בלתי נתפס.

באמצע מדינת ישראל, באוניברסיטה של 'העיר העברית הראשונה",
במוסד ציבורי שנהנה ממימון של מיליארדים מכספי משלם המיסים,
בהשתתפות בעלי תעודות כחולות שרובם ככולם נהנים מתקציבי עתק על חשבון המדינה,
באור יום ובלי להתבייש -
טקס ג'נוסיידי של כנופיה נאו נאצית שמקדם חזון ששם קץ לקיומה של מדינת ישראל ומנקה אותה מיהודים.

בסוף. בעזה, בלבנון, ביו"ש וגם בתוך ישראל, המסקנה זהה.
ניהול סיכונים מופקר.
עצימת עיניים מופקרת מול מציאות ברורה.

בחסות משפטנים חסרי אחריות, ממשלה פחדנית, ותקשורת שמשתמשת בטמטום ככלי כדי להחריב את הדיון הציבורי,
נמנעים מלעשות את מה שלכולם ברור שנדרש וראוי לעשות -
עד שלא משלמים בפועל את המחיר הכבד.

סתם סכנה אסטרטגית מוחשית?
פחות מ1,200 הרוגים?
אפשר איכשהו לדחות ולמסמס?

נסתפק בהצהרות, הכרזות ודיבורים ריקים.

מה הכוונה בניהול סיכונים מופקר?
עזה, כמובן, היא דוגמא קלאסית.

זה די מדהים.
הרי בשנת 2003, במבצע 'קטיף כלניות', גם בפגישה של ראשי הפירמידה של הנאצים - ובכללם יאסין רניסי הנייה דף וג'עברי א-זהאר - הגבלות משפטיות של נזק אגבי הקטינו את הפצצה מטון ל250 קילו בלבד כדי להפחית את הפגיעה ב'בלתי מעורבים'. קשרו לנו את הידיים, הורידו את משקל הפצצות ברבע

ומה קרה אתמול?
מטר של פצצות במשקל של טונות,
מומטר באזור בית חולים (!),
רק כדי לפגוע בסגנים המקודמים ובעוזרים של מי שעוד לא חוסל.

מה השתנה?
שום דבר.
חוץ מהפנמה של ניהול הסיכונים המופקר ולחץ ציבורי.

ובמלים אחרות -
למה לא עושים מה שצריך?
למה דם יהודי עדיין זול?
למה מדינת ישראל לא עושה מה שצריך כדי להגן על אזרחיה?

בגללנו. כולנו.
בגלל שאנחנו מאפשרים לנרמל את ההפקרות.

אחרי הכל, בסוף נשארת השאלה,
האם נעשה מה שצריך אחרי נסיונות הירי הראשונים גם אם הם נכשלו?
האם נחכה להיום, אחרי שנאצי ירד מהכפר לכביש וטבח באשה ובעובר הקטן שלה -
או שאולי נמתין בסבלנות לעשרה או מאה או אלף הרוגים?

מתי נתעשת ונעשה מה שצריך?

אסור לשכוח לרגע:
העיוורון היום חמור ומופקר פי כמה מזה של השישי באוקטובר.

הרי בעיצוב הרפיסות בעזה עוד היה רציונאל שלמרבה הצער, חלק אדיר מהציבור האמין בו.
מעין משוואה של עלות-תועלת.
פחד ממחירים גבוהים מדי אם נתמודד עם האיום שמחכה לנו.
אמונה פתטית שאפשר לאלף את הנאצים עם עבודות והיתרי כניסה.
מחשבה שמישהו ירד מהשמיים ויציל אותנו.
רציונאל שגוי הרסני ופחדני, ובכל זאת - משהו.

אבל מה התירוץ שלנו היום ביו"ש?

איזה הסבר יש לנו אחרי טבח השביעי באוקטובר?
מאיפה ההנחה שיהיה בסדר?
למה אנחנו לא מבצעים צעדים שהוכחו יעילים - ביו"ש, בעזה ובכל זירה אחרת?
למה הענישה הקולקטיבית שלנו כל כך רפה?
למה אנחנו לא מגרשים מחבלים ובני משפחותיהם שתומכים בטרור לעזה?
למה מוקדי סיכון פלסטיניים לא הופכים לבסיסים צהליים?
למה אפשר להרוס את רפיח ולפנות תושבים מאזורים שיורים מהם טילים, אבל כפרים שמשמשים כבסיסי טרור ומהם יוצאים רוצחי נשים וילדים עומדים על תילם?

ואולי הכי אבסורד, איפה בכלל הסיכון פה?
מה כבר יקרה?
איזה מחיר נשלם אם ניישם צעדים בטחוניים הכרחיים גם לנאצים ביו"ש ולא רק לנאצים בעזה?
נתניהו וגלנט כבר עם צווי מעצר, ממה אנחנו מפחדים?
שהפצרית תנזוף במישהו? שבאו"ם יגנו?
המחיר כבר מגולם. מזמן.

אסור להפרות מזה לרגע -
איזה תירוץ יש לנו להפקרות הזו?

אלוהים.
איזה נורא.

כמה עיוות מוסרי צריך בשביל לחשוב שהזכות של קולקטיב של נאצים - שתומכים באופן גורף בתרבות הטבח המבחילה הזו - לחופש תנועה,
גוברת על הזכות של אשה יולדת להגיע לבית חולים בלי שירצחו אותה?

בפינת המובן מאליו:
אין צעד יותר טריוויאלי מגירוש מחבלים לעזה.

בטחונית, מוסרית, משפטית, לאומית, תמריצית.
בכל היבט זה צעד מתחייב.

יש פה גם מסר חד של מידה כנגד מידה.
רציתם איחוד זירות? קיבלתם.
יוצאים לטבוח בנשים ועוברים בגלל מה שקורה בעזה? 45 דקות נסיעה ותגיעו לשם בעצמכם.
מזדהים מהללים ותומכים בטרור למען עזה? קיבלתם רילוקיישן למקום עצמו

רוצים איחוד זירות?
תקבלו אותו.

איזו חרפה.
ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאד