מניח שזה ברור מאליו, אבל כמו שעמית ביטל חוקים מבלי לעשות זאת במפורש (אלא תוך פרשנות 'מנהלית' רדיקלית לאופן הפעלתם) -
היום גיל לימון וגלי מיארה פתחו, דה פקטו, בהליך נבצרות של נתניהו.

לא במוצהר. לא באופן רשמי.
בטענות מופרכות גם בסטנדרטים שלהם.
אבל בהחלט. אי אפשר להתבלבל - יש פה ביסוס של נבצרות פרקטית.

אם עמית הסביר שבגלל 'אופיה' של הממשלה לא ניתן לסמוך עליה בבחירת נציב שירות מדינה -
גלי וגילי כבר מסבירים שאם מועמד זכה לאהדתו של נתניהו הוא ממילא פסול למינוי.

שלטון המשפטנים כבר כמעט ולא מתחבא -
הוא מכריז בקול רועש ומחוצף על מלחמתו בדמוקרטיה הישראלית.

ובסוף, הסיפור לא מסובך.
שלטון המשפטנים צריך מיליציה.

באמת, לפחות לכל מי שלא מטומטם גמור, האירוע ברור.

והרי כולנו מבינים אין טעם להכנס לפלפולי סרק על הנייר המגוחך של הפוליטיקאי גילי לימון.
אין באמת תכלית או הגיון בנסיון 'להוכיח' למה אין פה באמת ניגוד ענינים תקף. זה חסר טעם להראות איך עצם הטיעון נוצר קודם והועמד מלכתחילה על ידי רונן בר וגלי מיארה בכובעה השני כאחראית על התביעה (שלא מבינה כלום במשפט פלילי).
אין טעם גם להסביר כיצד, גם אם היה חשש לניגוד שכזה - ניתן לאיין אותו בקלות בעזרת קציבת החקירה, הגבלתה, הפרדת זיני מהחקירה, או האצלת הסמכויות הרלוונטיות בענין אוריך - ככל שישנן - לגוף אחר.
וכמובן, לכל מי שאינו אימבציל ברור - ודאי שאין טעם להסביר למה ראש ממשלה צריך למנות את ראש השב"כ שכפוף לו - או למה זה שנתניהו תומך במועמד לא פוסל אותו מלכהן.

באותה מידה אפשר לדון האם כדור הארץ שטוח.
עצם הדיון מגוחך.

מחוץ לתאטרון ההבלים של גלי גילי ואיציק עמית -
ברור לכולם ששלטון המשפטנים צריך מיליציה.

ככה זה.
שלטון המשפטנים זקוק למיליציה שנאמנה לו ללא סייג.
הצבא דתי מדי, המשטרה מזרחית מדי, וגם מח"ש קטנים ולא מספיק חזקים.

כי השב"כ הוא מיליציה מושלמת לכל דיקטטור משפטי.
מיליציה חשאית, מהודקת, אפקטיבית. עתירת משאבים וסמכויות. כזו שמחזיקה בכלים דרקוניים ומתנהלת כמעט ללא מעצורים.
כזו שהעוצמה שלה גם מקרינה ומשליכה ומאיימת גם על גופי הבטחון האחרים והעומדים בראשם.

בעזרת שליטה בשב"כ המשפטנים יכולים לאפשר כאוס.
לחקור כל אדם - בלי שופט ובלי עורך דין. לבצע מעקבים ובילושים אחרי שרים ומפלגות. לשלוט על אבטחת הבכירים וראש הממשלה. לספק חוות דעת עלומות בכל נושא שבעולם - מהר הבית ואסירים בטחוניים עד ערביי ישראל וגורמי מחאה אלימים. ועל הדרך, כמובן, אפשר להמשיך ולתעדף נערי גבעות עם ספריי צבע על פני מחבלים וגורמי טרור - בדרך למשימת העל של הקמת מדינה פלסטינית והגשמת הזיות אוסלו.

וחשוב מכל, בהתאם לאובססיה שהחלה אצל ברק והמשיכה אצל סריסיו הנוכחיים -
השב"כ הוא נקודת מפתח ב"מבחן הטנקים החשאי" עליו החסידים השוטים של ההפיכה המשפטית מפנטזים ביראה מהולה בעונג.

בסוף, שלטון המשפטנים צריך מיליציה.

