על אבן סקון האגדית.

בעוד שבועיים יתקיים אירוע של פעם בדור, ההכתרה של מלך ומלכת הממלכה המאוחדת. לצורך כך אבן מיוחדת עושה את דרכה מסקוטלנד ללונדון, כי בלעדיה הטקס לא יכול לתקיים.

אבן סקון, או בשמה היותר ידוע – אבן ההכתרה, היא האבן עליה יושב מלך אנגליה והממלכה המאוחדת בטקס ההכתרה.
‏האבן הוכנסה לבסיסו של כיסא אדוארד הקדוש, עליו הוכתרו כמעט כל מלכי אנגליה, בריטניה הגדולה והממלכה המאוחדת.

על פי המסורת העתיקה, זאת האבן שעליה יעקב אבינו שם את הראש שלו ונמנם וחלם את חלום סולם יעקב והמלאכים.
‏אבן זו הובאה לפי האמונה מבית-אל כאן אצלנו לאי הבריטי.

‏האבן שימשה כאבן הכתרה מאז הכתרתו של קנת מק'אלפין (מלך סקוטלנד הראשון) בשנת 847.

בשנת 1296 נתפסה האבן על ידי אדוארד הראשון מלך אנגליה כשלל מלחמה מסקוטלנד, ונלקחה למנזר וסטמינסטר והוכנסה לבסיסו של כיסא עץ המכונה כיסא אדוארד הקדוש. הסקוטים מעולם לא השלימו עם העלבון הזה.

650 שנים אח"כ בחג המולד של 1950, כמה סטודנטים סקוטיים נכנסו למנזר וסטמינסטר וגנבו את האבן במטרה להשיבה לסקוטלנד, "שם מקומה האמיתי".

‏במהלך גנבת האבן היא נשברה לשני חלקים. הסטודנטים החביאו את החלק הגדול בקנט ואז נסעו איתו לסקוטלנד. החלק השני של האבן הובא לסקוטלנד קצת אח"כ. ממשלת הוד מלכותו הורתה על חיפוש אחר האבן, מחסומים הוצבו לאורך הדרכים בין אנגליה וסקוטלנד, אך האבן לא נמצאה. בסוף הסטודנטים הלכו והניחו את האבן על המזבח של מנזר ארברות' בסקוטלנד ב-1951 (כנראה מתוך אמונה שהכנסייה של סקוטלנד לא תשיב את האבן לאנגליה לעולם).

אבל לצערם של הגנבים, כאשר הדבר התגלה האבן הושבה אחר כבוד למנזר וסטמינסטר בלונדון.

‏בשנת 1996 החליטה ממשלת הוד מלכותה לעשות שולם עם הסקוטים, והסכימה שהאבן תופקד למשמורת בסקוטלנד ולא בארמון וסטמינסטר, והיא תושב ללונדון רק לצורך טקס ההכתרה. האבן אכן הושבה לסקוטלנד באותה שנה בטקס גדול בגבול בין אנגליה וסקוטלנד בנוכחות נציגי משרד הפנים של הממלכה המאוחדת ושל סקוטלנד. האבן הועברה לטירת אדינבורו בליווי מצעד גדול, שם היא מוצגת כיום.

לצורך ההכתרה של המלך צ'ארלס השלישי, מנוחת האבן הופרעה, והיא הובלה מסקוטלנד ללונדון. לאחר שהמלך יוכתר ברוב הוד והדר, האבן תושב למשכנה בסקוטלנד, עד להכתרה הבאה.

סודאן: טרגדיה בהמשכים

‏בשבוע החולף משתוללים בסודאן קרבות עזים בין שני גנרלים הנלחמים על השלטון. איך האירועים במדינה השסועה משתלבים בזרמי העומק במזרח התיכון מאז האביב הערבי? ואיך זה קשור לישראל?

הלחימה מתנהלת בעיקר בבירה חרטום אבל גם בערים אחרות, בשטחים בנויים ובשכונות מגורים; ובמסגרתה, מופעלים מטוסים, שריון, ארטילריה ורקטות. תושבים לכודים בבתים ללא חשמל ואספקת מזון, מניין ההרוגים עולה (מאות, כולל אזרחים רבים) גופות מוטלות ברחובות והפסקות אש הומניטריות קורסות.

‏זה התחיל עוד באפריל 2019 כשהודח שליט סודאן עומר אל בשיר והושם במעצר (בו הוא שוהה עד היום). בשיר עמד בראשות דיקטטורה דכאנית ומושחתת במשך שלושה עשורים, שקנתה את תמיכת האליטות באמצעות חלוקת משאבי המדינה, והביאה אותה למשבר הכלכלי החמור בתולדותיה. המחאה נגד משטרו החלה בעיר שדה קטנה בשם אטברה בצפון סודאן בעקבות ביטול הסובסידיות על מחירי הלחם; התפשטה ברחבי המדינה והפכה להפגנת שבת של מאות אלפים סביב מטה הצבא והמודיעין בחרטום. המפגינים דרשו להדיח את בשיר, לפרק את ה"מדינה העמוקה" המושחתת, ולהעביר את השלטון לידיים אזרחיות.

זו הייתה שעתם היפה של אזרחי סודאן ומובילי המחאה — איגודים מקצועיים וארגוני חברה אזרחית. התמונה שסימלה את מחאת אביב 2019 הייתה של הנערה עלאא סאלח, בשמלה ועגילים מסורתיים, שהזכירה גיבורה מהפולקלור הסודאני (מיחרה בינת עבוד, שהובילה את הקרב נגד הפלישה התורכית-מצרית במאה ה־19). המשטר הגיב בברוטליות: רצח, מעצרים, עינויים ואונס. אבל לחץ המחאה, שכבר הביא להדחת בשיר, מוביל באוגוסט להקמת מועצת מעבר (במקום נשיא) וממשלה כדי שיובילו לשלטון אזרחי ולבחירות תוך 3 שנים. הוסכם שברוב תקופת המעבר, הצבא, בראשות 2 הגנרלים (שנלחמים כיום), יחזיק בסמכות הכוללת.

