סודאן: טרגדיה בהמשכים

‏בשבוע החולף משתוללים בסודאן קרבות עזים בין שני גנרלים הנלחמים על השלטון. איך האירועים במדינה השסועה משתלבים בזרמי העומק במזרח התיכון מאז האביב הערבי? ואיך זה קשור לישראל?

הלחימה מתנהלת בעיקר בבירה חרטום אבל גם בערים אחרות, בשטחים בנויים ובשכונות מגורים; ובמסגרתה, מופעלים מטוסים, שריון, ארטילריה ורקטות. תושבים לכודים בבתים ללא חשמל ואספקת מזון, מניין ההרוגים עולה (מאות, כולל אזרחים רבים) גופות מוטלות ברחובות והפסקות אש הומניטריות קורסות.

‏זה התחיל עוד באפריל 2019 כשהודח שליט סודאן עומר אל בשיר והושם במעצר (בו הוא שוהה עד היום). בשיר עמד בראשות דיקטטורה דכאנית ומושחתת במשך שלושה עשורים, שקנתה את תמיכת האליטות באמצעות חלוקת משאבי המדינה, והביאה אותה למשבר הכלכלי החמור בתולדותיה. המחאה נגד משטרו החלה בעיר שדה קטנה בשם אטברה בצפון סודאן בעקבות ביטול הסובסידיות על מחירי הלחם; התפשטה ברחבי המדינה והפכה להפגנת שבת של מאות אלפים סביב מטה הצבא והמודיעין בחרטום. המפגינים דרשו להדיח את בשיר, לפרק את ה"מדינה העמוקה" המושחתת, ולהעביר את השלטון לידיים אזרחיות.

זו הייתה שעתם היפה של אזרחי סודאן ומובילי המחאה — איגודים מקצועיים וארגוני חברה אזרחית. התמונה שסימלה את מחאת אביב 2019 הייתה של הנערה עלאא סאלח, בשמלה ועגילים מסורתיים, שהזכירה גיבורה מהפולקלור הסודאני (מיחרה בינת עבוד, שהובילה את הקרב נגד הפלישה התורכית-מצרית במאה ה־19). המשטר הגיב בברוטליות: רצח, מעצרים, עינויים ואונס. אבל לחץ המחאה, שכבר הביא להדחת בשיר, מוביל באוגוסט להקמת מועצת מעבר (במקום נשיא) וממשלה כדי שיובילו לשלטון אזרחי ולבחירות תוך 3 שנים. הוסכם שברוב תקופת המעבר, הצבא, בראשות 2 הגנרלים (שנלחמים כיום), יחזיק בסמכות הכוללת.

אלא שבאוקטובר 2021 שני הגנרלים מאחדים כוחות ומבצעים הפיכה, מפזרים את מועצת המעבר, משתלטים על הממשלה, עוצרים את העומד בראשה (עבדאללה חמדוכּ), שרים משורותיה ומנהיגי מחאה ופעילי זכויות אדם התומכים בה. המדינה שוב בכאוס ובשליטה של חונטה צבאית.

סודאן שהצטרפה להסכמי אברהם בתחילת 2021, קיבלה הטבות רבות בעקבות כך, כולל הוצאתה מרשימת המדינות תומכות הטרור של מחלקת המדינה, אך ההפיכה עולה לסודאן ביוקר ומונעת ממנה סיוע בינלאומי של מיליארדים ומחיקת חובות. מחירי המזון מזנקים, ניתוקי חשמל הופכים לדבר ששגרה...

בצל הקריסה הכלכלית הגנרלים מאפשרים לחמדוכ לחזור בנובמבר לתפקיד ראש הממשלה אך הוא מתפטר שוב כמה חודשים אחר כך. החונטה והאופוזיציה האזרחית מסכימות על תאריך חדש להעברת השלטון לידיים אזרחיות, 11 באפריל 2023. אבל במקום לפנות את מקומם בשלטון שני הגנרלים פותחים במלחמה עליו.

אז מי הם השניים? עבד אלפתח בורהאן הוא ראש המטה הכללי של צבא סודאן והשליט בפועל של המדינה; ומחמד חמדאן דגלו (המכונה חמיתי) העומד בראש כוחות התמיכה המהירים (RSF), מליציה שהקים בשיר ב־2013. השניים אחראים לטבח חרטום נגד המפגינים ביוני 2019 אבל לדגלו יש רקורד "מפואר" במיוחד בתחום הזה. ה־RSF צמחו ממליציות הג'נג'וויד הערביות, שביצעו את רצח העם בדרפור (2003־2004), בעקבותיו בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הרשיע והוציא צו מעצר נגד בשיר על פשעי מלחמה. ודגלו? הוא היה מפקד "מצטיין" בג'נג'וויד בשנים ההן, צד את עינו של בשיר ומונה על ידו לעמוד בראש RSF, שגם ברזומה שלהם לא מעט מעשי טבח.

