לפעמים ביס אחד יכול לגרום לך לחכות 6 שעות לגלידה.
למדתי את זה על בשרי.
למדתי את זה על בשרי.
אין לי בעיה למסור חלקים מהארץ.
ממילא אני לא קורא את כל המוספים השמאלנים שלהם.
ממילא אני לא קורא את כל המוספים השמאלנים שלהם.
ממוצע הציונים בישיבות חרדיות נמוך, מהסיבה הפשוטה שציונים בדרך כלל לא הולכים לישיבות חרדיות.
אתם בטח מכירים אותן.
השניות המותחות האלו כשילד בוכה ואז יש שקט מסתורי ואתה לא יודע אם הוא נרגע או שהוא לוקח אוויר לווווהההה אימתני. או ששומעים רעש של מכה, בכי של ילד ופתאום יש שקט.
אמא רצה לבדוק מה קרה, לעומת אבא שלרוב יעביר דף בעיתון ויגיד "אז הוא איבד את ההכרה ל-2 דקות. מפונק. בגילו בכלל לא הייתה לי הכרה!". אבל כל זה נכון לבכי של היום. לבכי של הלילה יש חוקים משלו. מכירים את הריב הזוגי המיותר של 'מי יותר עייף'? איך אסור להגיד שישנת טוב בלילה, כמה חשוב לפרט איך היה קשה היום בעבודה וכמה קריטי להזכיר שהשבוע ישנת רק 4 שעות בממוצע?
אדם חיצוני עשוי לחשוב שהויכוח הזה מיותר כי אין לו שום השלכות, אבל זוגות יודעים היטב את ההשלכות. מי שזכה בתואר המפוקפק "העייף פחות" הוא זה שימורפק ללא מילים כשהילד קם ויאלץ לקום בהכנעה כדי לטפל באירוע. כמו אבות רבים, אני חירש בכי (המקבילה ההורית של עיוור צבעים) אבל בניגוד לאבות רבים, המוח שלי מאוד יצירתי בדרכים שלו להשאיר במצב שינה ולכן גם כשאני ממורפק ומתבקש לקום, אני מוצא את עצמי חושב: "אני יכול להמשיך לישון, היא הגישה טופס בקשת קימה בפונט לא תקני". אבל המרפק של אשתי פועל על נודניק במרווחים של 3 שניות, ובסוף אני קם.
כלומר, הגוף שלי מתרומם, אבל למעשה אני עדיין ישן. כל התודעה שלי מרוכזת במטרה אחת־ לסיים את האירוע במינימום ערוּת. זה אומר שאני לא ארכיב משקפיים, ואזחל על הרצפה בחושך כדי לחפש את המוצץ הסורר, במקום לפתור את זה בשתי שניות של אור ומשקפיים. כי את הבכי על זה שלא אצליח לחזור לישון־ יהיה לי קשה יותר לעצור.
--
הטור שלי במוצש - השבוע החדש שלך
השניות המותחות האלו כשילד בוכה ואז יש שקט מסתורי ואתה לא יודע אם הוא נרגע או שהוא לוקח אוויר לווווהההה אימתני. או ששומעים רעש של מכה, בכי של ילד ופתאום יש שקט.
אמא רצה לבדוק מה קרה, לעומת אבא שלרוב יעביר דף בעיתון ויגיד "אז הוא איבד את ההכרה ל-2 דקות. מפונק. בגילו בכלל לא הייתה לי הכרה!". אבל כל זה נכון לבכי של היום. לבכי של הלילה יש חוקים משלו. מכירים את הריב הזוגי המיותר של 'מי יותר עייף'? איך אסור להגיד שישנת טוב בלילה, כמה חשוב לפרט איך היה קשה היום בעבודה וכמה קריטי להזכיר שהשבוע ישנת רק 4 שעות בממוצע?
אדם חיצוני עשוי לחשוב שהויכוח הזה מיותר כי אין לו שום השלכות, אבל זוגות יודעים היטב את ההשלכות. מי שזכה בתואר המפוקפק "העייף פחות" הוא זה שימורפק ללא מילים כשהילד קם ויאלץ לקום בהכנעה כדי לטפל באירוע. כמו אבות רבים, אני חירש בכי (המקבילה ההורית של עיוור צבעים) אבל בניגוד לאבות רבים, המוח שלי מאוד יצירתי בדרכים שלו להשאיר במצב שינה ולכן גם כשאני ממורפק ומתבקש לקום, אני מוצא את עצמי חושב: "אני יכול להמשיך לישון, היא הגישה טופס בקשת קימה בפונט לא תקני". אבל המרפק של אשתי פועל על נודניק במרווחים של 3 שניות, ובסוף אני קם.
