נכתב אתמול, מרגיש כמו לפני עשור, ובכל זאת. יש גם התייחסות לגל הטרור שערער מאוד את הממשלה:
הרמז המטרים לסיפור עידית סילמן היה אסף זמיר. מעטים עוד זוכרים, אבל התפטרותו של שר התיירות לשעבר, בסתיו 2020, בישרה את קריסת ממשלת נתניהו־גנץ. חמישה חודשים החזיק מעמד בקואליציה עם המחנה היריב תחת ראש ממשלה נאשם, עד שקרס תחת הלחץ מבית: השר הכי תל־אביבי בממשלה לא עמד בלחץ החברתי בקפה, בשדרה, בבניין, בפייסבוק. אינני יכול עוד, כתב בפוסט ההתפטרות.
אלה המילים שבהן בחרה גם עידית סילמן. היא החזיקה מעמד בממשלה של המחנה היריב פרק זמן כפול, עד שקרסה תחת הלחץ ברחובות, בבית הכנסת, בסופרמרקט, בטוויטר. המסקנה אותה מסקנה: לאורך זמן, אי אפשר לנצח את הבית. לקואליציה הקודמת היו שולי ביטחון של יותר מעשרה ח"כים, בזו – כל אצבע מלמיליאן.
שני גורמים עיכבו את התפרקות ימינה בכמה חודשים. הראשון הוא הטון האגרסיבי, לפרקים אלים, שליווה את המאבק האופוזיציוני בממשלה. במקום לפורר את ימינה, הסגנון הזה רק הדביק את מרכיביה אלה לאלה. באיחור ניכור למדו בימין את לקחי המאבק השמאלני בממשלת החילופים הקודמת. בתחילה, מפגיני בלפור פקדו גם את ראש העין וגידפו את גנץ. אבל כשהפסיקו לקלל והתחילו להפציר ולחבק, התוצאות לא איחרו לבוא. כך קרה גם הפעם. איתות סמלי לכך ניתן במאמר של ידידיה מאיר בעיתון "בשבע", בשבוע שעבר, שגליו היכו בכל רחבי המגזר. במקום להיכנס בניר אורבך, הוא חיבק אותו, וניסח לו מכתב התפטרות. רבים מהנימוקים של מאיר הדהדו במכתב ההתפטרות של סילמן, ארבעה ימים אחר כך. זו הייתה הדגמה יעילה מאין כמוה שלקרוא "אברשה, חזור הביתה" הרבה יותר יעיל מלהציע לאברשה ללכת לאלף עזאזל.
הגורם השני שפעל לטובת בנט היה כנס החורף. כל עוד המשכן עבד, ובגלל הפיליבסטר הבלתי נגמר של האופוזיציה, סילמן וחבריה פגשו בעיקר את חבריהם לקואליציה. הקשר הבינאישי, היומיומי, משכיח את ההבדלים האידיאולוגיים בין איבתיסאם מראענה, אביר קארה ומנסור עבאס. בצלאל סמוטריץ', סופר הצללים של מכתב ההתפטרות של סילמן, הבין שהפגרה איננה משבר אלא הזדמנות: סילמן ואורבך חזרו מהעבודה הביתה, אל סביבתם הטבעית שמתעבת את הממשלה ורוצה בנפילתה. במקום הכנסת, בית הכנסת. רב הקהילה של אורבך בהדר גנים עקץ אותו בדרשות השבת קבל קהל ומתפללים. מי שלא חווה זאת בישיבה התיכונית, לא יבין את ההשפלה.
לבנט קרה מה שקרה לרבים מקודמיו: ראשם שבעננים שכח שרגליהם עדיין מבוססות בביצה המקומית. כדרכם של ראשי ממשלה בפגרה, שכח שיש פוליטיקה. לקראת תחילתה הוא המריא לתווך באוקראינה טס לשארם, שוחח עם ביידן ונרדם בשמירה. הוא זלזל בסילמן, אחר כך השפיל אותה. שיחת הטלפון שלו איתה, אחרי האולטימטום ביום ראשון, נשמעה כמו מפקד ופקודה, לא של ראש ממשלה עם בעלת האצבע שבזכותה הוא מכהן. כשדחתה את הפגישה, היה צריך להבין שמשהו קורה. אבל הוא לא נרמז.