אלא שבאוקטובר 2021 שני הגנרלים מאחדים כוחות ומבצעים הפיכה, מפזרים את מועצת המעבר, משתלטים על הממשלה, עוצרים את העומד בראשה (עבדאללה חמדוכּ), שרים משורותיה ומנהיגי מחאה ופעילי זכויות אדם התומכים בה. המדינה שוב בכאוס ובשליטה של חונטה צבאית.

סודאן שהצטרפה להסכמי אברהם בתחילת 2021, קיבלה הטבות רבות בעקבות כך, כולל הוצאתה מרשימת המדינות תומכות הטרור של מחלקת המדינה, אך ההפיכה עולה לסודאן ביוקר ומונעת ממנה סיוע בינלאומי של מיליארדים ומחיקת חובות. מחירי המזון מזנקים, ניתוקי חשמל הופכים לדבר ששגרה...

בצל הקריסה הכלכלית הגנרלים מאפשרים לחמדוכ לחזור בנובמבר לתפקיד ראש הממשלה אך הוא מתפטר שוב כמה חודשים אחר כך. החונטה והאופוזיציה האזרחית מסכימות על תאריך חדש להעברת השלטון לידיים אזרחיות, 11 באפריל 2023. אבל במקום לפנות את מקומם בשלטון שני הגנרלים פותחים במלחמה עליו.

אז מי הם השניים? עבד אלפתח בורהאן הוא ראש המטה הכללי של צבא סודאן והשליט בפועל של המדינה; ומחמד חמדאן דגלו (המכונה חמיתי) העומד בראש כוחות התמיכה המהירים (RSF), מליציה שהקים בשיר ב־2013. השניים אחראים לטבח חרטום נגד המפגינים ביוני 2019 אבל לדגלו יש רקורד "מפואר" במיוחד בתחום הזה. ה־RSF צמחו ממליציות הג'נג'וויד הערביות, שביצעו את רצח העם בדרפור (2003־2004), בעקבותיו בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הרשיע והוציא צו מעצר נגד בשיר על פשעי מלחמה. ודגלו? הוא היה מפקד "מצטיין" בג'נג'וויד בשנים ההן, צד את עינו של בשיר ומונה על ידו לעמוד בראש RSF, שגם ברזומה שלהם לא מעט מעשי טבח.

עכשיו, אותו דגלו, "מצייץ" כי הוא נלחם למען מימוש כמיהת העם בסודאן לדמוקרטיה. הוא גם מבטיח שבורהאן "ימות כמו כלב". המחלוקת בין השניים פרצה סביב שילוב כוחות RSF בצבא ובוחשים בה גם נאמני בשיר והמשטר הישן. בורהאן מצדו הנחה את הצבא לפרק את המיליציה אותה הוא מגדיר כארגון מורד.

הרחבה, באביב 2019 הגיע האביב הערבי לסודאן באיחור של שמונה שנים. כמו באירועים אז גם כאן עוצמת המחאה יצרה זעזוע ססמי שהביא לעקירת משטר דיקטטורי מדכא שמשל ביד ברזל במשך 30 שנה. אבל כמו סרט ידוע מראש, שכבר הוקרן באביב הערבי, ההבטחה הגדולה למשטר אזרחי ולדמוקרטיה, הכזיבה. המאבק בין קואליציה אזרחית דמוקרטית לבין הצבא הופך למאבק בתוך החונטה הצבאית השלטת. כמו באביב הערבי כוחות השינוי הפילו רודנים (מבארכּ, קדאפי, בן עלי) רק כדי לחזות בחזרת שליטים סמכותניים ודכאניים במעין "סגירת מעגל" מרושעת, אפילו בתוניסיה, בה פרץ ה"אביב".

ב־2019 יצאו המונים לרחובות גם בלבנון, עיראק ואיראן. המשטר באיראן והמליציות השיעיות המזוהות עמו בעיראק דיכאו את המחאה במחיר מאות הרוגים (כמו במחאת החג'אב באחרונה). בלבנון, האליטות העדתיות המושחתות ובראשן חזבאללה, ממשיכות לאחוז בשלטון ולגזול את משאביו על חשבון האזרחים.

זה הגרעין של המזרח התיכון הישן, ה"קלאסי", של דיקטטורים וברוני מלחמה חמושים, שיודעים לתפקד בתוך הכאוס, האלימות והדיכוי.

הפער ביניהם לבין שאיפת האזרחים לחופש מתפרץ מדי פעם ומדוכא, ומושאי ההזדהות האייקוניים של המחאה (כמו עלאא סאלח, נדה אגא סולטאן וח'אלד סעיד) נשכחים. שרידות השלטון ואחיזה בו בכוח הדיכוי זה כנראה המכנה המשותף הנמוך ביותר של המשטרים באזור, גם אם הם אויבים בנפש כמו במקרה של איראן וסעודיה. לכן בימים אלה הם מוכנים לקבל חזרה רוצח המונים כמו אסד לשורותיהם, כי העובדה ששרד את מבחן ההתקוממות היא סוג של תעודת ביטוח גם עבורם.

מהזווית הישראלית, בפברואר שר החוץ כהן נפגש עם בורהאן בחרטום והביע תקווה שעד סוף 2023 ייחתם הסכם שלום עם סודאן, אחרי שתקום שם ממשלה אזרחית…