כלומר, הגוף שלי מתרומם, אבל למעשה אני עדיין ישן. כל התודעה שלי מרוכזת במטרה אחת־ לסיים את האירוע במינימום ערוּת. זה אומר שאני לא ארכיב משקפיים, ואזחל על הרצפה בחושך כדי לחפש את המוצץ הסורר, במקום לפתור את זה בשתי שניות של אור ומשקפיים. כי את הבכי על זה שלא אצליח לחזור לישון־ יהיה לי קשה יותר לעצור.
--
הטור שלי במוצש - השבוע החדש שלך
סיפור בחירות/אמיר מויאל
מופאסה חיכה בקוצר רוח ליום שבו יוולד יורש העצר שלו, וכשהוא סוף סוף הגיח לאוויר העולם, הוא כינס מסיבת עיתונאים גדולה בצוק התקווה.
רפיקי לקח את הנסיך ומרח לו על המצח קצת יין שנשאר מההבדלה, מלמל כמה פסוקים ויצא איתו החוצה, לקול תרועת ההמון שהשתחווה והריע.
ב"קשת" מיהרו לדווח בזלזול על העדר שנוהה אחרי מופאסה, ומשתחווה לו. וכמובן סיקר בהרחבה את ההשפעות החרדיות של רפיקי על ראש ממשלת צוק התקווה, עם הכותרת "קופים עלינו את הדת".
ב"רשת" עלתה כתבה מפרגנת על סקאר והאלטרנטיבה השלטונית שהוא מציב. במחנה "רק לא מופאסה" הביעו תקווה שהוא יוכל להביא לסיום הסכסוך ולהביא סוף סוף לשלום עם הצבועים.
בינתיים הזמן חלף, בארזים נפלה שלכת ויורש העצר קצת גדל.
בוקר אחד, הוא נכנס אליהם לחדר בהתלהבות. שרה בי הסתובבה לצד השני וסימבה ניסה להעיר את אבא שלו. הוא משך לו את האוזן ואמר "הבטחת". מופאסה הסתובב לצד השני. "הבטחת". הוא גם הבטיח לפנות את בית הקברות של הפילים בקרוב מאוד, אבל זה לא קרה בינתיים. סימבה לא התכוון לוותר. הוא אמר לו שאם הוא לא יקום עכשיו, הוא ילך לנלה, שעמדה פעם בראש הלשכה של מופאסה.
מופאסה קם מיד והצטרף לבנו, למחזה קסום.
"תראה סימבה" אמר מופאסה "כל מה שמואר עכשיו הוא הממלכה שלנו. תקופת שלטונו של המלך עולה ושוקעת כמו השמש, יום אחד השמש תשקע על התקופה שלי ותזרח עליך, המלך החדש!" סימבה שמח וחייך. "אני צוחק, כמובן" אמר מופאסה. "אני התכוונתי לסקנדינביה שם השמש אף פעם לא שוקעת". החיוך מש מפניו של סימבה המאוכזב. "ומה בדבר האיזור המוצל?" הוא הקשה. פניו של מופאסה התכרכמו "זה דרום תל אביב, סימבה" הוא אמר בכעס "לעולם אל תלך לשם!"
הם המשיכו לטייל בשמש החמימה, כשלפתע עדר של הבטחות קיפץ לידם. "הבט בהבטחות הללו, סימבה, זהו מעגל החיים של הפוליטיקה" הסביר מופאסה. "אבל אבא" הקשה סימבה "אנחנו לא מפרים הבטחות?" מופאסה חייך. "כשאנחנו נבחרים, הבטחותינו הופכות לעשב. ובוחרים, אוכלים את העשב, שוב ושוב. וכך אנחנו נבחרים כל הזמן במעגל החיים הגדול".
"בוקר טוב אדוני" אמר המזכיר הצבאי שלו זאזו והתחיל בתדריך הבוקר.
סימבה השתעמם ובא להעלות ציוץ פרובקטיבי בטוויטר, כשלפתע מתוך האדמה הגיעה חפרפרת ועדכנה את זאזו בזריזות. זו הייתה החפרפרת של כחול לבן. "אדוני!" הוא אמר בעיניים מלאות אימה "צבועים! באדמות המורשת!". מופאסה מיהר ואמר "זאזו, קח מכאן את סימבה הביתה" ורגע לפני שנעלם הוא הוסיף "ותוציא הודעה לעיתונות על 300 יחידות דיור באיזו התנחלות. זה תמיד עובד"
זאזו נאנח, ליווה את סימבה לביתו ואמר
"אין אפוטרופוס לאריות"
מופאסה חיכה בקוצר רוח ליום שבו יוולד יורש העצר שלו, וכשהוא סוף סוף הגיח לאוויר העולם, הוא כינס מסיבת עיתונאים גדולה בצוק התקווה.