המכה המסיימת למהלך לא הייתה בהכרח גזירת החמץ של הורוביץ, אלא גל הטרור בערי ישראל. כמו ממשלות רבות בעבר, גם זו ספגה מכות אנושות בדעת הקהל בשל הפיגועים הרצחניים. שתיקתו של בנט מול מזכיר המדינה בלינקן והחלטתו המודעת לומר "הגדה המערבית" אותתו לחברי ימינה שראש הממשלה שלהם פונה שמאלה. אחד מחברי הסיעה נשאל בשבוע שעבר אם יש תרחיש כלשהו שבו הוא ובנט יתמודדו יחד בבחירות הקרובות. הוא חשב וחשב, ולא הצליח למצוא תסריט כזה. אין פלא שבסוף נמצא מי שהיכה בפטיש החירום על הזגוגיות, וקפץ מהרכב לצד הדרך. היה משהו סמלי בעובדה שחלק נכבד מהמשא ומתן לפירוק ימינה התנהל ביישוב עפרה בבנימין, שם תפסה סילמן מחסה מהפפראצי אצל חברה טובה: בנט נמנע מביקור בהתנחלויות, אז ההתנחלויות באו להקיש אצלו בדלת.
(הטור המלא הבוקר בידיעות אחרונות)
הרמז המטרים לסיפור עידית סילמן היה אסף זמיר. מעטים עוד זוכרים, אבל התפטרותו של שר התיירות לשעבר, בסתיו 2020, בישרה את קריסת ממשלת נתניהו־גנץ. חמישה חודשים החזיק מעמד בקואליציה עם המחנה היריב תחת ראש ממשלה נאשם, עד שקרס תחת הלחץ מבית: השר הכי תל־אביבי בממשלה לא עמד בלחץ החברתי בקפה, בשדרה, בבניין, בפייסבוק. אינני יכול עוד, כתב בפוסט ההתפטרות.
אלה המילים שבהן בחרה גם עידית סילמן. היא החזיקה מעמד בממשלה של המחנה היריב פרק זמן כפול, עד שקרסה תחת הלחץ ברחובות, בבית הכנסת, בסופרמרקט, בטוויטר. המסקנה אותה מסקנה: לאורך זמן, אי אפשר לנצח את הבית. לקואליציה הקודמת היו שולי ביטחון של יותר מעשרה ח"כים, בזו – כל אצבע מלמיליאן.
שני גורמים עיכבו את התפרקות ימינה בכמה חודשים. הראשון הוא הטון האגרסיבי, לפרקים אלים, שליווה את המאבק האופוזיציוני בממשלה. במקום לפורר את ימינה, הסגנון הזה רק הדביק את מרכיביה אלה לאלה. באיחור ניכור למדו בימין את לקחי המאבק השמאלני בממשלת החילופים הקודמת. בתחילה, מפגיני בלפור פקדו גם את ראש העין וגידפו את גנץ. אבל כשהפסיקו לקלל והתחילו להפציר ולחבק, התוצאות לא איחרו לבוא. כך קרה גם הפעם. איתות סמלי לכך ניתן במאמר של ידידיה מאיר בעיתון "בשבע", בשבוע שעבר, שגליו היכו בכל רחבי המגזר. במקום להיכנס בניר אורבך, הוא חיבק אותו, וניסח לו מכתב התפטרות. רבים מהנימוקים של מאיר הדהדו במכתב ההתפטרות של סילמן, ארבעה ימים אחר כך. זו הייתה הדגמה יעילה מאין כמוה שלקרוא "אברשה, חזור הביתה" הרבה יותר יעיל מלהציע לאברשה ללכת לאלף עזאזל.
הגורם השני שפעל לטובת בנט היה כנס החורף. כל עוד המשכן עבד, ובגלל הפיליבסטר הבלתי נגמר של האופוזיציה, סילמן וחבריה פגשו בעיקר את חבריהם לקואליציה. הקשר הבינאישי, היומיומי, משכיח את ההבדלים האידיאולוגיים בין איבתיסאם מראענה, אביר קארה ומנסור עבאס. בצלאל סמוטריץ', סופר הצללים של מכתב ההתפטרות של סילמן, הבין שהפגרה איננה משבר אלא הזדמנות: סילמן ואורבך חזרו מהעבודה הביתה, אל סביבתם הטבעית שמתעבת את הממשלה ורוצה בנפילתה. במקום הכנסת, בית הכנסת. רב הקהילה של אורבך בהדר גנים עקץ אותו בדרשות השבת קבל קהל ומתפללים. מי שלא חווה זאת בישיבה התיכונית, לא יבין את ההשפלה.
