​​הומור גבוה

​​מגן על טבריה 💪🏻

שלום חברים,
אני רוצה להזמין אתכם למופע הסטנדאפ שלי, שמכבד את האינטליגנציה שלכם ונותן הצצה לעולם שלי.
—
קבעתי הופעה אחת במרכז ואחת בירושלים,
ואשמח מאוד לראות אתכם!
—
הופעה בפ״ת (2.7) >>
https://tic.li/y6eZdmO
הופעה בי-ם (7.7) >>
https://tic.li/g9ePZkg

זה היה ללא ספק,
אחד היקומים הכי מוזרים שדוקטור סטריינג' הגיע אליהם.
--
מאז שלמד לשוטט במרחבי המולטיוורס, הוא כבר נתקל בכמה יקומים מוזרים.
באחד מהם, פיטר פארקר לא נעקץ על ידי עכביש רדיואקטיבי, אלא על ידי חומייני רדיואקטיבי, וכוח העל שהוא קיבל היה להיתקע בחלונות. ביקום אחר, ת'אנוס אסף את כל אבני הנצח על כפפה, אבל כאשר נקש באצבעו, במקום לחתוך את אוכלוסיית העולם בחצי - הוא הכפיל אותה ונמחץ למוות.
--
אבל היקום שאליו הוא הגיע עכשיו - היה שונה.
בכל מסע בין יקומי שכזה, ד"ר סטריינג' הקפיד לחפש קודם כל את הנוקמים. אבל במקום שבו שכנה בדרך כלל המפקדה שלהם – שכן עכשיו בית מדרש. ד"ר סטריינג' הביט בחשדנות לצדדים ועשה את דרכו פנימה בין הספסלים והסטנדרים, כשעל גבו הגלימה המפורסמת שלו.
"הגלימה שלך חייבת בציצית רבינו" אמר לו אחד האנשים שחבשו את ספסלי בית המדרש. סטריינג' הסתובב אליו. הפנים היו נראות לו מוכרות. "חייבת במה?" הוא שאל שוב "חייבת בציצית" חזר האדם המוכר על דבריו "יש לה ארבע כנפות". ד"ר סטריינג' השתהה על פניו של האיש ופתאום נפל לו האסימון. "אנטמן?!" הוא שאל בהפתעה גמורה. "הרב אנטמן" תיקן אותו אחד התלמידים שישב בסמוך. "סליחה. הרב אנטמן. אני בשוק. וואו. אפשר רגע שיחה איתך ב5 עיניים?" הרב אנטמן הסתכל על המצח של ד"ר סטריינג' והבין את הביטוי. "כמובן" אמר הרב וסימן לתלמיד שלו לעבור מקום. התלמיד קם מהספסל, סינן "ביטול תוירה" ועבר קדימה.
--
"מה זה המקום הזה?" שאל ד"ר סטריינג' את הרב אנטמן. "זה בית מדרש כמובן" השיב הרב אנטמן בחיוך מתוק. "התכוונתי מה זה היקום הזה. אני לא מבין. יש לך בכלל כוחות על?" הרב אנטמן הסתכל סביב, לוודא שלא מקשיבים להם "בהחלט. אבל זה עובד כאן באופן שונה. אני יכול להפוך להיות מאוד קטן, כדי לצלול לעומקה של סוגיה". דוקטור סטריינג' הסתכל ולא הבין. הרב אנטמן המשיך "אנחנו לא משתמשים בכוחות שלנו כדי להציל את העולם מחייזרים או מסיטרא אחרא, אנחנו משתמשים בכוחות העל שלנו אך ורק כדי להגדיל תורה ולהאדירה. בוא אחריי".
דוקטור סטריינג' התלווה לרב אנטמן והם נכנסו למשרדו
--
המשרד של הרב אנטמן היה מרוהט בשולחן עץ פשוט, ספריית קודש ועציץ.
דוקטור סטריינג' הביט בעץ הקטן שהיה בעציץ שהתחיל לרקוד. "גרוט?" הוא שאל. "כן" ענה הרב אנטמן "אבל השנה הוא לא יוצא איתנו למבצעים, כי הוא בקדושת שביעית ואנחנו לא סומכים כאן על היתר מכירה".
"אני גרוט" השמיע העץ הקטן את קולו. "נכון" אמר הרב אנטמן "זו מחלוקת ראשונים, ואנחנו בחרנו להחמיר. די, דיברנו על זה"
סטריינג' בחן את הספריה של הרב אנטמן. "זו ספריה שקנה לי חברי הטוב, יוני סטארק. יש לו מפעל גדול לייצור תפילין. אדם עשיר מאוד וחכם מאוד. יש לו משקפיים מיוחדים שהוא טען לתוכם את כל השו"ת אסאמס. ואז הוא יכול לראות בעיה הלכתית ולפתור אותה מיד באמצעות המשמש החכם שלו, רב ג'רוויס". "בטח יש לו גם חליפה מיוחדת, לא?" אמר ד"ר סטריינג' בחצי חיוך "לאו דווקא, אצל החסידים אין כזה דבר חליפה מיוחדת. כולם עם אותה חליפה שקונים שם ברחוב ר' עקיבא"
--
דוקטור סטריינג' סקר את הספרים בעיניו. הוא ראה במדף העליון את הספר "קול הת'ור – עיונים בסוגיית המכה בפטיש". לצד הספר הזה נח הספר "מה לך הים כי ת'אנוס- פירושים על שירת הים". הרב אנטמן הסביר שגם בשירת הים הייתה ידו של ת'אנוס שמחקה חצי מהעם המצרי, במכת בכורות ובקריעת ים סוף. במדף התחתון הוא שם לב שכמה ספרים חסרים.
"הספרים שחסרים שם זה התלמוד הבבלי" הסביר הרב אנטמן שזיהה את המבט השואל בעיניו של ד"ר סטריינג' "מי ששאל אותם זה סטאר לורד. הוא מאוד אוהב ללמוד גאמורה"
--
"אני לא מבין" אמר ד"ר סטריינג' שעה שליווה את הרב אנטמן חזרה לבית המדרש "איך זה יכול להיות שאתם לא נלחמים ברוע?". הרב אנטמן ליטף את זקנו הלבן "זה סיפור ארוך. פעם באמת נלחמנו ברשע. ת'אנוס החליט לאסוף את כל אבני החושן מהחלל. אפילו פנינו לרב אקסבייר ששירת במילואים ברבנות הצבאית, והיה קצין של זיהוי חללים - אבל מתברר שזה לא אותו דבר. בכל אופן, אותו ת'אנוס הצליח במזימתו, ובהקשת אצבע - הפך חצי מאיתנו לאבק. שארית הפליטה מאיתנו הבינה מהאירוע הזה שאנחנו צריכים להתחזק באבק לשון הרע. שכוייח. ובאמת אחרי שהתחזקנו נעשה נס וכולם חזרו, ומאז הבנו שהצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה וכו' ועיין שם"
--
דוקטור סטריינג' היה מהופנט.