רפיקי לקח את הנסיך ומרח לו על המצח קצת יין שנשאר מההבדלה, מלמל כמה פסוקים ויצא איתו החוצה, לקול תרועת ההמון שהשתחווה והריע.
ב"קשת" מיהרו לדווח בזלזול על העדר שנוהה אחרי מופאסה, ומשתחווה לו. וכמובן סיקר בהרחבה את ההשפעות החרדיות של רפיקי על ראש ממשלת צוק התקווה, עם הכותרת "קופים עלינו את הדת".
ב"רשת" עלתה כתבה מפרגנת על סקאר והאלטרנטיבה השלטונית שהוא מציב. במחנה "רק לא מופאסה" הביעו תקווה שהוא יוכל להביא לסיום הסכסוך ולהביא סוף סוף לשלום עם הצבועים.
בינתיים הזמן חלף, בארזים נפלה שלכת ויורש העצר קצת גדל.
בוקר אחד, הוא נכנס אליהם לחדר בהתלהבות. שרה בי הסתובבה לצד השני וסימבה ניסה להעיר את אבא שלו. הוא משך לו את האוזן ואמר "הבטחת". מופאסה הסתובב לצד השני. "הבטחת". הוא גם הבטיח לפנות את בית הקברות של הפילים בקרוב מאוד, אבל זה לא קרה בינתיים. סימבה לא התכוון לוותר. הוא אמר לו שאם הוא לא יקום עכשיו, הוא ילך לנלה, שעמדה פעם בראש הלשכה של מופאסה.
מופאסה קם מיד והצטרף לבנו, למחזה קסום.
"תראה סימבה" אמר מופאסה "כל מה שמואר עכשיו הוא הממלכה שלנו. תקופת שלטונו של המלך עולה ושוקעת כמו השמש, יום אחד השמש תשקע על התקופה שלי ותזרח עליך, המלך החדש!" סימבה שמח וחייך. "אני צוחק, כמובן" אמר מופאסה. "אני התכוונתי לסקנדינביה שם השמש אף פעם לא שוקעת". החיוך מש מפניו של סימבה המאוכזב. "ומה בדבר האיזור המוצל?" הוא הקשה. פניו של מופאסה התכרכמו "זה דרום תל אביב, סימבה" הוא אמר בכעס "לעולם אל תלך לשם!"
הם המשיכו לטייל בשמש החמימה, כשלפתע עדר של הבטחות קיפץ לידם. "הבט בהבטחות הללו, סימבה, זהו מעגל החיים של הפוליטיקה" הסביר מופאסה. "אבל אבא" הקשה סימבה "אנחנו לא מפרים הבטחות?" מופאסה חייך. "כשאנחנו נבחרים, הבטחותינו הופכות לעשב. ובוחרים, אוכלים את העשב, שוב ושוב. וכך אנחנו נבחרים כל הזמן במעגל החיים הגדול".
"בוקר טוב אדוני" אמר המזכיר הצבאי שלו זאזו והתחיל בתדריך הבוקר.
סימבה השתעמם ובא להעלות ציוץ פרובקטיבי בטוויטר, כשלפתע מתוך האדמה הגיעה חפרפרת ועדכנה את זאזו בזריזות. זו הייתה החפרפרת של כחול לבן. "אדוני!" הוא אמר בעיניים מלאות אימה "צבועים! באדמות המורשת!". מופאסה מיהר ואמר "זאזו, קח מכאן את סימבה הביתה" ורגע לפני שנעלם הוא הוסיף "ותוציא הודעה לעיתונות על 300 יחידות דיור באיזו התנחלות. זה תמיד עובד"
זאזו נאנח, ליווה את סימבה לביתו ואמר
"אין אפוטרופוס לאריות"
אמרתי לאשתי ששטפתי כלים.
תוהה מה יקרה כשהיא תראה את תוצאות האמת ותבין ששיקרתי במדגם.
תוהה מה יקרה כשהיא תראה את תוצאות האמת ותבין ששיקרתי במדגם.
בכל פעם שיש בחירות, אני מופתע מחדש שהקולות הצפים וקולות הימאים לא הולכים באופן טבעי למפלגת "הפיראטים"
אני יודע שזה מטעה, אבל משה דיין לא היה חבר במפלגת הפיראטים.
ואני יכול להבין למה יש לכם רטייה ממנו-
גם לי תמיד הייתה תחושה שהוא מעלים עין.
ואני יכול להבין למה יש לכם רטייה ממנו-
גם לי תמיד הייתה תחושה שהוא מעלים עין.