כזכור, ניסיתי לשכנע לדחות לעשרה ימים כדי לקבל את סולברג כשופט תורן.
לא הצלחתי.

וכעת הממשלה מקבלת צו ארעי והופכת את המינוי וההסכמה של מועמד חלופי להרבה יותר מורכבת.

צו העראי של כנפי שטיניץ - שכמובן הוצגה עם המינוי כשמרנית ידועה ("אשת של יובל!"- לא באמת מפתיע אף אחד.
רות רונן בשבוע הבא הייתה פועלת באופן זהה.
למה לא לחכות לסולברג?
למה לא לעבוד מעט יותר חכם ויעיל?
למה לא למקסם את הסיכויים להתנהלות חלקה יותר שתאפשר להשיג מטרות פוליטיות?

אז נכון, לא קל להתמודד עם מיעוט אלים ותאב כוח שלא מוכן לשחרר את הסמכויות שהוא גנב מהציבור.
בהיבט הזה, אסור לביקורת להתעלם מהסיטואציה המאד-לא-פשוטה במאבק מול מופרעים שמאיימים במלחמות אזרחים, אנרכיה, שפיכות דמים ופסיקות לא חוקיות של קומץ פוליטיקאים בגלימה.

ובכל זאת, למה לא לעבוד חכם?

נכתב כאן בלי סוף על החשיבות האדירה בבחירה אסטרטגית ומתוחכמת של האירוע שבו יבחן האיום במבחן הטנקים של ברק -
אירוע יזום, נשלט, בלתי הפיך ובלתי אכיף,
ובעיקר כזה שבמרכזו נושא אידיאולוגי של בטחון או הגירה שסביבו ברור שהסנטימנט של 90 אחוז מהעם נמצא עם הממשלה.

האם החלפת ראש השב"כ הוא נושא שכזה?
די ברור שלא.

ומכיוון שהמאבק המופרע של שלטון המשפטנים והפקידים לא לוותר אפילו על גרם אחד של כוח בלי לזעוק על 'קץ הדמוקרטיה' ולאיים בדם ברחובות -
מפנה שוב לאסטרטגיה שצריכה ללוות כל מאבק משפטי👆 (אמלק: בחירת מאבקים פומביים בחכמה, קידום פעולות וחוקי בטחון והגירה, מינוי תובע מיוחד לחקירת משפטנים, פוליגרף למניעת עבירות בדגש על הדלפות, ויוזמה לתגבור שופטים בעליון מול העומס והסחבת)

כמעט כל הצעדים שם נטולי מחיר, קשה מאד להילחם נגדם ציבורית ומביאים תועלות ממשיות.

מצד שני, צריך לשמור על פרופורציה.
גם אם הנשדד היה יכול להתמודד באופן יעיל וחכם יותר מול השודד שמאיים במלחמת אזרחים ודם ברחובות - אסור לתת לביקורתיות לעמעם את ההבדלים.

והנה דוגמא מובהקת.
גרינצייג הוא עיתונאי מצוין. באמת. חכם, חרוץ, מעמיק. בטופ של התקשורת הישראלית.
ובכל זאת, הביקורת שלו מוגזמת מאד בהקשרה ובעיקר בטוטאליות ובנחרצות שלה.

שוב, אפשר וצריך וכדאי לבקר את האופן שבו הממשלה מתנהלת, וכל גוף צריך להשתפר וייצא נשכר מהמלצות - כך גם הנוהג באכסניה צנועה זו - אבל צריך פרופורציות.
וכאן אי אפשר (ואסור!) להתעלם מההקשר.
כמעט מגוחך לשכוח לצורך הדיון שכל צעד שהימין ניסה לבצע בעשור האחרון נתקל במלחמה. כל החלטה, כל חקיקה, כל נסיון הכי קטנטן להזיז את הגבינה שנגנבה במשך שנים - נתקלו בזעקות שבר ובאלימות ובעתירות ובפסיקות שערורייתיות ובהפעלת לחצים בינלאומיים וחרמות ואלימות והצקה למשפחות ומה לא.

