כי בזמן שהמחוקקים והממשלה נדרשים לסובלנות והסכמה רחבה ואיפוק ומתינות שיא ושולחנות עגולים והכלה וכבוד למינויים שערורייתיים ובלתי חוקיים -
אצל השכנים מגבעת רם אין חדש.

השמש זרחה, השיטה פרחה והשופט חוקק.
בריונות חסרת מעצורים כדרך חיים.

והנה דוגמא טריה מהיום בה נשיאנו החדש, ולצידו שני הנשיאים הבאים המתוכננים ממציאים את הגלגל מחדש ומוציאים על צו תנאי המנוגד לחוק מפורש וברור.

למה?
כי הם יכולים.
(אבל היי, סולברג, בשבתו כסמרטוט, כבר מתכנן לכתוב דעת מיעוט נהדרת עם פרפראות מהגמרא שעוד יראו לכולם מה זה!)

ואנחנו נסיים פה.

עכשיו תראו, אתם בחשבון פרימיום, כידוע.
ובהחלט יתכן שלפני כמה שנים הייתי טורח להנגיש ולהסביר את הדיון ההו-כה-מפולפל ביחס ליישום סעיף 6 לחוק שירות המדינה (מינויים), תשי"ט-1959.
הייתי מחלק לפסקאות ומנתח בפרוטרוט את לשון החוק הברורה, את כוונת המחוקק, את הרציונאל, את הסמכות המוחלטת המסורה לממשלה, את פסקי הדין של בגץ שכבר דחו בעבר את אותן טענות בדיוק (!), את ההשוואה למינוי משרות מקבילות וחזקות יותר כמו רמטכל או מפכל, את הלגיטימציה (והחובה) המלאה של ממשלה לעבוד עם נציב שירות אופטימלי מטעמה ואולי גם מבטל כל מיני פלפולים והבלים ביחס לסבירות ולחיוב להקים ועדת איתור.

אבל אין בזה צורך. מדובר בהבלים.
רעשים חסרי משמעות. רטוריקה חסרת פשר.

כי אסור לשכוח לרגע.
אנחנו פה לא בעולם המשפט, אלא עמוק בפוליטיקה.

עמית וברק ארז אינם פועלים כאנשי מקצוע אלא כפוליטיקאים. וככאלה הם בדיוק באותה מפלגה כמו מיארה אליעד שרגא או רוזנאי.
בעידן שבו נבחרי הציבור משמאל הפכו לליצנים שבזים לתפקידם מעמדם ויכולתם להשפיע -
חיילי עולם המשפט הם חוד החנית של מחנה פוליטי ועיקר מטרתם היא להשיג למחנה שלהם כח סמכויות והשפעה.

זה הכל.

תזכורת חשובה: הסכמים ואסדרה ורשויות ופרוצדורות והסכמות זה נחמד. כשארצות הברית מניעה תהליכים כאלה גם יש סיכוי לא רע למימוש.
אבל לפני הכל, ישראל צריכה להיות חדה יעילה ומתוחכמת.

למה בדיוק 'בחורינו הטובים' טרם ארגנו סירות וספינות שיקחו עזתים נואשים לטורקיה או מצרים? למה לא למצוא את מי שידחוף גם 2000 דולר ל-500 המשפחות הראשונות שייצאו לדרך? למה לא לאלץ את הצד השני להתמודד מול תמונות של פליטים אומללים מזנקים אל החופים שלהם ולהכריח אותם להסביר האם ואיך הם מחזירים אותם אל הג'נוסייד?

מנהלות זה סבבה. לא פעם, גם בירוקרטיה זה הכרחית. אבל חשוב שישראל תהיה חכמה, חדה ומוכוונת לניצול הזדמנויות.

תגובה פרייסלס של יונית לוי לאייטם של מנהלת ההגירה מרצון (מצטט מהזכרון):
"כן, נאמר שהתוכנית הזו שנויה במחלוקת וכמו כן יש גם גורמי מקצוע שמזהירים ממימושה".