תזכורת תקופתית:
דת החטופים המטורללת הייתה ונשארה הנשק הכי חזק שיש לחמאס.

ובהנחה שמדינת ישראל לא תוכל להילחם בדת החטופים ובכוהניה בתקשורת, האופוריה אל מול התמונות בעזה מוזרה עד מגוחכת.

נזכיר שוב: באופן כמעט מובנה חמאס לא יכול לקרוס.
למה? כי הוא מחזיק גלגל הצלה עוצמתי בידו. או ליתר דיוק, 20 גלגלים כאלה.

ולכן, ההגה היה ונשאר כמעט-לחלוטין בידיים של חמאס.
במשוואה ההרסנית שנוצרה כאן - בחסות שיח מטומטם, תקשורת מופקרת ומעט מדי אנשים אמיצים שידברו אמת - לחמאס אין חשש אמיתי מקריסה.

בכל רגע שיבחר, חמאס יכול לאפס מחדש את התמונה ולהחזיר את הכוח לידיו עם עסקה חלקית שתאפשר לו להרוויח זמן וחמצן ולייצר סבב נוסף של התאוששות צבאית ומדינית - עם חידוש המלאים, הענשת סוררים, שחרור רוצחים ורצף חדש של תמונות וסרטוני נצחון - בתקווה שבחודשים שירוויח קטאר, מקרון, יאיר גולן ושות' ישפרו את הקלפים שבידיו.

מעולם לא הייתה מדינה שאפילו התקרבה לטמטום ההיסטרי של מדינת ישראל בנוגע לדת החטופים

טוב, זה נהדר.
המוני מתפרעים קפלניסטים פרצו מחסומי משטרה בעבריינות אלימה לתוך מצודת זאב. הם מתבצרים שם במשך שעות בליווי הבערות צמיגים, התפרעויות, פגיעה ברכוש וכד'

אם הם היו ימנים - הם היו כבר מגיעים למרתפי השב"כ (ואולי בהמשך גם משלמים מאות אלפי שקלים בתביעות אזרחיות) והתקשורת הייתה מסבירה שזו הגרסה הישראלית להסתערות על הקפיטול.

אבל מה הכותרת אצל סוכני הטמטום האלו אחרי שהם מתבצרים במשך שעות תוך הסגת גבול ועבריינות בוטה?
"פינויים אלימים במחאה מול מצודת זאב".

אי אפשר להמציא את זה

להשלמת התמונה, ההסבר של מנכל פורום קהלת.

לא ברור מהדברים מי וכמה מהפורעים נחקר ובעיקר - אילו סעיפי אישום, אם בכלל, עומדים על הפרק.
לא ברור גם האם יוגשו בקרוב תביעות אזרחיות מול פורעים פורצים וכולאים שלקחו חלק באירוע אך לא נעצרו ונחקרו.
בכל מקרה, עם כל הכבוד לס' 42א לפקודת הראיות, עיכוב תביעות אזרחיות מצד גוף מתוחכם ובעל אמצעים כמו קהלת, אחרי אירוע ציבורי מהדהד שכזה, בהמתנה אינסופית להרשעות חלוטות (!!) נראית לי תוכנית מעט תמוהה. בטח מצד גוף ציבורי עם ראייה אסטרטגית שמוכרח לשקלל גם את ההיבט התמריצי שהודגם היטב שוב היום (במה שהתקשורת ודאי הייתה מכנה במקרה הפוך "פוגרום מצודת זאב").

שמישהו יספר לגאונים האלה שגילו לתדהמתם שמלחמה היא לא אירוע סטרילי, ושאי שם רחוק בקרקע מתו גם כמה לוחמים במלחמה הזו (כולל מהפצצות של חיל האוויר - ולא פעם גם בגלל שלא הפציצו מספיק חזק את הנאצים בצד השני)

איני יכול עוד.

לאן הם חוזרים? למה? איך זה שבמקומות שאליהם הם חוזרים יש מים, חשמל, ביוב או אספקה? למה אין שורה של רחפנים וכטבמים שאוכפים באש את הוראות הפינוי? איך זה מתחבר עם התוכנית הכוללת שהצבא והממשלה הצהירו עליה?

