איני יכול עוד.

לאן הם חוזרים? למה? איך זה שבמקומות שאליהם הם חוזרים יש מים, חשמל, ביוב או אספקה? למה אין שורה של רחפנים וכטבמים שאוכפים באש את הוראות הפינוי? איך זה מתחבר עם התוכנית הכוללת שהצבא והממשלה הצהירו עליה?

בזמן שמתעסקים פה בשטויות, רכילויות, בספינים, בחתונה של אבנר, בדיונים דרמטיים על דונלד דאק ויחסיהם של מילצ'ן ושרה בשנות ה-90 - וכמובן בפנטזיות על היום שבו החרדים יתגייסו בהמוניהם בכפייה -
כמעט חומקת מהרדאר ההזיה הזו שנוגעת ללב המערכה בעזה.

ככל שהם נכונים, הדיווחים האלה סותרים לחלוטין את תוכנית המערכה שדווחה - להשתלט על שטחים, להרוס אותם ביסודיות, לנקות אותם מאויב ולשפר את קווי המגע - והחליפה את תוכנית הפשיטות האינפנטילית של הרצי הלוי.

במדינה נורמאלית, התקשורת והציבור (והממשלה, בהנחה שהנסיגה האווילית הזו לא כרוכה בהחלטה אקטיבית שלה) קוראים את הצבא לסדר ובודקים מה קרה פה.

עכשיו אפשר לספר:
החתונה של אבנר הייתה סיפור כיסוי

קצת אופטימיות:
שום דבר לא פשוט, ייתכנו עוד אירועים מורכבים למדי בהמשך,
אבל ישראל יוצאת למלחמה מול אויב שהציב כמטרה את השמדתה במצב כמעט אופטימלי.

בסופו של דבר ישראל יוצאת למלחמה הזו -
כשהיא פותחת במתקפה יזומה,
עם הממשל הכי ניצי ואנטי-איראני מבין האופציות הריאליות,
כשאין אמברגו אמריקאי ואחרי סבב משלוחים מוגבר,
כשהציר האיראני-שיעי ברמתו החלשה ביותר בעשורים האחרונים,
כשחיזבאללה בתפקוד נמוך מאד עד לא קיים,
כשהחמאס חלש ולא מאיים-בפועל על ערי ישראל,
אחרי שני סבבים של ירי איראני ושיתוק ההגנה האווירית שלהם וכשהכמות של הטילים ברשותם סבירה,
לאחר עשרות שנים שהזירה האיראנית היא זירה מאד מרכזית בתודעה המודיעינית-ישראלית,
בתקווה לכמה שיותר 'מבצעי ביפרים' בקנה -

ובעיקר כשאין באמת ברירה, ורגע לפני שהאויבת המטורפת שלנו משיגה נשק גרעיני שיהפוך את חיינו כאן לבלתי אפשריים.

עם ישראל חי.

הימור קל:
בכמה מקומות ברחבי במדינת ישראל, נמצאים עכשיו כמה עיתונאים שמאד מצטערים על טור שישי שלהם שכבר הודפס והופץ
("נתניהו חסר-המעצורים לא היסס להשתמש בקלף האיראני אל מול הרבנים התמימים" וכו')

כפי שפורסם ראשון כאן בערוץ

יהיו, כמובן, את 'החשודים הרגילים.
אלה שימשיכו למלמל "ביביביבי" עד הקבר.
אין הרבה מה לעשות מול הפתלוגיה המופרעת הזו.

אבל כמו לאחר השביעי באוקטובר,
זה זמן טוב למרכז-שמאל הציוני להתעשת ולעלות על העגלה.

לנשום. לחשוב בצלילות. לקבל פרופורציות.

יש לנו אינטרסים מעט יותר חשובים מהפוזיציה הפוליטית הצרה.
כמו מה למשל, אתם שואלים?
כמו החיים של הילדים שלכם,
והתקווה בה הנכדים של כולנו יוכלו לחיות במדינה שלא נתונה לאיום גרעיני מתמיד מצד שלטון איראני מטורף.

זמן מעולה לשלוף את תוכניות המגירה בזירות אחרות.
מדויק, חכם ואלגנטי.

אף אחד לא יפתח מהדורות על מניעת משאיות סיוע לצפון הרצועה.
איש לא ימחה (או אפילו ישים לב) למחבלים מיו"ש שיעלו על זינזאנה ואחרי שעה ייזרקו בפאתי עזה.
שלושה-ארבעה דיניינים שיורידו רחובות בכל כפר פלסטיני שיחשוב לנצל את ההזדמנות ולתכנן פיגועים - לא יקבלו גם את העמודים האחוריים בעולם.

דוקטרינת ההלם, אתם יודעים -
זה בדיוק הזמן לביצוע.

לקח זמן, אבל בסוף הגענו לשם

מצבו של פיד שמאל קיצוני

כמה מילים על השתיקה.

הימים הקרובים הם רגע מבחן חשוב מאד לחברה הישראלית:
למרות הפיתוי, למרות הלייקים, למרות הרצון העז לעצום עיניים 'ולשחרר' -
לשמור על משמעת מידע.

לא להעלות או לשתף סרטונים, תמונות, אתרי נפילות, מיירטים, מיקומי סוללות, תמונות של נפגעים (חלילה).
לא לספק לאויבים שלנו מידע יקר ערך והזדמנות לדייק ולשפר ביצועים.

ראיתם גולשים ברשת עם תמונות וסרטונים לא אחראיים?
תנו להם בראש עם שיימינג בריא.

גורמים פנימיים, בדגש על ערבים ישראלים, מעלים כחלק משיתוף פעולה עם האויב או סתם ברשלנות פושעת?
מעצר מידי.
מהיר קולני ומתוקשר.
בלי למצמץ וישר בשעות הראשונות - למען יראו וייראו.

זהו מבחן חשוב לדמוקרטיה הישראלית וליכולת שלה לעשות התאמות ולהיות אלסטית ברגע האמת -
אנחנו במלחמה.

וחוץ משתיקה בריאה ושמירה על בטחון מידע,
זו גם הזדמנות מעולה לכולנו לעשות טוב.

לחפש בסביבה שכנים/מבוגרים שזקוקים לסיוע,
לשלוח הודעה או להרים טלפון ולחזק מי שחושש,
לשדר אופטימיות וחוסן לסביבה הקרובה,
להציע עזרה למשפחות של מילואימניקים וכו'

רגעים היסטוריים.
אנחנו נזכור את הימים האלה עד יום מותנו.

אכן

משבר היבריס חסר תקדים בין רונן ברגמן לאנושות
(פחות משלוש שעות (!!) לפני התקיפה, לא יפה מצד החבר'ה ששכחו להדליף לו)

הו, זה נהדר.
מתוך הכתבה של ברגמן.

תראי צוץ, מבצע מוקד משלנו.