"איפה ספיידרמן?" הוא שאל. "ספיידרמן?" חזר אחריו הרב אנטמן תוהה. "איש העכביש" ניסה סטריינג' כיוון אחר. "אה!" צהל הרב אנטמן "אצלנו פשוט קוראים לו העכבאיש. זה טיפשי להגיד איש העכביש כשאפשר לחסוך ולהגיד עכבאיש. לא חשוב. כן, בטח. הוא נמצא לא רחוק מכאן. הוא ישמח לפגוש אותך". "רגע" אמר ד"ר סטריינג' "הוא יורה קורים ומתנדנד על בניינים כמו ביקום שלי?" הוא יורה קורים, כן. הוא מתנדנד בתפילת שמונה עשרה, כן. אבל הקורים של העכבאיש שלנו, זה לשם שמיים. הוא לימד את עצמו לירות קורים במידות של ההלכה. נגיד אתה רוצה למדוד עכשיו ארבע אמות ואין לך סרגל, אז אתה מבקש ממנו והוא יורה לך קור בדיוק במידה ואז אתה יכול למדוד.
למרות שצריך לומר שהוא קצת מחמיר, והאמה שלו היא יותר ארוכה מאמה שאולי יש ביקום שלכם. קוראים לזה אצלנו שיעור העכבאיש, ורק הצדיקים הולכים לפי זה".
--
ד"ר סטריינג' שמח לצאת מבית המדרש, כי הוא לא אהב את כל המבטים שכולם המשיכו לתת בגלימתו מחוסרת הציצית, ואמר "יאללה. בוא נלך לפגוש אותו. רוצה שנעוף אליו יחד?" "חלילה" אמר לו הרב אנטמן "יש לי יראת שמים"

