שר הביטחון ישראל כ"ץ בביקור במחנה הפליטים טולכרם לאחר ניסיונות הפיגוע אמש בגוש דן: "ניסיונות הפיגוע החמורים אתמול לא ירתיעו אותנו; אנחנו במלחמה עם הטרור האיסלמי הקיצוני ואנחנו ננצח, כאן ובעזה ובכל מקום. הנחיתי את צה"ל להעצים את את הפעילות ביו"ש עד להכרעת הטרור; אני מזהיר את המחבלים ששוחררו ליהודה ושומרון - אנחנו פוקחים עליכם עין ונצוד ונחסל את כל מי שיהיה מעורב בטרור"

רק השבוע ביקרתי שוב בחצר הבית של משפחת ביבס. הבית שעומד שומם ונטוש, מחכה לשירי, כפיר ואריאל, ואליו הם כבר לא יחזרו.

בכל פעם שם, אי אפשר להפסיק לדמיין את קריאות השמחה של אריאל משחק בחוץ בכדור האדום-צהוב שלו. את הצחוק של כפיר הקטן שרק לומד להוציא את הקולות הראשונים. את שירי מכבסת להם את הבגדים הקטנים במכונת הכביסה שבחוץ, ודואגת להרים את אריאל אם הוא מועד, ולחבק חזק ולנשק, ואז לנגב לכפיר את שאריות האוכל שלכלכו את הבגדים, ושוב להחליף ולכבס.

הכדור האדום-צהוב של אריאל ביבס כבר צבר הרבה אבק, מאז שאריאל שיחק בו בפעם האחרונה.

המשחקים הצבעוניים של כפיר מזמן לא השמיעו קולות, מהסוג הזה שמצחיקים תינוקות.

הדשא הירוק שמחוץ לבית, שבטח היה מגרש המשחקים הקטן שלהם, חולל בידי המחבלים שבאו לחטוף אותם מהבית. בפעם האחרונה שראה אותם, היו עטופים בשמיכה לבנה, שבה שירי ניסתה לגונן עליהם מפני המפלצות. לגונן עד שלא יכלה יותר.

אולי בשקט, בלילות הבודדים של ניר עוז החרבה והדוממת, גם מכונת הכביסה הלבנה, והכדור האדום-צהוב, והמשחקים הצבעוניים, והדשא הירוק, מרשים לעצמם לבכות ולהתגעגע.

מדינה שלמה מתגעגעת, ובוכה, ודומיה.

שבת שלום