כי מה לעזאזל המשמעות של המשפט הזה? מה זה אומר שהיא שנויה במחלוקת? שיש אנשים שלא תומכים בה? מי האנשים האלו? חמאס? הפלסטינים בירדן? שמאל רדיקלי? יונית עצמה?

ובכלל, האם יש אייטמים בתוכנית שאינם שנויים במחלוקת? האם יש נושא שכל האנושות או אזרחי ישראל מסכימים עליו? האם גם ביחס לאייטמים האחרים יונית מזדרזת להוסיף את הדיסקליימר שהוא שנוי במחלוקת? האם לקמפיין ההתאבדותי של דת החטופים כולם מסכימים?

וכמובן, "גורמי המקצוע". מיהם גורמי המקצוע? הפרדות העצלות? הבכירים הבטחוניים שנמנעו עד היום לדחוף את התוכנית היחידה שאינה משיחית למזעור הסכסוך עם הפלסטינים? כמה גורמי מקצוע? שלוש? חמש? עשרה? ובאיזה תחום מקצועי מתמחים אותם גורמים? בתחום השינוע? תיירות חוץ? קבינות של משאיות? ושוב, האם לכניעה ההתאבדותית שיונית ו-12 משווקים בלי סוף כל גורמי המקצוע מסכימים? ישראל אומן, כחתן פרס נובל, הוא גם גורם מקצוע? האם אומן תומך בקמפיין המחפיר של הפרוקסיז של חמאס להפעלת לחץ על הציבור הישראלי?

הכל מטומטם.
ויונית לוי היא כהנת גדולה של טמטום

ובכלל, זפזופ לערוצים הוא אירוע קוגנטיבי לא פשוט.
הטמטום בכל פינה. צונאמי של רגשנות ומבחר טקסי פולחן של דת החטופים.

אין אפילו רמז לדיון מושכל על משמעות, השלכות, או על תמונה גדולה והקשר בין כל הסיפור הזה של "שלב ב" או "השלמת העסקה" לבטחון של 10 מיליון תושבים ולהגשמת תוכנית סינוואר כשיצא לטבח.

אנשים שצופים בתכנים הנחותים האלה דרך קבע - בטח אם הם אנשים מבוגרים יחסית, ואינם נחשפים גם לתכנים ביקורתיים או לזוויות אחרות -
חווים את המציאות בצורה אינפנטילית ומנותקת.

סתם לצורך הדוגמה:
הטקסים הדתיים של 500 ימים (מספר עגול!) לחטופים הם המסגור הבלעדי שדרכו עוברים שלל אייטמים רגשניים של מיכל פעילן וחבריה שמפעילים עלינו לחץ פסיכולוגי (עם טקסטים שנראים כאילו נכתבו על ידי מוחמד סינוואר).

אבל למה בעצם?
האם התאריך החד-פעמי הזה לא יוצא במקרה גם 500 ימים לטבח?
500 ימים לנפילה של מאות חיילים שוטרים ומתנדבים?
500 ימים להבנה של תושבי העוטף שהם מרחק חדירה מטבח פוגרומי חסר מעצורים?
500 ימים לרגע שבו גילינו שסירוס הוראות הפתיחה באש ופגיעה בפרימטר עולה לנו בנהרות של דם?

האם לכל הזוויות הללו אין שום משמעות? אין פרמטרים רלוונטיים שתקשורת ערנית צריכה לבחון? אין משפחות של נופלים שיש להם מחשבות על משמעות הכניעה לחמאס על נפילת יקיריהם?

התשובה היא - לא.
לפחות לא אצל כהני הטמטום בערוצים כמו 12.

המשמעות של הטקסט המדהים הזה - שעוזי ארד העיד כמשיח לפי תומו, ללא אינטרס אישי, תחת אזהרה, בבית המשפט בדיון על פרשת הצוללות - הוא שהפוליטיקאית הבכירה אסתי חיות מינתה חברים בוועדת החקירה על פי הנחיות של הפוליטיקאי הזוטר יאיר לפיד (והמלצותיו של עד התביעה עוזי ארד).