בזמן שמתעסקים פה בשטויות, רכילויות, בספינים, בחתונה של אבנר, בדיונים דרמטיים על דונלד דאק ויחסיהם של מילצ'ן ושרה בשנות ה-90 - וכמובן בפנטזיות על היום שבו החרדים יתגייסו בהמוניהם בכפייה -
כמעט חומקת מהרדאר ההזיה הזו שנוגעת ללב המערכה בעזה.

ככל שהם נכונים, הדיווחים האלה סותרים לחלוטין את תוכנית המערכה שדווחה - להשתלט על שטחים, להרוס אותם ביסודיות, לנקות אותם מאויב ולשפר את קווי המגע - והחליפה את תוכנית הפשיטות האינפנטילית של הרצי הלוי.

במדינה נורמאלית, התקשורת והציבור (והממשלה, בהנחה שהנסיגה האווילית הזו לא כרוכה בהחלטה אקטיבית שלה) קוראים את הצבא לסדר ובודקים מה קרה פה.

עכשיו אפשר לספר:
החתונה של אבנר הייתה סיפור כיסוי

קצת אופטימיות:
שום דבר לא פשוט, ייתכנו עוד אירועים מורכבים למדי בהמשך,
אבל ישראל יוצאת למלחמה מול אויב שהציב כמטרה את השמדתה במצב כמעט אופטימלי.

בסופו של דבר ישראל יוצאת למלחמה הזו -
כשהיא פותחת במתקפה יזומה,
עם הממשל הכי ניצי ואנטי-איראני מבין האופציות הריאליות,
כשאין אמברגו אמריקאי ואחרי סבב משלוחים מוגבר,
כשהציר האיראני-שיעי ברמתו החלשה ביותר בעשורים האחרונים,
כשחיזבאללה בתפקוד נמוך מאד עד לא קיים,
כשהחמאס חלש ולא מאיים-בפועל על ערי ישראל,
אחרי שני סבבים של ירי איראני ושיתוק ההגנה האווירית שלהם וכשהכמות של הטילים ברשותם סבירה,
לאחר עשרות שנים שהזירה האיראנית היא זירה מאד מרכזית בתודעה המודיעינית-ישראלית,
בתקווה לכמה שיותר 'מבצעי ביפרים' בקנה -

ובעיקר כשאין באמת ברירה, ורגע לפני שהאויבת המטורפת שלנו משיגה נשק גרעיני שיהפוך את חיינו כאן לבלתי אפשריים.

עם ישראל חי.

הימור קל:
בכמה מקומות ברחבי במדינת ישראל, נמצאים עכשיו כמה עיתונאים שמאד מצטערים על טור שישי שלהם שכבר הודפס והופץ
("נתניהו חסר-המעצורים לא היסס להשתמש בקלף האיראני אל מול הרבנים התמימים" וכו')

כפי שפורסם ראשון כאן בערוץ

יהיו, כמובן, את 'החשודים הרגילים.
אלה שימשיכו למלמל "ביביביבי" עד הקבר.
אין הרבה מה לעשות מול הפתלוגיה המופרעת הזו.

אבל כמו לאחר השביעי באוקטובר,
זה זמן טוב למרכז-שמאל הציוני להתעשת ולעלות על העגלה.

לנשום. לחשוב בצלילות. לקבל פרופורציות.

יש לנו אינטרסים מעט יותר חשובים מהפוזיציה הפוליטית הצרה.
כמו מה למשל, אתם שואלים?
כמו החיים של הילדים שלכם,
והתקווה בה הנכדים של כולנו יוכלו לחיות במדינה שלא נתונה לאיום גרעיני מתמיד מצד שלטון איראני מטורף.

זמן מעולה לשלוף את תוכניות המגירה בזירות אחרות.
מדויק, חכם ואלגנטי.

אף אחד לא יפתח מהדורות על מניעת משאיות סיוע לצפון הרצועה.
איש לא ימחה (או אפילו ישים לב) למחבלים מיו"ש שיעלו על זינזאנה ואחרי שעה ייזרקו בפאתי עזה.
שלושה-ארבעה דיניינים שיורידו רחובות בכל כפר פלסטיני שיחשוב לנצל את ההזדמנות ולתכנן פיגועים - לא יקבלו גם את העמודים האחוריים בעולם.

דוקטרינת ההלם, אתם יודעים -
זה בדיוק הזמן לביצוע.

לקח זמן, אבל בסוף הגענו לשם