עכשיו, אותו דגלו, "מצייץ" כי הוא נלחם למען מימוש כמיהת העם בסודאן לדמוקרטיה. הוא גם מבטיח שבורהאן "ימות כמו כלב". המחלוקת בין השניים פרצה סביב שילוב כוחות RSF בצבא ובוחשים בה גם נאמני בשיר והמשטר הישן. בורהאן מצדו הנחה את הצבא לפרק את המיליציה אותה הוא מגדיר כארגון מורד.

הרחבה, באביב 2019 הגיע האביב הערבי לסודאן באיחור של שמונה שנים. כמו באירועים אז גם כאן עוצמת המחאה יצרה זעזוע ססמי שהביא לעקירת משטר דיקטטורי מדכא שמשל ביד ברזל במשך 30 שנה. אבל כמו סרט ידוע מראש, שכבר הוקרן באביב הערבי, ההבטחה הגדולה למשטר אזרחי ולדמוקרטיה, הכזיבה. המאבק בין קואליציה אזרחית דמוקרטית לבין הצבא הופך למאבק בתוך החונטה הצבאית השלטת. כמו באביב הערבי כוחות השינוי הפילו רודנים (מבארכּ, קדאפי, בן עלי) רק כדי לחזות בחזרת שליטים סמכותניים ודכאניים במעין "סגירת מעגל" מרושעת, אפילו בתוניסיה, בה פרץ ה"אביב".

ב־2019 יצאו המונים לרחובות גם בלבנון, עיראק ואיראן. המשטר באיראן והמליציות השיעיות המזוהות עמו בעיראק דיכאו את המחאה במחיר מאות הרוגים (כמו במחאת החג'אב באחרונה). בלבנון, האליטות העדתיות המושחתות ובראשן חזבאללה, ממשיכות לאחוז בשלטון ולגזול את משאביו על חשבון האזרחים.

זה הגרעין של המזרח התיכון הישן, ה"קלאסי", של דיקטטורים וברוני מלחמה חמושים, שיודעים לתפקד בתוך הכאוס, האלימות והדיכוי.

הפער ביניהם לבין שאיפת האזרחים לחופש מתפרץ מדי פעם ומדוכא, ומושאי ההזדהות האייקוניים של המחאה (כמו עלאא סאלח, נדה אגא סולטאן וח'אלד סעיד) נשכחים. שרידות השלטון ואחיזה בו בכוח הדיכוי זה כנראה המכנה המשותף הנמוך ביותר של המשטרים באזור, גם אם הם אויבים בנפש כמו במקרה של איראן וסעודיה. לכן בימים אלה הם מוכנים לקבל חזרה רוצח המונים כמו אסד לשורותיהם, כי העובדה ששרד את מבחן ההתקוממות היא סוג של תעודת ביטוח גם עבורם.

מהזווית הישראלית, בפברואר שר החוץ כהן נפגש עם בורהאן בחרטום והביע תקווה שעד סוף 2023 ייחתם הסכם שלום עם סודאן, אחרי שתקום שם ממשלה אזרחית…