במדינה נורמאלית הדבר הזה נגמר בסקנדל ציבורי, חקירה מקיפה וכתבי אישום.
בישראל? הפוליטיקאית הזוטרה מיארה בחיים לא תיגע בזה מיוזמתה - וגם אם יכריחו אותה תנסה למרוח לכסתח ולקבור את הפרשה.

חשוב להדגיש:
גרינצייג מייחס פה חשיבות לכך שצמד שקרנים דוגמת אסתי חיות ויאיר לפיד מכחישים את הטענות על כך שביצעו עבירות פליליות ואתיות חמורות.

לטעמי, המשקל של ההכחשה בטל בשישים אלף לעומת עדות וולנטארית תחת אזהרה של עוזי ארד (ללא כל אינטרס - להפך, העדות הזו מסבכת אותו).

אבל בכל מקרה - מה זה משנה? הרי בכל מקרה בוצעו כאן עבירות פליליות המצריכות חקירה.

או שעוזי ארד העיד עדות שקר בחקירה בתיק מרכזי -
או שיאיר לפיד ואסתי חיות ביצעו עבירות פליליות חמורות, וזיהמו את ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה, כשדאגו להכניס לתוכה את גדעון פרנק בהמשך להמלצת עוזי ארד.

כך או כך, בכל מדינה נורמאלית הייתה מתבצעת חקירה מקיפה עם תחקור כלל הגורמים הקשורים, בדיקת הרישומים עליהם מספר ארד, בדיקת הפלאפונים של לפיד חיות ועוזריהם, תשאול הסביבה הקרובה וכד'.

וואו, ברייקינג.
פרקליט המדינה עמית איסמן בתגובה ראשונה לפרשת "הינדוס ועדת הצוללות" של יאיר לפיד ואסתי חיות :
"משטרת ישראל חייבת לתעדף את הטיפול בעבירות השחיתות השלטונית, הן מהבחינה המודיענית והן מהבחינה החקירתית"

דרמה של ממש. מניח שענין של יום-יומיים עד שתופסים להם ולמקורביהם את הפלאפונים ומתחילים לחפש עדי מדינה

תזכורת לדרישתו ההרואית של איסמן מהמשטרה להתחיל סוף-סוף לחקור ברצינות שחיתות אצל שופטים ובכירים בפרקליטות ובייעוץ המשפטי (ובכינויו - "שחיתות שלטונית")

ורגע ברצינות.

למרות שהיום יש רשתות חברתיות קשה מאד להניע תהליכים כשמערכת אכיפת החוק רקובה מהיסוד. זה ברור מאליו.
השאלות האם לחקור, מתי לחקור ואיך לחקור (עדי מדינה, תפיסת פלאפונים וכו') - עומדות בלב של כל פרשיה.
בלי שליטה בהליך המשפטי, קשה מאד למנוע מפוליטיקאים עם תעודת עורך דין לקבור פרשיות שנוגעות לאנשי שלומם.

ובכל זאת, זה לא אומר שלא צריך לנסות -
ולעבוד כמה שיותר ברצינות.

יש פרשיה?
לא מספיק לכתוב עליה ברשת אלא צריך גם לעבוד באופן שיטתי ולעתים סיזיפי.
כי אחרי התנעת הדיון על הפרשה, וכדי להפוך אותה לבעלת נפח, ימין יעיל (שזה יכול להיות כל אחד מכם) חייב לעודד לקדם ולוודא את הבאים:
הוגשה תלונה במשטרה?
נשלחה מכתב רשמי עם דרישה מהיועמשית לחקירה?
יש דחיפה תקשורתית ולחץ רלוונטי, לפחות בערוצי ימין?
חברי כנסת ונציגי ציבור פועלים להעלות אותה למודעות?
הופעלו מנגנוני בדיקה ממשלתיים או פרלמנטריים כדי להבין את העובדות?
יש תחקירים עיתונאיים מקבילים ומשלימים?
ואם, כמקובל, מיארה וחבורת המושחתים סביבה נוקטים באכיפה בררנית - הוגשה עתירה?
ואם הוגשה היא מלווה כמו שצריך? התקשורת מסקרת את נסיונות ההתחמקות? מגיע קהל ער לדיון? יש לחץ על השופטים?