המשך יבוא...
--
ואם אתם אוהבים לקרוא אותי ברשת, אולי תאהבו אותי גם על במה
מזמין אתכם לסטנדאפ שמכבד את האינטליגנציה שלכם:

הופעה בפ״ת (2.7) >> https://tic.li/y6eZdmO
הופעה בי-ם (7.7) >> https://tic.li/g9ePZkg See less

​​אני בלתי נסבל 😬

"אבא, מה עשיתם לפני שהיה..." [חלק א']
--
ילדיי החמודים.
אתם נולדתם לתוך עולם מאובזר היטב, טכנולוגי, חכם ומפנק. אבל זה לא היה ככה תמיד.
בפוסט הקרוב אני אספר לכם, ועל הדרך אזכיר לילידי הדור שלי -
איך היה פעם. לפני שהיה...
--
*ווייז*
לפני שהיה ווייז – היה אטלס כבישים.
והיה מישהו שישב מקדימה, שהתפקיד שלו היה להחזיק את האטלס כבישים ולכוון את הנהג, והיה מישהו שישב מאחורה, שהתפקיד שלו היה להגיד להוא שיושב מקדימה שהוא לא יודע להחזיק אטלס כבישים.

או שהיינו אשכרה עוצרים אנשים ברחוב, ושואלים אותך איך מגיעים.
ואז הם היו מסבירים לנו, ובשלב מסוים היינו מאבדים את זה וסתם מהנהנים מתוך נימוס, ומקווים שיסתמו כבר.

*ויקיפדיה*
לפני שהייתה ויקיפדיה – היו אנציקלופדיות.
ואם המורה הייתה נותנת בכיתה עבודה בנושא מסוים, כל העבודות היו נראות אותו דבר. או ליתר דיוק – היו תמיד 2 נוסחים -
תלוי אם לתלמיד היה בבית בריטניקה או אביב.

*ספוטיפיי*
לפני שהיה ספוטיפיי – היו רדיו, דיסקים וקלטות.
ואם היית רוצה לשמוע שיר מסוים, היית צריך לקנות את הדיסק של הלהקה. בדיסק היו בד"כ 2-3 שירים טובים, והשאר זה דברים שהסולן כתב בכיתה ג' ודחף אותם לדיסק, כי הוא היה חייב למלא את האלבום.

אפשרות נוספת הייתה להקשיב לרדיו, וממש לקוות שהעורך המוזיקלי ישים את השיר הזה בדיוק כשתאזין.
מי שהיה מתוחכם יותר, היה שם קלטת ברדיו-טייפ וממתין בלחץ לידו שיתחיל השיר. אפילו לא הולך לשירותים, כדי שלא יפספס חלילה את ההזדמנות, כי בשנייה שהשיר מתנגן, צריך ללחוץ על פליי וREC בו זמנית כדי שזה יקליט.

ואם ממש התמזל מזלך, אז השדרן לא דיבר במהלך השיר ולא הרס לך את ההקלטה.
ובטיולים שנתיים, היינו רבים איזו קלטת הנהג ישים.
אה! וכדי לעבור בין שיר לשיר היית צריך להריץ את הקלטת קדימה. שוב. ושוב. ושוב. ואז אחורה, כי הרצת קדימה מדי. כיף.
אחרי זה השתכללנו.
כל אחד היה צריך לפחות חבר אחד שיש לו צורב, ואז הוא היה עושה דיסק חלומות שמורכב מאתניקס, מטליקה ופישי הגדול.

*פנגו*
לפני שהיה פנגו – היו ילדים.
אני אסביר. פעם, אם אבא רצה ללכת לעשות יום סידורים בבנק או בביטוח לאומי והוא רצה לחנות, אז הוא פשוט שם מקדימה ילד מפוחד בן שמונה, כדי שאם יבוא פקח, הילד יהפוך למדחן הדובר שיגיד בקול רועד ש"אבא תכף יבוא". אנחנו היינו הפנגו.

*נטפליקס*
לפני שהיה נטפליקס- היה וידאומט.
ואם היית רוצה לשכור סרט (ל48 שעות גג) היית הולך למעין מכונה צהובה מלאת כפתורים, ובודק אם הכפתור שליד הסרט שאתה רוצה דולק (קיים) או כבוי (כבר מושכר למישהו אחר).
מכיוון שבתקופה ההיא – המבוגרים לא ממש חשבו על המושג "שלום הילד", אם המבט שלך היה זולג ימינה מדי – העיניים שלך היו מגיעות לסרטים עם מעט מאוד עלילה ומעט מאוד בגדים.
ושלא תחשבו חלילה שבסרטים הללו, שהיו זמינים לכל דורש- הם הסתפקו בשם הסרט בלבד. ממש לא. הם גם הקפידו גם לשים תמונה כדי שלילד לא יישאר מקום לדמיון.