ב־2022 עיתונאים מהרויטרס ערכו תחקיר רציני בניגריה המכסה תקופה של 9 שנים בהן הצבא הניגרי באופן שיטתי ביצע הפלות ללא הסכמה או ידיעה של נשים שחזרו משבי ונישואים כפויים לטרוריסטים של בוקו חארם.
‏
בוקו חארם עלה לכותרות כשאנשיו חטפו 287 נערות מבית ספר והוחזקו בשבי כדי לקבל כופר נפש עבורן, הן שוחררו. רוב הנשים או הנערות שהיו באיזורים בשליטת בוקו חארם נחטפו ואולצו לשמש שפחות מין של הג'יהאדיסטים. ב־2013 הצבא לקח פיקוד על המלחמה בבוקו חארם שהתנהלה בצפון מזרח ניגריה. הצבא הצליח לשחרר אזורים נרחבים ולמעשה פירק את הקבוצה שהתגלגלה לכמה קבוצות שהבולטת בהן היא שלוחת דעאש אפריקה. נשים רבות שוחררו מהשבי ונלקחו ישירות לבסיס צבאי. חמישה בסיסים באיזור העיר מאלדגורי שימשו את הכוחות המיוחדים. לנשים נערכו שם בדיקות דם, בלי הסבר. מי שהייתה בהריון אם ידעה על כך או לא נלקחה לבתי חולים בעיר ושם הן קיבלו זריקות, כדורים, חלקן עברו הפלות בעזרת מלקחיים ללא הרדמה. לרובן אמרו שזה ויטמנים ותרופות שיחזקו אותן. איכשהו החיזוקים נגמרו בדימום וכאבים. מי שידעה שהיא בהריון או התנגדה כי הבינה נאמר לה שזה לטובתה כי ילדים של ג'האדיסטים נושאים את הדם של האבות שלהם והם יגדלו להיות איומים כמו האבות.
‏
הסיפור לא נגמר רק בעוברים אלא גם בילדים. חלק מהילדים נהרגו ביחד עם ההורים כי הם יהיו טרוריסטים וחלק נרצחו במכוון ולטענת כמה נשים הילדים הקטנים במחנה הצבאי קיבלו גם זריקות ומתו זמן קצר אחרי. ממשלת ניגריה כמובן מכחישה מכל וכל ואפילו הקימה וועדה שקבעה שלא היה ולא נברא. רויטרס מחזיקה רישומים מבתי החולים, עדויות של נשים, חיילים ועובדי סיוע. החיילים שנתנו עדות אמרו שהם בעצמם הסבירו לתושבים במקומות האלה שחייבים להרוג את הילדים כי הדם שלהם מאבא והם יהפכו אכזרים כמותו. השכנוע לא היה קשה, אזורים שהיו תחת שליטת בוקו חארם פגשו את האכזריות הזאת על בסיס יומי. יותר מזה הם ראו את הילדים מתאמנים בנשק וממלאים מחסניות.

ניגריה כבר יותר מעשור נמצאת בחיכוכים צבאיים עם דעאש, אלקעידה, השבאב, המליציה של ביאפרה, מלחמות בין נוצרים ורועי עדרים מוסלמים שנודדים מהאזור שלהם שחווה 4 שנות בצורת. הנוצרים עוסקים בחקלאות והעדרים פולשים להם לשדות. ניגריה סובלת מפיצוץ אוכלוסין החמור בעולם. למעשה אישה ניגרית יולדת 5 ילדים בממוצע שזה שיא עולמי. חטיפת הילדים לעבדות בניגריה לא משתווה לאף מדינה אחרת. חטיפות אזרחים או תלמידים ותלמידות נעשה כמעט תמיד לכופר נפש. הנסיעה מחוץ לערים היא רולטה רוסית, לא ברור מי יחטוף אותך או ירצח. לניגריה אין מספיק שטח כדי להכיל גידול של אוכלוסיה או לכלכל אותה או לספק לה מינימום מי שתייה. וזה לא מעסיק אותה ממש. זה מאוד מעסיק את המדינות השכנות שחוששות מזליגה של ניגרים לתחומן.

בערים הגדולות הצעירים שרובם מובטלים מתמכרים לסירופ קודאין או מצטרפים לכנופיה רצחנית. אפשר לנחש שהמדינה הרגישה בנוח עם ההפלות הכפויות חלקם באמת חשבו שהם עושים לנערות האלה טובה.
‏
אך התעמולה היעילה של המדינה לגבי הדם שהילדים נושאים לא מאפשר לאימהות שחוו את החטיפה האונס והאלימות ונשארו עם ילדים מהאנס לחזור ולהיות חלק מהחברה. הן מנודות, עניות, חיות בשולי החברה. הן פגומות והילדים שלהם הם שדים רעים…

החלל שנגרר שוב ושוב, שלא בהסכמת משפחתו, לדיון הפוליטי בארה"ב. למי שלא מזהה — פאט טילמן, שחקן פוטבול מקצועני שויתר על קריירה מבטיחה כדי להתגייס לצבא בהשפעת פיגועי 9/11 והיום יום השנה למותו.
‏אז מה הסיפור?

טילמן, כוכב פוטבול נערץ ששיחק באריזונה קרדינלס, שיחק בעמדת הסייפטי ועמד לפני הארכת חוזה שכלל הכפלת שכרו השנתי. אך בסיום עונת המשחקים 2001/02, החליט טילמן יחד עם אחיו קווין, גם הוא שחקן פוטבול מקצועני, להתגייס לצבא האמריקאי. הימים היו פוסט 9/11 והפטריוטיזם האמריקאי היה בשיאו.