הביקורת חשובה ומועילה.
אבל בחייאת, קצת פרופורציות.

הו, חברים, עצרו הכל. הנוכלת שהייתה בוועדה לבחירת שופטים במינוי של 9 מ-12 (!) שופטי בית המשפט העליון האקטיביסטי ביותר בהיסטוריה האנושית יש הסברים איך צריך להתייחס לבתי משפט. כולם מצייתים, שמעתם?! (גם לפסיקה שתהרוג ג'ינג'ים? שתבטל את הבחירות? שאשר את זכות השיבה? שתמנה את סוזי נבות לראשת שב"כ?).
חשוב לרשום ולשנן וליישם כל אמירה של העילוי הפוליטי הזה, חברים.

איזו כלומניקית, יא אלוהים.

ואם זה לא ברור שקד היא לא הנושא. היא דוגמא מעצבנת במיוחד לשרלטנות שלא באמת ראויה להתייחסות.

אבל יש ברוב העצום של התומכים בתיקון מערכת המשפט את המחנה ה-"כן אבל לא ככה". חלק מהם גם תומכים אדוקים ב"ברור אבל לא עכשיו". ואיך אפשר בלי "אתם צודקים אבל אסור לעצבן את הצד השני".

שרלטנים ונוכלים ציניים כמו שקד לא ראויים להתייחסות - אבל הגרינצייגים, שמעלים טיעונים מצוינים, הם כבר סיפור הרבה יותר מורכב.

ודווקא מולם כדאי להיזכר בפארסה של שקד - האדריכלית ש"שינתה בצעדים איטיים ומדודים את בית המשפט" ובפועל הביאה לפסק הדין מופרע שמחריב את יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

ככה זה, חילופי אליטות זה דבר מכוער ומסוכן מאד. לא קל להילחם במיעוט חזק ומקושר שמוכן לשרוף את המדינה אם יגעו לו בפריבלגיות אותן גנב לציבור.

אפשר וצריך לבקר את הממשלה -
אבל אסור לשכוח לרגע שבלתי אפשרי לשחק שחמט כשהצד השני בכלל חושב שהוא בקרב ג'יו ג'יטסו נטול גבולות וקווים אדומים.

וזה כמובן מתקשר לשאלת הדיפ סטייט והפנייה לטראמפ ולויכוח הציבורי המסקרן והחשוב שהתפתח בנושא בימים האחרונים סביב פעילותו הנמרצת של פרופסור משה כהן אליה בנושא

פוליטיקה טהורה.
בלי מסווה וכמעט בלי העמדת פנים - פוליטיקה צינית, בריונית וטהורה.

ואם כבר בחירת הרכבים והנדוסם,
בדיון על מ"מ נציבות שירות המדינה לרואי כחלון היו עורכי דין מצוינים,
למה שהממשלה לא תיקח אותם?

אגב, בניגוד לתיקים החוקתיים-מנהליים הרבים עליהם הימרתי בעבר, לאור האינטרס המוסדי-פוליטי האדיר של הפוליטיקאים עם הגלימה, בסוגיית רונן בר תוצאות ההליך ממש לא בטוחות בעיניי.

בהיבט הזה, עצם האשרור מחדש של כל דיון או החלפה מקבע את זהות המחליט האולטימטיבי. מצד שני, רונן בר הוא סמל ציבורי מפוקפק לגמרי וגם הרווח במקרה הזה גבולי כאשר בר שממילא מסיים בשנה הבאה כבר את הקדנציה כבר הודיע שיפרוש לפני הזמן.

גם מבחינה משפטית במקרה הטיעונים נגד ההחלפה דחוקים עד תמהון. לשון החוק, מארג החלטות הממשלה, תכלית החוק המפורשת עליה הצהיר האקטיביסט הידוע מני מזוז, קבלת ההחלטה על ידי הממשלה כולה ולא על ידי נתניהו (שכלל לא חשוד בעצמו), האפשרויות לייצר מנגנונים שימנעו עוד יותר אתניגוד הענינים - וכמובן התכלית המעשית לאפשר יחסים תקינים ושיתוף פעולה במערכת יחסים כה רגישה ואינטימית - כולם מקשים מאד על הסבר משפטי רבע-הגיוני שיאפשר את קבלת העתירה.
לא שזו חובה, בבורדל של בגץ - ובכל זאת, הרווח פה קצת גבולי. מה האינטרס? הכל בעבור עשרה חודשים נוספים של רונן בר במקום הסגן שלו לשעבר? זה עד כדי כך קריטי?

