהו.
דרוקר עוד עשה "משפט פומבי" לתיק 4000 לפני תחילת המשפט בניסיון בוטה להשפיע על ההליך, שהפך לאחד הכשלונות המביכים בתולדות העיתונות: השופטים הרי הציעו לפרקליטות למשוך את האישום שדרוקר הרשיע בו את נתניהו.
אבל יש אנשים שפשוט רגילים להיות מעל החוק. וכשהם כותבים ש"איש אינו מעל החוק" הם מתכוונים לפוליטיקאים מהימין, לא חלילה, לעצמם או לאנשים שהם תומכים בהם.

.
מחר בבוקר בערוץ #שומר_סף, פרק הבכורה של #חלון_אוברטון: ארז תדמור משוחח עם העיתונאי אמנון לורד על שיטות התעמולה ודרכי העבודה של השמאל. תתפלאו, אבל הקפלניזם בעצם לא מחדש כלום.
.

בשעה טובה מחר בבוקר יעלה הפרק הראשון בפודקאסט החדש שלי ׳חלון אוברטון׳ מבית שומר סף.
את הפרק הפותח בחרתי לפתוח בשיחה עם אמנון לורד, אחד האינטלקטואלים והעיתונאים החשובים של הימין.
על המלחמה מול איראן, על נתניהו ומדינאות ובעיקר מבוא לתורת הלחימה הפוליטית של השמאל על רקע הדה-מוראליזציה שמלווה אותנו כמעט מראשית המלחמה.
מווילי מינצנברג ואורי אבנרי, דרך גרמשי ומרקוזה ועד הניסיון הנוכחי לפרק את החברה הישראלית מבפנים בעת מלחמה.
אשמח אם תצפו ותאזינו וכמובן אם תשתפו ותפיצו את הבשורה.

.
מה מקור הסמכות שעליו נסמך בית המשפט כשהוא פוסל חוק? היה דיון סוער עם פרופ' ליאב אורגד. מבול של תגובות, גם בערוץ, וגם מחוצה לו.

לינק לפרק המלא בערוץ #שומר_סף:
https://youtu.be/JCuXQeb0k3M

.עם שקל 1 ביום, אנחנו בונים כלי תקשורת עצמאי.
https://pe4ch.com/ref/67vSOtfY2che?lang=he

.
ארז תדמור ואמנון לורד, עכשיו בערוץ #שומר_סף.

.
ארז תדמור יזיז את חלון אוברטון בשבילכם. הפרק הראשון כבר עלה בערוץ #שומר_סף: על תורת הלחימה הפוליטית של השמאל.

אנחנו עושים מהפיכה בתקשורת.

לפרק המלא:
https://youtu.be/bL8yb7lKIEU
.
.

.
זה ממש לא דבר קטן. עכשיו זו חקירה פלילית. מזכיר לכם: כשכתבתי על זה ב 2016 כל העולם ואישתו קראו לי קונספירטור. אבל כל מי שהתעמק הבין: בכירי ממשל אובמה פעלו כדי למנוע את בחירתו של טראמפ ב 2016, ואחרי שנבחר פעלו לכסות את עקבותיהם, ולהכשיל אותו. ועכשיו כבר אי-אפשר יהיה להכחיש גם את מעורבותו של אובמה עצמו.
אז מה אני אומר לכם? אל תאמינו לאף מילה שכתובה ב"עיתונות" הישראלית, או שאומרים באולפני התעמולה של השמאל. משקרים לכם.

CIA Contradicts Obama Officials' Sworn Denials About Russiagate https://www.realclearpolitics.com/2025/07/09/cia_contradicts_obama_officials_sworn_denials_about_russiagate_649831.html?mc_cid=4c238cbe81&mc_eid=c52b6bd9ff

.
זכויות אדם ואוטואנטישמיות (או: מה המניע הרגשי לשינאה העצמית?)

חרדה קיומית אוחזת באליטות של ישראל בימים אלה ממש. הנה אנחנו עומדים להקים מחנות אוהלים בדרום רצועת עזה, והנה יאמרו עלינו שהעברת אוכלוסיה מאזורי קרב למחנה אוהלים דומה למחנות ריכוז. נאצים, יאמרו עלינו. מוטב אם כן, סבורים אבירי המוסר הרדיקלים, מוטב שנאמר זאת עצמנו – כלומר על אותו חלק מעצמנו שאינו אנחנו – כדי שנתבדל מהם ואולי נימלט מאימת החרם לחברת "בני התרבות", כלומר חברתם שאל אלה שאנחנו מסרבים לומר עליהם אנטישמים.

עוד לא נגמלה, האליטה שלנו. היא עדיין מתעלמת. היא עדיין חושבת שאם רק נחמיר עם עצמנו בנושא זכויות הפלסטינים, או לפחות תבדל היא מאלה שאינם מחמירים מספיק, אם רק נחמיר הרבה מעבר למה שדורשים אחרים מעצמם ושדורשים דיני המלחמה מהם, אם רק נאשים את עצמנו מספיק חזק, ייתרצו הגויים ויפסיקו לנדות אותנו מקהלם.