שיהיה ברור, לא פעם אין די גם בכל אלו.
אבל אין לימין ברירה אלא לבעוט כמה שיותר כדורים לשער.

דת החטופים גם בכנסת -
תוך התעלמות מוחלטת ממאות הלוחמים שנפלו בשביעי באוקטובר.

ובכלל, חשוב לכתוב שוב עד כמה אמיר אוחנה מבזה את הכנסת.

עד כמה הוא פוגע בפרלמנט הישראלי ובמעמד ובתמריצי נבחרי הציבור בהתנהלות הכאוטית והסהרורית שהוא מאפשר במשכן הכנסת ובוועדות השונות.

שם בצד את הסיפור הפוליטי, אבל באיזה עולם כל דיון בועדה הופך להייד-פארק בנושא חטופים ושאר ירקות?
למה דיונים בכנסת ישראל נראים כמו שוק הכרמל?
מה זה עושה לתמריצים (הבעייתיים בלאו הכי) של אנשים טובים להפוך לנבחרי ציבור?
איזה בנאדם שפוי ילך לועדה בכנסת שנראית כמו קרקס שיצא משליטה?
מי יציב את עצמו במקום שבו כל בן משפחה מוכת יגון יכול לצרוח עליו ולבזות אותו?
אז נכון, דבי ביטון היא בהמה מטומטמת, אבל הסוגיה הזו לא פרסונלית אלא מוסדית.
האם אנחנו באמת רוצים שחברי הכנסת יהיו, כמעט בהגדרה, טיפוסים שאפשר וצריך לבזות בכל הזדמנות?
אם הגדרות התפקיד דורשות נכונות לכך שתיווצר לגיטימציה לכך שילעיגו ויבזו אותך, איזה מין אנשים יגיעו לקדמת הבמה הציבורית? האם אנחנו לא יוצרים במו ידינו מצב שבו או שמגיעים אנשים בזויים - או אנשים במצב מוסרי-נפשי כזה שבו ההתקפות הללו בכלל לא מזיזות להם?

והנה שוב השאלה לשעת ליל:
למה בעצם, כל דיון בכנסת צריך להיפתח בדקות ארוכות של מונולוגים (ולעתים התקפות אישיות על חברי כנסת ושימועים לשרים הנוכחים) של משפחות חטופים -
אבל דיונים בבית משפט העליון לא?
האם הדיונים בבית המשפט העליון פחות חשובים? האם לשופטים לא אכפת מהחטופים? האם לא חשוב להשמיע את קולם של החטופים גם בבית משפט?
(התשובה: כי יצחק עמית ושופטי בית המשפט העליון מכבדים את עצמם וקנאים למעמדם ולכבודם ואילו אמיר אוחנה ורבים מחברי הכנסת השלימו עם מעמדם כבובות גרב שמספקות דחקות לציבור ומדי פעם כותבים טיוטות חוק רגע לפני שבגץ עובר לחוקק בעצמו)

.
כי חוץ מתמריצים וזילות הציבור (דרך נבחריו) הטקס הקבוע הזה שבו צועקים על שרים שהם מעדיפים אינטרסים לאומיים-בטחוניים ומניעת שחזור של השביעי באוקטובר על פני כניעה לחמאס,
הוא גם ההפך המוחלט ממה שמדינת ישראל הסיקה באופן נקי ומחושב מאחורי מסך הבערות.

כי הרי מדינת ישראל הבינה במשך השנים שבטיפשותה היא הופכת את החטיפות לבעיה אסטרטגית.
דווקא מתוך הכרה בכישלון הנחרץ של בכיריה בטיפול בבעיה כונסה הוועדה. דווקא מתוך הפנמה שהאויב מנצל סמלים חיוביים - ערבות, צהל, פדיון שבויים - כדי להכניס אותנו לקוראלס שכולו דם, שכול וכשלון.