אפשרות נוספת הייתה כמובן לקנות סרט שנמצא על גבי קלטת וידאו - ולצפות בה חמש מאות פעמים.
זו הסיבה, אגב, שאחים שלי ואני יודעים את מלך האריות ואלאדין בעל פה. תבחנו אותי. כמו כן, אנחנו מכירים את כל הפרסומות שהיו לפני הסרטים (איך רציתי להיות חיים סבן באותה תקופה).

מאוחר יותר, כשהאינטרנט הפציע לחיינו, אם רצית לצפות בסרט יכולת גם להשתמש בתוכנות לשיתוף קבצים ולהוריד אותו. קאזה ואימיול.
כל מה שהיית צריך זה חיבור חזק לאינטרנט, ותוך שבועיים ההורדה הייתה מסתיימת, ואז היית מגלה שזה בכלל סרט אחר במקרה הטוב, או לא עובד במקרה הרע.

*סטנדאפ*
לפני שהיה סטנדאפ היה...סטנדאפ.
אבל היום הוא קצת שונה. במקום "יש פה מישהו מבת ים" הוא הפך להיות אישי יותר. במופע שלי, אני נזכר בין היתר, גם באופן שבו אנחנו גדלנו בלי כל ההמצאות של היום.

רוצים לבוא?
כרטיסים לסטנדאפ שמכבד את האינטליגנציה שלכם:
פ״ת (2.7) >> https://tic.li/y6eZdmO
י-ם (7.7) >> https://tic.li/g9ePZkg
--
[בקרוב חלק ב', על גוגל ודפי זהב, ואיך היינו מעבירים הודעות לפני שהיה וואטסאפ?]

"אבא, מה עשיתם לפני שהיה..." [חלק אחרון]
--
טוב, ילד
נגמרו ההקדמות והמילים היפות. אתם דור מפונק, אוקיי?
אם אתה לא בטוח היום לגבי השעה, אתה תמיד יכול להסתכל בסמארטפון ולבדוק, נכון? הוא מתעדכן, הוא מדויק, לא חשוב אם שעון קיץ או חורף –
מבט אחד וזהו.
אם מישהו מהדור שלי לא היה בטוח מה השעה, הוא היה מרים את השפופרת, מתקשר ל155 ושומע את הקול של ראומה אלדר מבשר לו מה השעה בתמורה לחצי שקל לשיחה.

ואם כבר מדברים על טלפון,
איך זה לדבר מכל מקום שאתה רוצה? כיף, הא?
כי פעם כדי לדבר עם מישהו בטלפון היית חייב להיות ליד המכשיר, ולדבר בשפופרת שמחוברת אליו באמצעות כבל. ואם רצית להסתובב בבית היית צריך כבל ארוך, ואחת לשבועיים היית מבלה חצי שעה בלשחרר את כל הקשרים שעשית.

ואי אפשר היה לדבר בטלפון בזמן שגולשים באינטרנט.
אז היית צריך להחליט – זה או לדבר בטלפון, או לגלוש באתר היחיד שהיה בארץ פחות או יותר (נענע) ולדבר עם פדופילים שגילו מוקדם מדי את היתרונות של האינטרנט.

רוצים להזמין שרברב?
אין בעיה, יש גוגל עם כל המידע שתצטרכו. אנחנו היינו צריכים לחפש את הספר הענק שנקרא דפי זהב (למרות שהוא היה צהוב, נשבע) ולחפש במודעות אם יש שם במקרה איזו מודעה של שרברב.
ואם רצית לחפש את הטלפון של משפחת כהן, היית צריך לעבור על 25 עמודים ולנסות להיזכר מה השמות של ההורים של הילד מהכיתה שלך.

או פשוט לעשות מה שהרבה ילדים מהדור שלנו עשו-
לא להתקשר, אלא פשוט להגיע. ואז היית שומע דפיקות, אמא שלך פותחת את הדלת ורואה שם ילד ששואל:
"אפשר לבוא אליכם?".
ניוז פלאש - אתה כבר אצלנו.