לבנט קרה מה שקרה לרבים מקודמיו: ראשם שבעננים שכח שרגליהם עדיין מבוססות בביצה המקומית. כדרכם של ראשי ממשלה בפגרה, שכח שיש פוליטיקה. לקראת תחילתה הוא המריא לתווך באוקראינה טס לשארם, שוחח עם ביידן ונרדם בשמירה. הוא זלזל בסילמן, אחר כך השפיל אותה. שיחת הטלפון שלו איתה, אחרי האולטימטום ביום ראשון, נשמעה כמו מפקד ופקודה, לא של ראש ממשלה עם בעלת האצבע שבזכותה הוא מכהן. כשדחתה את הפגישה, היה צריך להבין שמשהו קורה. אבל הוא לא נרמז.
המכה המסיימת למהלך לא הייתה בהכרח גזירת החמץ של הורוביץ, אלא גל הטרור בערי ישראל. כמו ממשלות רבות בעבר, גם זו ספגה מכות אנושות בדעת הקהל בשל הפיגועים הרצחניים. שתיקתו של בנט מול מזכיר המדינה בלינקן והחלטתו המודעת לומר "הגדה המערבית" אותתו לחברי ימינה שראש הממשלה שלהם פונה שמאלה. אחד מחברי הסיעה נשאל בשבוע שעבר אם יש תרחיש כלשהו שבו הוא ובנט יתמודדו יחד בבחירות הקרובות. הוא חשב וחשב, ולא הצליח למצוא תסריט כזה. אין פלא שבסוף נמצא מי שהיכה בפטיש החירום על הזגוגיות, וקפץ מהרכב לצד הדרך. היה משהו סמלי בעובדה שחלק נכבד מהמשא ומתן לפירוק ימינה התנהל ביישוב עפרה בבנימין, שם תפסה סילמן מחסה מהפפראצי אצל חברה טובה: בנט נמנע מביקור בהתנחלויות, אז ההתנחלויות באו להקיש אצלו בדלת.
(הטור המלא הבוקר בידיעות אחרונות)
This media is not supported in your browser
VIEW IN TELEGRAM
חברת הקואליציה גבי לסקי ממרצ לשאלת זאב קם הבוקר, תומכת בתשלום של אבו מאזן למשפחות המחבלים:
״צריך לדאוג שגם לאותם ילדים תהיה פרנסה. אני יודעת שלאנשים קשה את זה אבל זו האמת״
״צריך לדאוג שגם לאותם ילדים תהיה פרנסה. אני יודעת שלאנשים קשה את זה אבל זו האמת״
מהליכוד נמסר בתגובה לדבריה של ח״כ גבי לסקי:
שעות ספורות אחרי הפיגוע הנורא בתל אביב, חברת הקואליציה של בנט, ח״כ גבי לסקי, מביעה תמיכה בתשלומים של הרשות הפלסטינית למחבלים - כולל למחבל שרצח אמש שני ישראלים בתל אביב. אם מישהו חיפש הוכחה נוספת לכך שהממשלה החלשה של בנט לא מסוגלת לנצח את הטרור, הוא קיבל אותה שוב היום.
שעות ספורות אחרי הפיגוע הנורא בתל אביב, חברת הקואליציה של בנט, ח״כ גבי לסקי, מביעה תמיכה בתשלומים של הרשות הפלסטינית למחבלים - כולל למחבל שרצח אמש שני ישראלים בתל אביב. אם מישהו חיפש הוכחה נוספת לכך שהממשלה החלשה של בנט לא מסוגלת לנצח את הטרור, הוא קיבל אותה שוב היום.
חה״כ גבי לסקי:
האמירה שלי לא הייתה במקום ולא הצדיקה ולו לרגע את הטרור הנפשע ואני מתנצלת עליה.
אני מגנה באופן חד משמעי את הפיגוע המזוויע אתמול. משתתפת בצערן של המשפחות ושולחת תנחומים למשפחות. אין פה ויכוח על בעד ונגד הטרור, כי אומרת באופן חד משמעי שיש להלחם כנגדו ויש לעשות הכל כדי להבטיח בטחון.
האמירה שלי לא הייתה במקום ולא הצדיקה ולו לרגע את הטרור הנפשע ואני מתנצלת עליה.
אני מגנה באופן חד משמעי את הפיגוע המזוויע אתמול. משתתפת בצערן של המשפחות ושולחת תנחומים למשפחות. אין פה ויכוח על בעד ונגד הטרור, כי אומרת באופן חד משמעי שיש להלחם כנגדו ויש לעשות הכל כדי להבטיח בטחון.