כי אם לא – שוד ושבר! – נהפוך למצורעים ומנודים באמת. ולכן יוצא השמאל מגידרו כדי לחרף את ממשלת ישראל, כמו שאקדמאים יוצאים מגדרם לחרף אותה אף הם, בתקווה שהדבר יוציא אותם מן הכלל, כדי שיוכלו לעבור דרך הסדק שנותר עדיין בין משקוף האנטישמיות הישנה, לדלת החרם האקדמי. מתחת למסווה דק של מוסר סלקטיבי – ליהודים אינם סולחים ולערבים כן – מצטרפים חברי המאיון המוסרי העליון למחנה השונאים בתקווה למלט את עצמם ממחנה השנואים.

שהרי יש באוטואנטישמיות תקווה, ויש בה נחמה. הכל יהיה הרבה פחות מפחיד לו יצוייר שהאנטישמים צודקים.

כי האנטישמיות היא הרי דבר לא רציונאלי ומפחיד. היא הופכת את היהודי לאחר, לזר, למצורע, למגורש, בלי שיש לזה הצדקה שניתן להבין אותה. היא תופעה נפשית שנובעת כמו מעיין של ביוב מתוך הפחדים הקמאיים של אחרים, מתוך המרתפים האפלים של הנפש, שהנאורות קיוותה תמיד שתוכל לנקות ולשקם אותם באמצעות אורה הבהיר של התבונה. היא נדהמה לגלות שהתבונה אינה יודעת איך לרסן את הרגש. שאור לא תמיד מחטא, ועוד פחות מזה מנקז. שכשמאירים אל הביוב אפשר אולי לראות מה יש בו, אבל אף אחד עוד לא פתח סתימה בעזרת פנס.

“אור, עוד אור”, קרא יוהאן וולפגאנג גתה.

"לא!" השיב לו מיגל דה אונמונו. "חום, חום, עוד חום. כי אנחנו מתים מן הקור, לא מן החושך".

ולכן מדורות השבט לא ייכבו, אורה של התבונה לא יגרש את האמונות הטפלות, שאינן אחרי ככלות הכל, רק רוחות רפאים, אלא הד ללא מודע של חברות שלמות כמו גם של יחידים, וזכויות האדם האוניברסאליות לא ירפאו את השונות ועוד פחות מכך את החרדה מן הזר. האדם יישאר בול עץ עקום, ולמרבה הצער אור אינו מיישר בולי עץ. החום שבני אדם זקוקים לו, ימשיך לעקם אותם.

וכך המשיכו מדורות השבט לבעור והשבטים, שהתגלגלו בלאומים הוסיפו להסתופף סביבם, וגם לגרש מהם את היהודים.

אבל היהודים קיוו להסבר. וכאן באמצע הצומת הזה פנו ל"זה לא את זה אני". כי אם ההסבר הוא שהאנטישמים צודקים, אם נמצא את הפגם בעצמנו, אם נמצא ביהודים את הרוע, אז הכל יבוא על מקומו בשלום. או לפחות על מקומו בשרשרת ההיסקים הרציונאליים. השינאה פחות מפחידה אם היא מצדקת, והכי נעים: אפשר לעבור ממחנה השנואים למחנה השונאים, ובתור בונוס, להרגיש שזה בשם הצדק – מה יכול להיות נעים מזה? למה להפוך מיהודים לסתם אנוסים, אם אפשר לדלג מעל האנוסים ולהפוך ישר לאינקוויזיטורים?

היום אפילו לא צריך להיות קתולי, מספיק לנפנף בצעיף האוורירי, השקוף כמעט, של זכויות האדם האוניברסאליות, בצדק הקליל הזה, הנקי, הפשוט והזך. אפשר אפילו להאשים את היהודים שאינם מתמסרים לו בקלות בכך שבגדו ביהדותם: הרי מי לימד שכל בני האדם נבראו בצלם? ומי שיגיד אחרת, מי שיוסיף עוד פסיק על הכלל המופשט הזה, נוכל לומר לו, "זו לא היהדות שלי". את היהדות "שלי", הכללית, המדוללת, אפשר להלביש במחלצות נזירות חמורים עשויים מדפי דוחות בצלם, ולקוות שכך בלבוש הסגפני הזה, האנטישמים יאמצו אותה אל חיקם, יקבלו את בעליה, לפחות כל עוד הוא אינקוויזטור של דת זכויות האדם, כלומר אינקוויזטור כלפי אחיו.

ורק משום מה, אותם יהודים מומרים ל"זו היהדות שלי" שאין בה שום דבר שאינו כללי, שום דבר שלא עבר חיטוי אוניברסאלי, אותם יהודים משום מה לא שואלים את עצמם למה, בזמן שאותנו מאשימים בהפרת זכויות אדם, לחמאס או למולות מאיראן מוכנים לסלוח על כל הפרת זכויות אדם שיכול הדימיון לצייר, עד השאיפה המוצהרת לרצח עם, וכולל הניסיון להגשים רצח עם בפועל.

אז אולי הגיע הזמן להפנים סופסוף את העובדה שזכויות אדם אינן הסיבה אלא התירוץ, ושלא משנה כמה נקפיד עליהן בד"צ הכשרות האוניברסאלית ימשיך לחסוך מאיתנו את החותמת הנכספת?

אז לפיכך, ומאחר שהשינאה ממילא תימשך, כדאי לפחות שיפחדו מאיתנו. ליתר ביטחון.