ולמה חברים היו באים אלינו?
שאלה מצוינת, כדי לעשות ביחד עבודה. כי לא לכולם היה מחשב, בטח שלא WORD או מדפסת.
אז היית פותח את הוורד, וישר הייתה קופצת סיכה משרדית מעצבנת שמסבירה לך מה לעשות, ושעה היית מתלבט איזו סגנון של כותרת לבחור בטכנולוגיה המטורפת של הWORDART, ובסוף כמו כולם בוחר את זו שצובעת לך את המילים צבעי הקשת, למרות שממילא לא הייתה יוצאת צבעונית כי יש לכם מדפסת שחור לבן.

אה, למה להדפיס אם אפשר לשלוח באימייל?
אני אענה לך. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. אימייל.

אתם לא מעריכים באמת את התקופה שנולדתם בה.
אם משעמם לכם בשירותים – אתם יכולים פשוט לגלוש בסמארטפון. אם לנו הה משעמם, נאלצנו לקרוא את המאחורה של המטהר אוויר.

ובכיתה? אם היה לנו משעמם היינו מדפדפים לסוף של היומן ובודקים בטבלה מה המרחק בין מטולה לסדום. או מה מידת הנעליים שלנו באירופה. היינו מנסים לעצור את הסטופר על פחות מ16 מאיות, או מכוונים את השניות בשעון היד שיהיו מסונכרנים בדיוק עם הצלצול.

זהו, עכשיו הוצאתי הכל.

ולסיום, אם אתם אוהבים את התוכן שלי,
אתם מוזמנים מאוד לבוא להופעה שלי כדי שבין היתר, נצחק יחד על התקופה ההיא שאנחנו גם לא ממש רוצים לחזור אליה, אבל גם מתגעגעים אליה.

כרטיסים לסטנדאפ שמכבד את האינטליגנציה שלכם:
פ״ת (2.7) >> https://tic.li/y6eZdmO
י-ם (7.7) >> https://tic.li/g9ePZkg See less

​​קצת אקטואליה

​​זה פלא עצום שאני עדיין נשוי

יש לי מקום מיוחד בלב לסטטוס הזה.
משתי סיבות.
--
הראשונה,
זה היה משחק המילים הראשון שלי שממש הצליח.
הוא עלה לסטטוסים מצייצים והגיע למספר האסטרונומי דאז- 700 לייקים.
אני זוכר את עצמי מרענן את העמוד כל כמה דקות ורואה איך הלייקים עולים, וקורא את התגובות המפרגנות ("נפל לך המצחיק", "לא הבנתי", "למה העליתם אותו? זה הבן של מנהל העמוד")
--
הסיבה השנייה יותר מעניינת.
לפני שהתחלתי להופיע, אי אז בגיל 19-
למדתי בישיבת הסדר. בערב פורים, לפני שההצגה עלתה ביקשו שאמשוך זמן ואעלה להצחיק את הקהל. הסטטוס הזה היה לי בראש ופשוט סיפרתי אותו.
דממה. ארוכה. כבדה.
למשך 7-8 שניות שנדמו כמו נצח.
ואז נפל האסימון, והראשונים התחילו לצחוק. ואז מעגל שני. ואז מעגל שלישי שלא באמת הבין, אבל הסבירו לו.
--
השקט הסמיך והחונק הזה - לימד אותי שיעור חשוב.
לא כל מה שעובד על המסך - עובד על הבמה.
אני מאוהב בשפה שלנו, ולא יכול להשאיר אותה מחוץ לסטנדאפ, אבל למדתי איך לאתר את משחקי המילים הפשוטים שמקשטים, שמוסיפים עוד נדבך, שמבדלים אותי.

עברתי כברת דרך ארוכה מאז.
למדתי איך לשבץ את משחקי המילים כמו דובונים בגומי גם (אלו המפנקים, לא הקמצנים). כשהם במשורה, שקולים ומדודים - הם מתוקים יותר.

אם אתם אוהבים כמוני את השפה, ומעדיפים את הסטנדאפ שלכם נקי ומחשבתי, אתם מוזמנים לבוא להופעה שלי במוצאי השבת הקרובה, ועל הדרך לצבור כוחות וחיוכים לקראת החופש הגדול.

כרטיסים לסטנדאפ שמכבד את האינטליגנציה שלכם:
הופעה בפ״ת (2.7) >> https://tic.li/y6eZdmO

חושב אני פראייר