בסיטואציה כזו, בהחלט אפשרי שעמית יהנדס פתרון ביניים - דוגמת דחייה מסוימת של ההחלפה שתאפשר "להשלים את החקירה בענין קטאר" או מנגנון אחר שיאציל סמכויות או ימנע מראש השב"כ הבא להתערב בחקירה. הכל, תוך 'רמיזה' עתידית לפיה כלל הטענות בדבר החשש למחליפו של בר - שמורות לעותרים לאחר שזהותו תתברר לציבור.

תוצאה כזו תאפשר לבגץ למקסם תוצאות: לתת הישג מסוים למחאת הבית, לקבע את היותם הגורם המכריע בכל מינוי או החלטה, לאפשר כותרות (שטחיות) על ההגינות והאובייקטיביות ולשמור תחמושת להליכים שבאמת חשובים למשפחה.

יודע שרבים חוששים מכך שפקידה בינונית ולא מתאימה לתפקיד אשר על אף היותה משפטנית מדרג ד' קומבנה לתפקיד הפקידה החזקה ביותר בעולם כחלק ממערכת מושחתת וחסרת בושה - ומאז היא שואבת לעצמה סמכויות לשים מקלות בגלגלים הכריע בכל נושא או החלטה באופן הקיצוני ביותר שיש.

אבל פייר, עכשיו כשאתם רואה שכל הנהלת הפרקליטות החליטו להביע אמון בשמש העמים אתם לא רגועים יותר? אתם לא יכולים לשים בצד את השאיפות המעצבנות הללו לקחת חלק באמצעות נציגים בניהול המדינה ולאפשר לגברת מיארה וחבריה לנהל את חיינו?

האם ניתן להעלות על הדעת אירוע יותר חצוף מכלומניקית כמו ביניש,
שמהווה חלק פתטי במיוחד בחבורה מדושנת ומסואבת שנהנית מפנסיות תקציביות על חשבוננו בהיקף של מיליונים רבים -
עוד מעזה לדבר על מרד מיסים?

הלא אפשר להשתגע.
גם בלי הקומבינות מהצד, הג'ובים באקדמיה המשפטית, השיבוצים בוועדות ציבוריות, והחברות בדירקטוריונים והנהלות למיניהן (וכמובן הבוררויות והגישורים, אם כי מטומטמים מסוגה של ביניש פחות מבוקשים בתחום) - הפנסיה התקציבית של ביניש יכולה להגיע גם ל-30 מיליון שקלים.
ושוב, כידוע לכל מי שראה אותה מדברת שתי דקות - לא מדובר במלפפון הכי טרי במקרר.

אז החצופה המושחתת הזו עוד מעזה לדבר על מרד מיסים?
אחרי שקימבנה את דרכה בכל צומת ופינה, ואחרי שדחפה את עצמה לעליון למרות התנגדות שמגר בשל היכולת המשפטית הירודה שלה -
היא עוד מעזה לפתוח את הפה?

וכן, כבוד שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'.
גם אם הולכים על הגישה הכי סולידית ומניחים שאין בעיה מכך שהחתולים הקציבו לעצמם את השמנת - על חשבון פשוטי העם והדורות הבאים -
עדיין אין שום הגיון או הצדקה שקצבאות בגובה 70, 80, ו-100 אלף שקל בחודש לא ימוסו בעיצומה של מלחמה כשכל יתר האוכלוסייה.

באמת נראה למישהו הגיוני ששר אוצר, בעיצומה של מלחמה יקרה, לא יכול להטיל מיסוי על פנסיות תקציביות מ-30 אלף שקל ומעלה?