האמריקאים מרבים להזכיר ספורטאים מקצוענים ששירתו בצבא, בדגש על תפקידים קרביים במהלך מלחמות קודמות. ההבדל העיקרי אצל טילמן: אפשרות הבחירה. מאז סופה של מלחמת וייטנאם, בוטל גיוס החובה בארה"ב.

האחים התגייסו והתקבלו לרג'ימנט הריינג'רס ושובצו בגדוד השני. במסגרת זו השתתפו בפלישה לעיראק. בסוף 2003 נשלחה היחידה שלהם לאפגניסטן, שם נהרג פאט בתקרית ירי. בתחילה טען הצבא שהוא נפל בקרב עם האויב, כשיחידתו הותקפה ממארב של הטליבאן. הוא אף זכה בעיטור כוכב הכסף.

זמן מה לאחר מכן, האמת החלה לצוף והתברר שהאירוע היה שונה לגמרי וטילמן נהרג כתוצאה מירי דו־צדדי. משפחתו ואחרים טענו שהממסד הביטחוני טייח את העובדות כדי להמעיט בחומרת המקרה לאור מעמדו של טילמן (התנדבותו לצבא הפכה אותו למפורסם אף יותר ממעמדו לפני כן כשחקן טוב מהממוצע בליגה). לאחר מותו הוא זכה להנצחה נרחבת. בין היתר, קבוצת הקולג' וקבוצתו המקצוענית הוציאו משימוש את המספר אותו לבש במדיהן. הקרדינלז שיחקו עונה שלמה עם ציון על מדיהם לזכרו. הוא מונצח בטקסים ופרס לאנשים פורצי דרך מוענק על ידי עמותה שהמשפחה הקימה לזכרו.

אם זה לא מספיק טרגי, ככל שעבר הזמן התברר שטילמן, שלא היה שחקן הפוטבול הממוצע, התנגד למלחמה בעיראק. הוא היה משכיל, קרא ספרים של דתות שונות מתוך עניין, אף שהיה אתאיסט. היותו אתאיסט כשלעצמה היא חריגה בפוטבול, ענף הספורט האהוב ביותר ככל הנראה על שמרנים נוצרים בארה"ב. בנוסף, הביע תמיכה בזכויות הקהילה הגאה. לאחר מותו המשפחה סיפרה שבמכתביו כתב נגד הפלישה לעיראק ולימים התגלה שבזמן שהותו באפגניסטאן קבע, דרך מכר, להיפגש עם נועם חומסקי. חומסקי הינו בלשן והוגה דעות מהשמאל הרדיקלי בארה"ב. זאת, ביחד עם הטיוח הראשוני של מותו יצר תיאוריות קונספירציה.

עם זה לא מספיק, כצפוי משחקן פוטבול לבן, נאה ופטריוט – פוליטיקאים שמרנים אוהבים להשתמש בדמותו. זאת, למרות האירוניה שהוא בוודאי לא היה תומך בהם. דוגמה אחת הייתה תמונה שלו שנכנסה לסרטוני פרסום של טראמפ ועוררו את זעם המשפחה.

הדוגמה העכשווית אפילו מטורללת יותר. לאחרונה, יצאה חברת הבירה האמריקאית עם ליין בקבוקים עם צבעי הגאווה ותמונה של הטרנסג'נדר המפורסמת דילן מולאבני. הרפובליקנים הכריזו שצריך להחרים את החברה הגדילה לעשות חברת הקונגרס הרפובליקנית, איך לא, מקולורדו לורן בוברט. חברת קונגרס בכהונה ראשונה, מהעיירה rifle. כן, כמו רובה. הייתה לה מסעדת ציידים שבה עודדה את העובדים ללכת חמושים. כן, היא תומכת נלהבת בזכות לשאת נשק וגם בדרך להיות סבתא בגיל 36...

לרגל הסערה, החליטה בוברט לשים בחשבונותיה ברשת את תמונתה כשהיא חמושה בנשק. האירוניה הגדולה היא שטילמן לא היה תומך בה או בעמדותיה. או כפי שאמר ידיד המשפחה – הוא בוודאות היה תומך במולבאני.

השימוש הציני בחלל של צבא ארצות הברית, הביא את אלמנתו לכתוב טור ובו היא מסבירה שהיא לא רוצה לטעון מה הוא היה אומר כי זה עוול לנחש זאת על בסיס דעותיו בגיל 27 ואירועים שלא חווה כי התרחשו מאז מותו.