‏קוראים לה ורד. נשואה לצנחן בדימוס. אם לשני לוחמי צנחנים, אחד בסדיר ואחד במילואים. היא כתבה את הפוסט הזה והיא ביקשה שנשמיע את קולה.
בשבועות האחרונים קיבלתי עשרות כאלה מאמהות, נשים, חברות, בנות זוג, אבות, סבתות. אז הנה ורד:
שלום אני ורד, אמא לשני לוחמים צנחנים.
אחד במילואים בן 25 מאז 7.10 כבר עשה 400 יום וכרגע נמצא בלבנון. הוא צריך להתחיל שנת לימודים באוקטובר אחרי שדחה כבר בשנה בגלל חוסר יכולת לשלב מילואים עם לימודים. הוא וחבר נוסף מהצוות שלו משלמים שכר דירה כבר חודשיים סתם ...הם לא היו שם יום אחד.
השבוע הם יצאו לכמה שעות מלבנון ללוות את את אברהם אזולאי מהצוות שלהם בצנחנים לאחר שנהרג בעזה ומשם חזרו לתוך לבנון.

יש לי ילד נוסף בסדיר גם הוא צנחן שנמצא עכשיו בעזה.
הוא לוחם כבר שנה וחצי בלי רגע אחד של הורדת אפוד ודריכות!!! היה בעזה מייד בתום ההכשרה כחייל צעיר, בראש השנה 2024 נכנס עם הכח הראשון ללבנון שם נהרג כבר בהתחלה מפקד הצוות שלהם. הם המשיכו בלוחמה רציפה עוד חודשיים ללא הפסקה, עיבוד, טיפול או בדיקת כשירות ומשם המשיכו בהקפצה לסוריה ביום הראשון שצה"ל נכנס.
עכשיו הם שוב בעזה. כבר לא לוחמים!!! הם קבלני הריסות של מבנים, שוכבים במערבים לצד כלבים עם חלקי גופות בפה. יש עיפות, תשישות פיזית ונפשית, בלבול בפקודות, חוסר הבנת המטרה ופחד גדול מאוד שבגללם יפגעו בחטופים.
הם כולם כבר איבדו חברים והיו בלוויות לאורך המלחמה.
לחלקם הגדול יש פצעים בכל הגוף מפשפשים , חוסר היגיינה וזעה. לחלקם יש שברי הליכה וגב לא מטופלים במשך חודשים ארוכים.
לחלק מהם התחילו טיקים במקומות שונים בגוף מתוך לחץ.
לפעמים קשה להם לאכול את מנות הקרב בגלל הריח הקשה שיש שם.
את כל זה אני שומעת מהחיילים בצוות. לפני הכניסה לתמרון הנוכחי אמרו להורים לבוא לפגוש אותם בדרום לפני הכניסה כי הם לא יגיעו בקרוב הביתה, זאת הייתה פעם ראשונה שהם אמרו בצורה ברורה לנו ההורים: תעצרו את זה, אין לנו כוחות יותר, תצאו לרחובות ותצעקו בשבילינו אנחנו עייפים.
בתחילת המלחמה הבנו ולמרות הקושי זה היה ברור, עכשיו כבר לא.
כשהם יוצאים מהזוועה בעזה הם שומעים את הקומבינות על הגב שלהם, חוק ההשתמטות, הארכת הגיוס, העברת כספים לחרדים כשלהם אין ציוד מושלם ( את הרחפנים, צידניות, גנרטורים ועוד תרמו להם עמותת צנחנים לדמוקרטיה ...)
הבן שלי חגג יום הולדת 20 השבוע בעזה גם את יום הולדת 19 בשנה שעברה הוא חגג בעזה, את תעודת הבגרות שלו קיבלנו בדואר בזמן שהוא לחם בלבנון!!!
הסתכלתי על התעודה, על הציונים באזרחות, תנ"ך, מתמטיקה ושאלתי
את בעלי, אבא שלו את מי זה פאקינג מעניין הציונים האלה??? למה נלחמנו שיקום ללימודים, שיסכם שלא יאחר?! אני לא רוצה תעודת בגרות אני רוצה תעודת חיים !!! אני רוצה את הבנים שלי חיים!!! ולא בין הצללים, לא קליפות של אנשים אני רוצה ילדים שמצליחים לתרום לעצמם ולחברה.
איזה חברה תהיה פה שהכל יגמר? מי ילחם במלחמות הבאות ? מי ישלח את הילדים שלו לקרבי?
צריך לסיים את זה עכשיו , להוציא את כולם ולטפל בהם, באמון שלנו ההורים ובחברה. עכשיו! אני רוצה אותם חיים!
אני אמא ערה, ערה מאוד , נלחמת בכל מקום אפשרי, צועקת, לובשת חולצה , שלט ודגל אבל כבר לא נשאר לי אוויר ואין יותר זמן.
בבקשה תשמיעו את קולנו

אלי שרעבי הערב בכיכר החטופים
(אלון גלבוע)