אז ישבה ועדה ובין היתר המליצה כמסקנה מרכזית על ניתוק מוחלט בין משפחות שבויים למקבלי החלטות כי קשר ביניהם פוגע באופן אנוש בניהול המשא ומתן ובעמדת ישראל.

אוקיי, המליצה. למי אכפת.
זו סיבה לא לנהל קרקס סהרורי?

ושוב נשאל:
מה קרה לצורך המקודש לכבד את "הדרגים המקצועיים" ואת ההמלצות של ועדות ייעודיות שהוקמו לצורך זה בדיוק? למה לא שומעים שום דבר בקשר לצפצוף המהדהד על מסקנות ועדת שמגר?
מה קרה ליאיר לפיד וחבריו שבכלל רצו לקבע בחוק את מסקנות הוועדה בשל נחיצותם האדירה?

הכל גחמתי, הכל חסר אחריות, הכל מטומטם.

כי גם היום השאלה היא לא כמה איתותי סגולה אוספים בדרך אלא האם אנחנו מייצרים תמריצים יעילים מיטיבים ומוסריים.
השאלה היא מה עובד.
וגם אם האמת הברורה הזו לא נוכחת מספיק בשיח הפופוליסטי הישראלי - ברור לכל מי שמחזיק באונות מתפקדות שאין שום הגיון או הצדקה לכך שבכל דיון בכנסת, גם אם אין שום קשר לחטופים, יתקיים טקס ביזוי קבוע לכל מי שמתנגד לדת החטופים
(או אפילו, במקרה הטוב,לסתם טקסט 'נייטראלי' ורגשני שנועד להשפיע על קבלת ההחלטות נבחרי הציבור).

אפשר לאהוב, אפשר גם שלא.
ממילא, באקוסיסטם הנוכחי קשה לרבים לחשוב באופן צלול.
אבל ישראל הגיעה למקום כל כך קיצוני, עד שכל אדם שמכבד את עצמו צריך לקחת דקה של הפסקה, לנתק את עצמו מרגשנות - ולחשוב על המצב אליו הגענו באופן צלול וענייני.

ובכל זאת, אנחנו חיים בשכונה קשוחה. יש לנבחרי הציבור מחויבות לחטופים, אבל גם לילדים של כולנו ולעשרה מיליון אזרחים. את ההכרעות לגבי עתיד מדינת ישראל ראוי לעשות באופן קר, רציונאלי ומפוכח. לא כחלק מקרקס רגשני.
זה כל כך פשוט שמדהים שצריך לכתוב את זה.

אנחנו במשחק סכום אפס מול נאצים. משחק על החיים שלנו. על האפשרות שלנו ושל ילדינו לחיות פה.

משחק סכום אפס - ואנחנו מתעקשים לנסות להפסיד בו. למסמס. למרוח זמן. להעניק חבלים ואפשרויות ליריב.

מתעקשים להפסיד, אפילו כשהמנהיג של העולם החופשי מעניק לנו צ'ק פתוח לכל מה שתמיד חלמנו עליו.

תשובה, למתקשים.
כמובן, שגם הנוסח של אבו-עלי לא באמת משקף את המציאות. הרי ברור שאחרי השלב השני יש גם שלב שלישי, ולמעשה השלמת עסקת הכניעה ("כל החטופים"), השלמה שאין שום דרך להבטיח אותה, אומרת גם שיקום ובניית הרצועה מחדש (תחת שם אחר שאינו חמאס, "אולי הרשות הפלסטינית המחודשת" ואולי "לא חמאס") -
וממילא פגיעה אנושה בתוכנית ההצלה של טראמפ.
(ומהצד השני, כמובן שגם הסקר של אבו-עלי מיועד מראש לנשאלים בקיאים יותר, כאלו שמושפעים מהעמדות הכלליות אצל אבו-עלי וכו')